ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה מִצְוָה בִּזְמַן מְלַאכְתּוֹ, לֹא לִצְדָקָה תֵּחָשֵׁב לוֹ אֶלָּא עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מִצְוָה (עיין ירושלמי חלה פרק א, הלכה ה), וּקְרָא כְתִיב (ישעיה סא, ח), "שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה".
הונאת ממון
וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא צד ע"א), "הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה חִטִּים וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וּמְבָרֵךְ, אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ, דִּכְתִיב (תהלים י, ג), "וּבוֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'", וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר, "אוֹי לוֹ לָזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ", וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי סוכה פרק ג, הלכה א) בְּעִנְיַן לוּלָב הַגָּזוּל. וְהַדִּין נוֹתֵן, כִּי הֲרֵי גֵזֶל חֵפֶץ – גָּזֵל, וְגֵזֶל זְמָן – גָּזֵל, מַה גּוֹזֵל אֶת הַחֵפֶץ וְעוֹשֶׂה בּוֹ מִצְוָה – נַעֲשֶׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ*, אַף גּוֹזֵל אֶת הַזְּמַן וְעוֹשֶׂה בּוֹ מִצְוָה – נַעֲשֶׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָפֵץ אֶלָּא בֶּאֱמוּנָה,* וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים לא, כד), "אֱמוּנִים נֹצֵר ה'". וְאוֹמֵר, (ישעיה כו, ב) "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וְאוֹמֵר (תהלים קא, ו), "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי". וְאוֹמֵר (ירמיה ה, ג), "עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה".
וְאַף אִיּוֹב הֵעִיד עַל עַצְמוֹ וְאָמַר (איוב לא, ז), "אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מְאוּם", וְהַבֵּט יוֹפִי הַמָּשָׁל הַזֶּה, כִּי דִמָּה הַגָּזֵל הַבִּלְתִּי נִגְלֶה כַּדָּבָר הַמִּתְדַּבֵּק* בְּיַד הָאָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאָדָם הוֹלֵךְ לְכַתְּחִלָּה לִטֹּל אוֹתוֹ, וְנִשְׁאָר דָּבֵק מֵאֵלָיו, סוֹף סוֹף בְּיָדוֹ הוּא – כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאַף שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם הוֹלֵךְ וְגוֹזֵל מַמָּשׁ, קָשֶׁה הוּא שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו רֵיקָנִיּוֹת מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי. אָמְנָם בֶּאֱמֶת כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִמַּה שֶּׁתַּחַת הֱיוֹת הַלֵּב מוֹשֵׁל בָּעֵינַיִם, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לִהְיוֹת נָעִים לָהֶם אֶת שֶׁל אֲחֵרִים, הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב לְבַקֵּשׁ הֶתֵּרִים עַל מַה שֶּׁנִּרְאֶה לָהֶם יָפֶה וְנֶחְמָד, עַל כֵּן אָמַר אִיּוֹב, שֶׁהוּא לֹא כֵן עָשָׂה וְלֹא הָלַךְ לִבּוֹ אַחַר עֵינָיו, עַל כֵּן לֹא דָבַק בְּכַפָּיו מְאוּם.
רְאֵה נָא בְּעִנְיַן הָהוֹנָאָה, כַּמָּה נָקֵל הוּא לָאָדָם לְהִתְפַּתּוֹת וְלִכָּשֵׁל, כַּאֲשֶׁר לִכְאוֹרָה יֵרָאֶה לוֹ שֶׁרָאוּי הוּא לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַפּוֹת סְחוֹרָתוֹ בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים, וּלְהִשְׂתַּכֵּר בִּיגִיעַ כַּפָּיו, לְדַבֵּר עַל לֵב הַקּוֹנֶה לְמַעַן יִתְרַצֶּה לוֹ, וְיֹאמְרוּ עַל כָּל זֶה, "יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר" (פסחים נ ע"ב), "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י, ד).
אָמְנָם אִם לֹא יְדַקְדֵּק וְיִשְׁקֹל מַעֲשָׂיו הַרְבֵּה, הִנֵּה תַּחַת* חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ, כִּי יַעֲבֹר וְנִכְשָׁל בַּעֲווֹן הַהוֹנָאָה אֲשֶׁר הֻזְהַרְנוּ עָלֶיהָ (ויקרא כה, יז), "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין חולין צד ע"א), אֲפִלּוּ לְרַמּוֹת אֶת הַגּוֹי אָסוּר, וּקְרָא כְתִיב (צפניה ג, יג), "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית", וְכֵן אָמְרוּ (ע"פ בבא מציעא ס ע"ב), "אֵין מְפַרְכְּסִין* הַכֵּלִים הַיְשָׁנִים שֶׁיֵּרָאוּ כַּחֲדָשִׁים", (ספרי דברים רצה) "אֵין מְעָרְבִים פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, אֲפִלּוּ סְאָה בְדִינָר, וַאֲפִלּוּ יָפֶה דִינָר וְטַרְסִית לֹא יְעָרֵב וְיִמְכְּרֵם סְאָה בְדִינָר", (דברים כה, טז) "כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל", (ספרי דברים שם) "קָרוּי חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, עַוָּל, שָׂנאוּי, מְשֻׁקָּץ, מְתֹעָב, חֵרֶם, תּוֹעֵבָה". עוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא קיט ע"א), "כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ", הֲרֵי לְךָ חֹמֶר הֶעָווֹן הַזֶּה אֲפִלּוּ כְּשִׁעוּר מֻעָט. וְאָמְרוּ עוֹד (תענית ז ע"ב), "אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בַעֲווֹן גָּזֵל". וְעוֹד אָמְרוּ (ויקרא רבה לג, ג), "קֻפָּה מְלֵאָה עֲווֹנוֹת מִי מְקַטְרֵג בְּרֹאשׁ כֻּלָּם? – גָּזֵל". וְדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגָּזֵל (סנהדרין קח ע"א).
וְאִם תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לָנוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמַשָּׂאֵנוּ וּמַתָּנֵנוּ לְרַצּוֹת אֶת חֲבֵרֵנוּ עַל הַמֶּקַח וְעַל שִׁוּוּיוֹ?
חִלּוּק גָּדוֹל יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּי כָל מַה שֶּׁהוּא לְהַרְאוֹת אֶת הַקּוֹנִים אֲמִתַּת טוּב הַחֵפֶץ וְיָפְיוֹ, הִנֵּה הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַהוּא טוֹב וְיָשָׁר, אַךְ מַה שֶּׁהוּא לְכַסּוֹת מוּמֵי חֶפְצוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הוֹנָאָה וְאָסוּר. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בֶּאֱמוּנַת הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן.
_____________________________________
נַעֲשֶׂה וכו' - הדבר שהיה אמור להיות לזכותו נהפך לרעתו. בֶּאֱמוּנָה – ביושר. הַמִּתְדַּבֵּק – נדבק. תַּחַת –במקום. מְפַרְכְּסִין – מייפים ומקשטים.
ביאורים
אתמול למדנו שלממון יש ערך בתור אמצעי המאפשר לנו לחיות ולהתקיים, אך אין להימשך אחריו יותר מדי. 'כסף' הוא מלשון 'כוסף' – לכסוף למשהו, לרצות בו ולהשתוקק אליו. אכן, מצוי מאוד שאנשים משתוקקים לכסף ורודפים אחריו. אם-כן, מה נעשה כדי שלא תדבק בנו מידה שלילית זו?
עלינו להתרגל להיות נקיים מכל ממון שלא שייך לנו. גם מי שבדרך כלל משתדל לדקדק בקיום מצוות יכול ליפול כשהדבר נוגע לממונו. מבלי לשים לב הוא יכול לומר גם על גזלתו שאין בה איסור. למשל, אם במקום עבודתו יש מכונת צילום, מדוע שהוא לא יצלם שם את מסמכיו האישיים בחינם במקום ללכת לחנות ולשלם על כך? בהסתכלות ראשונית הוא חושב שלא עשה איסור, אך אם המעביד אינו מסכים לכך זהו גזל, גם אם כל חבריו בעבודה עושים זאת. אם יתבונן קצת יראה שאין הבדל בין מעשה כזה לבין לקיחת כסף מארנקו של המעביד מבלי שירגיש בכך.
אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות גזלן, רוב האנשים מואסים במעשי גזלנות. אבל בכל זאת רבים חושבים ש'השלמת ציוד' בצבא אינה אסורה, כיוון שהציוד שייך לצה"ל בין כה וכה, ואין מי שרוצה להישפט ולשלם קנס על ציוד צבאי שאיבד. לכן, רבים רואים את הדבר כמותר, על אף שמעשה זה הוא גניבה, והעושה זאת נקרא גנב.
עלינו להתרגל להיות נקיים אפילו מגזל כזה. ראשית כול להכיר בכך שזהו גזל, ואז, לאחר מכן, נוכל גם להשתחרר ממנו.
הכלל שמדגיש לנו הרמח"ל הוא לשים לב לפרטים הקטנים. כך נראה למשל שגם זמן שווה כסף, ועל אדם העובד בשכירות לנצל את זמן עבודתו ולא להתבטל ממלאכתו.
הרחבות
•העינים והלב
הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב לְבַקֵּשׁ הֶתֵּרִים. מדברי הרמח"ל עולה שהעיניים – חושי האדם, מושכות את ליבו של האדם לעברה. אולם המלבי"ם מבאר שישנו שלב קודם: "והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים, כמו שכתוב: "העין רואה והלב חומד", ואמרו שאין אדם מתאוה אלא ממה שראו עיניו". אבל, אין זה כך, "כי לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע לא היה נפעל ממראה עיניו, ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם". לפי זה מדייק המלבי"ם בלשון הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" [במדבר טו, לט] שהקדים את הלב לעינים, הואיל והמחשבות הרעות שהתפתחו בלב הן המביאות את העיניים לתור" [מלבי"ם, שם]. הכול תלוי בנקודת המוצא הנפשית הקודמת לתאוות ולחושים, כפי שכותב הרש"ר הירש : "אולם עניין אחר הוא, אם ה' ותורתו מקובלים עלינו כעובדת היסוד של כל העובדות, והם הבסיס ונקודת המוצא לכל עיונינו, הגיגינו וחריצת דיננו. אכן אם נראה את עצמנו כעובדי ה' בלבנו החומד ובעינינו הרואה, אם נשעבד את חפץ לבנו לחפץ ה' ונבטל את רצוננו מפני רצון ה' – כי אז גם "עינינו", שכלנו המכיר והשופט, יעריך את הדברים רק על פי התאמתם לרצון ה'... וכן גם לעניין השגת משאלות לבנו" [פירוש לחומש, שם].
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
מבוא לסדרת פתחי אמונה
מה המשמעות הנחת תפילין?
אנחנו קודש למענך
איך מותר להכין קפה בשבת?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
בדיקת פירות ט''ו בשבט
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
