ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה מִצְוָה בִּזְמַן מְלַאכְתּוֹ, לֹא לִצְדָקָה תֵּחָשֵׁב לוֹ אֶלָּא עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מִצְוָה (עיין ירושלמי חלה פרק א, הלכה ה), וּקְרָא כְתִיב (ישעיה סא, ח), "שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה".
הונאת ממון
וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא צד ע"א), "הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה חִטִּים וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וּמְבָרֵךְ, אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ, דִּכְתִיב (תהלים י, ג), "וּבוֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'", וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר, "אוֹי לוֹ לָזֶה שֶׁנַּעֲשָׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ", וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי סוכה פרק ג, הלכה א) בְּעִנְיַן לוּלָב הַגָּזוּל. וְהַדִּין נוֹתֵן, כִּי הֲרֵי גֵזֶל חֵפֶץ – גָּזֵל, וְגֵזֶל זְמָן – גָּזֵל, מַה גּוֹזֵל אֶת הַחֵפֶץ וְעוֹשֶׂה בּוֹ מִצְוָה – נַעֲשֶׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ*, אַף גּוֹזֵל אֶת הַזְּמַן וְעוֹשֶׂה בּוֹ מִצְוָה – נַעֲשֶׂה סַנֵּגוֹרוֹ קַטֵּגוֹרוֹ, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָפֵץ אֶלָּא בֶּאֱמוּנָה,* וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים לא, כד), "אֱמוּנִים נֹצֵר ה'". וְאוֹמֵר, (ישעיה כו, ב) "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וְאוֹמֵר (תהלים קא, ו), "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי". וְאוֹמֵר (ירמיה ה, ג), "עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה".
וְאַף אִיּוֹב הֵעִיד עַל עַצְמוֹ וְאָמַר (איוב לא, ז), "אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מְאוּם", וְהַבֵּט יוֹפִי הַמָּשָׁל הַזֶּה, כִּי דִמָּה הַגָּזֵל הַבִּלְתִּי נִגְלֶה כַּדָּבָר הַמִּתְדַּבֵּק* בְּיַד הָאָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאָדָם הוֹלֵךְ לְכַתְּחִלָּה לִטֹּל אוֹתוֹ, וְנִשְׁאָר דָּבֵק מֵאֵלָיו, סוֹף סוֹף בְּיָדוֹ הוּא – כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאַף שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם הוֹלֵךְ וְגוֹזֵל מַמָּשׁ, קָשֶׁה הוּא שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו רֵיקָנִיּוֹת מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי. אָמְנָם בֶּאֱמֶת כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִמַּה שֶּׁתַּחַת הֱיוֹת הַלֵּב מוֹשֵׁל בָּעֵינַיִם, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לִהְיוֹת נָעִים לָהֶם אֶת שֶׁל אֲחֵרִים, הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב לְבַקֵּשׁ הֶתֵּרִים עַל מַה שֶּׁנִּרְאֶה לָהֶם יָפֶה וְנֶחְמָד, עַל כֵּן אָמַר אִיּוֹב, שֶׁהוּא לֹא כֵן עָשָׂה וְלֹא הָלַךְ לִבּוֹ אַחַר עֵינָיו, עַל כֵּן לֹא דָבַק בְּכַפָּיו מְאוּם.
רְאֵה נָא בְּעִנְיַן הָהוֹנָאָה, כַּמָּה נָקֵל הוּא לָאָדָם לְהִתְפַּתּוֹת וְלִכָּשֵׁל, כַּאֲשֶׁר לִכְאוֹרָה יֵרָאֶה לוֹ שֶׁרָאוּי הוּא לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַפּוֹת סְחוֹרָתוֹ בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים, וּלְהִשְׂתַּכֵּר בִּיגִיעַ כַּפָּיו, לְדַבֵּר עַל לֵב הַקּוֹנֶה לְמַעַן יִתְרַצֶּה לוֹ, וְיֹאמְרוּ עַל כָּל זֶה, "יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר" (פסחים נ ע"ב), "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי י, ד).
אָמְנָם אִם לֹא יְדַקְדֵּק וְיִשְׁקֹל מַעֲשָׂיו הַרְבֵּה, הִנֵּה תַּחַת* חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ, כִּי יַעֲבֹר וְנִכְשָׁל בַּעֲווֹן הַהוֹנָאָה אֲשֶׁר הֻזְהַרְנוּ עָלֶיהָ (ויקרא כה, יז), "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין חולין צד ע"א), אֲפִלּוּ לְרַמּוֹת אֶת הַגּוֹי אָסוּר, וּקְרָא כְתִיב (צפניה ג, יג), "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית", וְכֵן אָמְרוּ (ע"פ בבא מציעא ס ע"ב), "אֵין מְפַרְכְּסִין* הַכֵּלִים הַיְשָׁנִים שֶׁיֵּרָאוּ כַּחֲדָשִׁים", (ספרי דברים רצה) "אֵין מְעָרְבִים פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, אֲפִלּוּ סְאָה בְדִינָר, וַאֲפִלּוּ יָפֶה דִינָר וְטַרְסִית לֹא יְעָרֵב וְיִמְכְּרֵם סְאָה בְדִינָר", (דברים כה, טז) "כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל", (ספרי דברים שם) "קָרוּי חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, עַוָּל, שָׂנאוּי, מְשֻׁקָּץ, מְתֹעָב, חֵרֶם, תּוֹעֵבָה". עוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא קיט ע"א), "כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ", הֲרֵי לְךָ חֹמֶר הֶעָווֹן הַזֶּה אֲפִלּוּ כְּשִׁעוּר מֻעָט. וְאָמְרוּ עוֹד (תענית ז ע"ב), "אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בַעֲווֹן גָּזֵל". וְעוֹד אָמְרוּ (ויקרא רבה לג, ג), "קֻפָּה מְלֵאָה עֲווֹנוֹת מִי מְקַטְרֵג בְּרֹאשׁ כֻּלָּם? – גָּזֵל". וְדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגָּזֵל (סנהדרין קח ע"א).
וְאִם תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לָנוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמַשָּׂאֵנוּ וּמַתָּנֵנוּ לְרַצּוֹת אֶת חֲבֵרֵנוּ עַל הַמֶּקַח וְעַל שִׁוּוּיוֹ?
חִלּוּק גָּדוֹל יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּי כָל מַה שֶּׁהוּא לְהַרְאוֹת אֶת הַקּוֹנִים אֲמִתַּת טוּב הַחֵפֶץ וְיָפְיוֹ, הִנֵּה הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַהוּא טוֹב וְיָשָׁר, אַךְ מַה שֶּׁהוּא לְכַסּוֹת מוּמֵי חֶפְצוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הוֹנָאָה וְאָסוּר. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בֶּאֱמוּנַת הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן.
_____________________________________
נַעֲשֶׂה וכו' - הדבר שהיה אמור להיות לזכותו נהפך לרעתו. בֶּאֱמוּנָה – ביושר. הַמִּתְדַּבֵּק – נדבק. תַּחַת –במקום. מְפַרְכְּסִין – מייפים ומקשטים.
ביאורים
אתמול למדנו שלממון יש ערך בתור אמצעי המאפשר לנו לחיות ולהתקיים, אך אין להימשך אחריו יותר מדי. 'כסף' הוא מלשון 'כוסף' – לכסוף למשהו, לרצות בו ולהשתוקק אליו. אכן, מצוי מאוד שאנשים משתוקקים לכסף ורודפים אחריו. אם-כן, מה נעשה כדי שלא תדבק בנו מידה שלילית זו?
עלינו להתרגל להיות נקיים מכל ממון שלא שייך לנו. גם מי שבדרך כלל משתדל לדקדק בקיום מצוות יכול ליפול כשהדבר נוגע לממונו. מבלי לשים לב הוא יכול לומר גם על גזלתו שאין בה איסור. למשל, אם במקום עבודתו יש מכונת צילום, מדוע שהוא לא יצלם שם את מסמכיו האישיים בחינם במקום ללכת לחנות ולשלם על כך? בהסתכלות ראשונית הוא חושב שלא עשה איסור, אך אם המעביד אינו מסכים לכך זהו גזל, גם אם כל חבריו בעבודה עושים זאת. אם יתבונן קצת יראה שאין הבדל בין מעשה כזה לבין לקיחת כסף מארנקו של המעביד מבלי שירגיש בכך.
אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות גזלן, רוב האנשים מואסים במעשי גזלנות. אבל בכל זאת רבים חושבים ש'השלמת ציוד' בצבא אינה אסורה, כיוון שהציוד שייך לצה"ל בין כה וכה, ואין מי שרוצה להישפט ולשלם קנס על ציוד צבאי שאיבד. לכן, רבים רואים את הדבר כמותר, על אף שמעשה זה הוא גניבה, והעושה זאת נקרא גנב.
עלינו להתרגל להיות נקיים אפילו מגזל כזה. ראשית כול להכיר בכך שזהו גזל, ואז, לאחר מכן, נוכל גם להשתחרר ממנו.
הכלל שמדגיש לנו הרמח"ל הוא לשים לב לפרטים הקטנים. כך נראה למשל שגם זמן שווה כסף, ועל אדם העובד בשכירות לנצל את זמן עבודתו ולא להתבטל ממלאכתו.
הרחבות
•העינים והלב
הָעֵינַיִם מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב לְבַקֵּשׁ הֶתֵּרִים. מדברי הרמח"ל עולה שהעיניים – חושי האדם, מושכות את ליבו של האדם לעברה. אולם המלבי"ם מבאר שישנו שלב קודם: "והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים, כמו שכתוב: "העין רואה והלב חומד", ואמרו שאין אדם מתאוה אלא ממה שראו עיניו". אבל, אין זה כך, "כי לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע לא היה נפעל ממראה עיניו, ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם". לפי זה מדייק המלבי"ם בלשון הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" [במדבר טו, לט] שהקדים את הלב לעינים, הואיל והמחשבות הרעות שהתפתחו בלב הן המביאות את העיניים לתור" [מלבי"ם, שם]. הכול תלוי בנקודת המוצא הנפשית הקודמת לתאוות ולחושים, כפי שכותב הרש"ר הירש : "אולם עניין אחר הוא, אם ה' ותורתו מקובלים עלינו כעובדת היסוד של כל העובדות, והם הבסיס ונקודת המוצא לכל עיונינו, הגיגינו וחריצת דיננו. אכן אם נראה את עצמנו כעובדי ה' בלבנו החומד ובעינינו הרואה, אם נשעבד את חפץ לבנו לחפץ ה' ונבטל את רצוננו מפני רצון ה' – כי אז גם "עינינו", שכלנו המכיר והשופט, יעריך את הדברים רק על פי התאמתם לרצון ה'... וכן גם לעניין השגת משאלות לבנו" [פירוש לחומש, שם].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
