ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
הִנֵּה יִמָּצֵא גֵּאֶה אֶחָד שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רָאוּי לִתְהִלָּה וְהוּא מְיֻחָד וְרָשׁוּם* בְּמַעֲלָתוֹ כְּפִי מַחֲשַׁבְתּוֹ, רָאוּי לוֹ גַם כֵּן שֶׁיִּתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ מְיֻחָד וְרָשׁוּם בְּכֹבֶד רָב, בֵּין בְּלֶכְתּוֹ, בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ, בֵּין בְּקוּמוֹ, בְּדִבּוּרוֹ וּבְכָל מַעֲשָׂיו, לֹא יֵלֵךְ אֶלָּא בְּנַחַת גָּדוֹל, עֲקֵבוֹ בְּצַד גּוּדָּלוֹ, לֹא יֵשֵׁב אֶלָּא אַפְּרַקְדָּן*, לֹא יָקוּם אֶלָּא מְעַט מְעַט כְּנָחָשׁ, וְלֹא יְדַבֵּר עִם הַכֹּל אֶלָּא עִם נִכְבְּדֵי הָעָם, וְגַם בֵּינֵיהֶם לֹא יְדַבֵּר אֶלָּא מַאֲמָרִים קְצָרִים כְּמַאַמְרֵי הַתְּרָפִים, וְכָל שְׁאָר מַעֲשָׂיו, בִּתְנוּעוֹתָיו, בִפְעֻלּוֹתָיו, בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמִשְׁתָּיו, בִּלְבוּשָׁיו וּבְכָל דְּרָכָיו, יִתְנַהֵג בִּכְבֵדוּת גָּדוֹל, כְּאִלּוּ כָּל בְּשָׂרוֹ עוֹפֶרֶת וְכָל עֲצָמָיו אֶבֶן אוֹ חוֹל.
וְיִמָּצֵא גֵּאֶה אַחֵר שֶׁיַּחְשֹׁב, שֶׁלְּפִי שֶׁהוּא רָאוּי לִתְהִלָּה וְרַב הַמַּעֲלוֹת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מַרְגִּיז הָאָרֶץ וְשֶׁהַכֹּל יִרְעֲשׁוּ מִפָּנָיו, כִּי לֹא יֵאוֹת* שֶׁיֶּהֶרְסוּ* בְּנֵי הָאָדָם לְדַבֵּר עִמּוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דָבָר, וְאִם יַעְפִּילוּ לַעֲלוֹת אֵלָיו – יְבַהֲלֵם בְּקוֹלוֹ וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יְהֻמֵּם, בַּעֲנוֹת לָהֶם עַזּוּת וּפָנָיו זוֹעֲפוֹת בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.
וְיֵשׁ גֵּאֶה אַחֵר שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ, שֶׁכְּבָר הוּא כָּל כָּךְ גָּדוֹל וּמְכֻבָּד עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַכָּבוֹד שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ כְּלָל, וּלְהַרְאוֹת הַדָּבָר הַזֶּה יַעֲשֶׂה מַעֲשִׂים כְּמַעֲשֵׂה הֶעָנָו, וְיַפְרִיז* עַל מִדּוֹתָיו לְהַרְאוֹת שִׁפְלוּת גָּדוֹל וַעֲנָוָה עַד אֵין חֵקֶר, וְלִבּוֹ מִתְנַשֵּׂא בְּקִרְבּוֹ לֵאמֹר, אֲנִי כָּל כָּךְ רָם וְכָּל כָּךְ נִכְבָּד שֶׁכְּבָר אֵינִי צָרִיךְ לְכָבוֹד וְאֵין לִי אֶלָּא לְוַתֵּר עָלָיו, שֶׁכְּבָר רַב הוּא אֶצְלִי.
וְיִמָּצֵא גֵּאֶה אַחֵר שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת נִרְשָׁם* הַרְבֵּה בְּמַעֲלוֹתָיו וּלְהִתְיַחֵד בִּדְרָכָיו, עַד שֶׁלֹּא דַי לוֹ שֶׁיְּהַלְלוּהוּ כָּל הָעוֹלָם עַל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר הוּא חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה שֶׁעוֹד יַרְבּוּ לְהוֹסִיף בִּתְהִלָּתוֹ – שֶׁהוּא הֶעָנָו שֶׁבָּעֲנָוִים. וְנִמְצָא זֶה מִתְגָּאֶה בְּעַנְוָתוֹ וְרוֹצֶה בְּכָבוֹד עַל מַה שֶּׁמַּרְאֶה עַצְמוֹ בּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ. וְהִנֵּה גֵּאֶה כָּזֶה יָשִׂים עַצְמוֹ תַּחַת קְטַנִּים מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, אוֹ תַּחַת נִבְזִים שֶׁבָּעָם, שֶׁיַּחְשֹׁב לְהַרְאוֹת בָּזֶה תַּכְלִית הָעֲנָוָה, וּכְבָר לֹא יִרְצֶה בְּשׁוּם תֹּאַר מִתָּאֳרֵי הַגְּדֻלָּה, וִימָאֵן בְּכָל הָעִלּוּיִים, וְלִבּוֹ אוֹמֵר בְּקִרְבּוֹ, "אֵין חָכָם וְעָנָו כָּמוֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ".
וְאָמְנָם גֵּאִים כָּאֵלֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה מַרְאִים עַצְמָם עֲנָוִים, לֹא יִבָּצְרוּ* מִכְשׁוֹלוֹת לָהֶם שֶׁבְּלִי יְדִיעָתָם תִּהְיֶה מִתְגַּלֵּית גַּאֲוָתָם כְּלֶהָבָה הַיּוֹצֵאת מִבֵּין הַחֲרָסִים.
וּכְבָר מָשְׁלוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה יח, יז), "מָשָׁל לְבַיִת מָלֵא תֶּבֶן, וְהָיָה בַּבַּיִת חוֹרִין וְהָיָה הַתֶּבֶן נִכְנָס בָּהֶם, לְאַחַר יָמִים הִתְחִיל אוֹתוֹ הַתֶּבֶן שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ אוֹתָם הַחוֹרִין יוֹצֵא, יָדְעוּ הַכֹּל כִּי הָיָה אוֹתוֹ הַבַּיִת שֶׁל תֶּבֶן", כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ תָּמִיד לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמָם, וּמַחֲשַׁבְתָּם הָרָעָה תִּהְיֶה נִכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשֵׂיהֶם, אַךְ דַּרְכֵיהֶם הֵם בַּעֲנָוָה פְּסוּלָה וְשִׁפְלוּת מְדֻמָּה.
וְיִמָּצְאוּ גֵאִים אֲחֵרִים שֶׁתִּשָּׁאֵר גַּאֲוָתָם קְבוּרָה בְּלִבָּם לֹא יוֹצִיאוּהָ אֶל הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל יַחְשְׁבוּ בִּלְבָבָם שֶׁכְּבָר הֵם חֲכָמִים גְּדוֹלִים יוֹדְעֵי הַדְּבָרִים לַאֲמִתָּם וְשֶׁלֹּא רַבִּים יַחְכְּמוּ כְּמוֹהֶם, עַל כֵּן לֹא יָשִׁיתוּ לֵב* אֶל דִּבְרֵי זוּלָתָם, בְּחָשְׁבָם כִּי מַה שֶּׁקָּשֶׁה עֲלֵיהֶם לֹא יִהְיֶה נָקֵל לַאֲחֵרִים, וּמַה שֶּׁשִּׂכְלָם מַרְאֶה לָהֶם כָּל כָּךְ בָּרוּר, הוּא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט, עַד שֶׁלֹּא יָחוּשׁוּ לְדִבְרֵי הַחוֹלְקִים עֲלֵיהֶם, אִם רִאשׁוֹנִים וְאִם אַחֲרוֹנִים, וְסָפֵק אֵין אֶצְלָם עַל סְבָרָתָם.
כָּל אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַגַּאֲוָה הַמְּשִׁיבָה הַחֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם מְסַכֶּלֶת, מְסִירָה לֵב רָאשֵׁי הַחָכְמָה, וְאַף* כִּי תַּלְמִידִים שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּם, שֶׁכִּמְעַט* שֶׁנִּפְקְחוּ עֵינֵיהֶם – כְּבָר חַכְמֵי הַחֲכָמִים שָׁוִים לָהֶם בְּלִבָּם, וְעַל כֻּלָּם נֶאֱמַר (משלי טז, ה), "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב", וּמִכֻּלָּם צָרִיךְ שֶׁיִּנָּקֶה הָרוֹצֶה בְּמִדַּת הַנְּקִיּוּת וְיֵדַע וְיָבִין כִּי אֵין הַגַּאֲוָה אֶלָּא עִוָּרוֹן מַמָּשׁ אֲשֶׁר אֵין שֵׂכֶל הָאָדָם רוֹאֶה חֶסְרוֹנוֹתָיו וּמַכִּיר פְּחִיתוּתוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת, וְהָיָה מַכִּיר הָאֱמֶת, הָיָה סָר וּמִתְרַחֵק מִכָּל הַדְּרָכִים הָרָעִים וְהַמְקֻלְקָלִים הָאֵלֶּה הֶרְחֵק גָּדוֹל. וְעוֹד נְדַבֵּר מִזֶּה בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא בְּבוֹאֵנוּ אֶל מִדַּת הָעֲנָוָה, אֲשֶׁר מִפְּנֵי הַקֹּשִׁי הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בְּהַשָּׂגָתָהּ הוּשְׂמָה בְּדִבְרֵי רַבִּי פִּנְחָס מִן הָאַחֲרוֹנוֹת.
___________________________________
רָשׁוּם – ניכר, נחשב. אַפְּרַקְדָּן – על צידו. יֵאוֹת – יתאים. שֶׁיֶּהֶרְסוּ – שיתקרבו. יַפְרִיז – יגזים. נִרְשָׁם – ניכר. יִבָּצְרוּ – יחסרו. יָשִׁיתוּ לֵב – ישימו לב. וְאַף – וכל שכן. שֶׁכִּמְעַט – מעט.
ביאורים
הגאווה היא מידה שלילית מאוד, אבל חשוב לדעת שגם לה יש שורש טוב, כמו בכל תכונה שהקב"ה טבע בעולם. מתוך הבנת השורש הטוב נתחיל בעזרת ה' לעבוד על הצדדים המקולקלים שהיא מביאה יחד אתה.
לכל אדם חשוב שיעריכו אותו. חשוב לו שהוריו, מוריו, חבריו וגם הוא עצמו יעריכו אותו ואת מעשיו. הגאווה היא התכונה שמאפשרת לאדם את יכולת ה'שיווק העצמי' הזה. זו תחושת הביטחון ונתינת הערך העצמי שלו. אלא שכשהדבר מגיע בצורה מוחצנת ולא אמיתית, בדרך של גאווה, הוא מאוס ומקולקל. גם אם הגאווה מעניקה תחושה טובה, זוהי תחושה חיצונית שאינה מעידה על כישוריו האמיתיים של האדם.
הגאוותן חי בעולם דמיוני. הוא רואה את עצמו באור זוהר מדי ומצפה שכל הסביבה תראה את ההילה שאופפת אותו. כפי שאומר הרמח"ל, יכולים להיות לכך ביטויים שונים בצורת ההתנהגות, וכל אחד יעשה פעולה אחרת בגלל גאווה.
וכאן הוא גם מלמד אותנו שהגאוותן הוא לא איזה אדם מרושע המתנהג באכזריות, אלא שאצל כל אחד מאיתנו יכולות להיות נגיעות של גאווה. לפעמים, אדם מתנהג בענווה דווקא מתוך גאווה, ולענווה זו קורא הרמח"ל ענווה פסולה. אם מישהו הולך שפוף קומה או נכנס תמיד בדלת צדדית כדי לא להתבלט, אבל הוא מחפש לראות אם מישהו שם לב להתנהגות המיוחדת ומלאת הענווה שלו – זוהי ענווה פסולה, והיא נובעת מגאווה. גם זה דמיון שווא, שבעצם לא מראה את מי שהוא באמת. אין זה אומר שאנחנו לא צריכים לנסות להשתפר ולהתנהג בענווה. לפעמים, דווקא המעשים מושכים את הלב ומיישרים את המידות, עלינו פשוט לזכור שאנחנו בדרך. עצה נוספת היא לבחור דברים שאינם בולטים כל כך.
הרחבות
•מדוע גבהות הלב כה נתעבת
תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב. גודל הגנות שב'גובה הלב' מבואר בפירושו של המלבי"ם לפסוק זה: "לא כן מדת גבה לב, שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאוד ועל ידי כך יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את לבו כלב אלהים, ועל ידי כך לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר, זה שורש פורה ראש ולענה ותועבה היא לה'... לפעמים יש רשע מאריך ברעתו (והקב"ה לא מענישו מיד) כי מקווה שישוב בתשובה, לא כן הגבה לב שאין תקווה שייטיב דרכו" [משלי טז, ה].
•ניקיון כללי מגאווה
סָר וּמִתְרַחֵק מִכָּל הַדְּרָכִים הָרָעִים וְהַמְקֻלְקָלִים הָאֵלֶּה הֶרְחֵק גָּדוֹל. במסכת אבות נאמר "מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רִמָּה" [ד, ד]. מכאן למד הרמב"ם שאף שבכל המידות אדם צריך לנהוג בדרך האמצע, בגאווה צריך לנהוג אחרת: "ויש דעות (מידות) שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב (גאוה), שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו "ענו מאד" ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח" [הלכות דעות ב, ג].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
