לקראת הפגישה עם עשיו | הרב שמעון כהן | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש בראשית
וישלח

קטגוריה משנית

1161

18 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

משרתי עליון או משרתי אדם
יעקב אבינו שולח מלאכים אל עשיו אחיו, בכך פותחת פרשת וישלח, ובחז"ל 1 ישנה התלבטות אם מדובר במלאכי מעלה או בשליחים בני אנוש:
"מלאכים אלו שלוחי בשר ודם. רבנן אמרי: מלאכים ממש".
רש"י 2 מכריע שמדובר ב"מלאכים ממש", והשאלה הנשאלת היא: לשם מה היה צורך במלאכים של ממש? ובלשונו של "אור החיים" הקדוש:
"למה ישתמש במשרתי עליון ללא צורך, כי יכול עשות הדבר על ידי משרתי אדם גם בני איש?".

בשביל מה להטריח את מלאכי השרת בשליחות אל עשיו, לא ניתן היה לשלוח בני אדם שיבצעו את המשימה?

עשיו ישן, למה להעיר אותו?
קושיה נוספת ישנה על עצם השליחות, ואכן חז"ל 3 באים בביקורת חריפה כלפי יעקב, וזו לשונם:
"'וישלח יעקב מלאכים לפניו', רבי יהודה ברבי סימון פתח: 'מעין נרפש ומקור משחת' וגו' (משלי כה, כו). אמר רבי יהודה ברבי סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחית, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת, כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקדוש ברוך הוא [ליעקב]: לדרכו היה [עשיו] מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'".
רבי יהודה ברבי סימון, כשבא לדרוש פרשיה זו של שליחת המלאכים, פתח בפסוק ממשלי "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע" 4 , לאמור, צדיק שנכנע לפני הרשע דומה למעין שנעכר בתערובת רפש וטיט עד שמקורו נשחת. אמנם בדרך הטבע המים נובעים תמיד ולא מניחים לטיט ולרפש להתערב בהם, אבל אם עושים פעולה אקטיבית ומערבים במים רפש וטיט בידיים, אז כוח הזרימה עלול להיכנע ולהיחלש והמים עלולים להישאר עכורים למשך זמן. בדומה לזה, בטחונו של הצדיק בה' הוא כנחל נובע, ואם מידת ביטחונו נחלשת, הוא עלול להיכנע ולפחד מפני הרשע.
אמר הקב"ה ליעקב: הלוא הבטחתי לך להיות עמך בדרכך לחרן, ואכן עשיו הלך לדרכו להר שעיר ולא עלה על ליבו להלחם בך, אז למה אתה שולח אליו שליחים ומכניע את עצמך לפניו? למה אתה מעורר אותו ובכך מזמין מלחמה?
ממשיך המדרש 5 :
"'וישלח יעקב', רב הונא פתח: 'מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו' (משלי כו, יז).
שמואל בר נחמן אמר: משל לארכי לסטים (ראש השודדים) שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה (התחיל להעיר אותו משנתו), אמר לו: קום לך, דבישא שכיח הכא (שכן הרעה מצויה כאן), קם ושרי מקפח ביה (קם השודד והתחיל להכות את האיש התמים שהעירו). אמר לו [האיש המוכה]: ניער בישא (התעורר הרע). אמר לו [השודד]: דמיך הוה ועוררתניה (הרע ישן ואתה עוררת אותו, דמך בראשך!).
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא [ליעקב]: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'".
יש כאן שני דימויים נוספים: אדם שרואה כלב ומחליט להתגרות בו ולמשוך באוזניו, שלא יתפלא אחר כך אם הכלב יקום עליו וישסה אותו. או אם אדם הולך במדבר ורואה מישהו ישן באמצע הדרך, עליו להיזהר מלהיות פזיז מידי ולהעיר אותו כדי להצילו מסכנת השודדים שבדרכים, כי אולי הוא בעצמו שודד, ומוטב להניח לו לישון שנת ישרים.

קריאה לשלום לפני שעשיו מתעורר למלחמה
זה המבט של חז"ל במדרש, אבל הזוהר הקדוש מהפך את זה לגמרי, לפי הזוהר הקדוש לא מדובר בחולשה פתאומית שמתגלה אצל יעקב, אלא באסטרטגיה שיעקב נוקט כלפי עשיו אחיו. אומר הזוהר 6 הקדוש:
"'וישלח יעקב מלאכים', אמר רבי אבא: וכי אמאי אתער איהו לגביה דעשו, וטב הוה ליה לאשתוקי מניה?
אלא אמר יעקב: ידענא דעשו חייש ליה ליקרא דאבא ולעלם לא ארגיז קמיה, והא ידענא הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה, אבל השתא דאבא קאים בעינא, לאתפייס עמיה, מיד 'וישלח יעקב מלאכים לפניו'".
הזוהר שואל את אותה שאלה ששאלו חז"ל במדרש, ומשיב, שיעקב שלח שליחים כי הוא ידע שכל עוד יצחק אביו בחיים, עשיו יחשוש לכבוד אביהם ולא יפגע בו, לכן העדיף להתחיל את המשא ומתן אתו כבר עכשיו כשאביהם בחיים.
מדובר בחשיבה אסטרטגית, יעקב מחליט שהזמן הטוב ביותר לשלום הוא לפני שעשיו מתעורר למלחמה, כשאבא עוד קיים.

עם לבן גרתי
הזוהר לא מסתפק בזה, הזוהר מבאר גם את נימת הכניעה בה מצווה יעקב את המלאכים לפנות לעשיו, "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" 7 . מדוע חשוב כל כך ליעקב לציין את מקום מגוריו בכל התקופה האחרונה, מה זה משנה אם גר בבית או בצריף, עם לבן או עם מישהו אחר?
רש"י 8 מבאר שיעקב מבקש לציין בפני עשיו, שאף על פי שגר אצל לבן שמר על קלה כחמורה וקיים תרי"ג מצוות. ועדיין קשה: זה שיעקב אבינו שמר על קלה כחמורה, זה בטח מעניין את עשיו כמו השלג דאשתקד. מדוע חשוב כל כך ליעקב אבינו שעשיו ידע שהוא אכל כזית מצה בפסח וקנה אתרוג מהודר בסוכות? אומר על על כך הזוהר הקדוש 9 :
"אמר רבי יהודה: מאי חמא יעקב דשדר ליה לעשו ואמר 'עם לבן גרתי', וכי מה עביד בשליחותיה דעשו מלה דא?
אלא, לבן הארמי קליה אזיל בעלמא דלא הוה בן נשא דישתזיב מניה, דהוא הוה חרש בחרשין ורב בקוסמין ואבוי דבעור הוה ובעור אבוי דבלעם, דכתיב: 'בלעם בן בעור הקוסם' (יהושע יג, כב), ולבן חכם בחרשין וקוסמין יתיר מכלהו, ועם כל דא לא יכיל ביעקב, ובעא לאובדא ליעקב בכמה זיינין, הדא הוא דכתיב: 'ארמי אובד אבי' (דברים כו, ה).
אמר רבי אבא: כולי עלמא הווי ידעי דלבן הוה רב חכימין וחרשין וקוסמין ומאן דבעי לאובדא בחרשוי לא אשתזיב מניה, וכל מה דידע בלעם - מניה הוה, וכתיב ביה בבלעם: 'כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר' (במדבר כב, ו), וכולי עלמא הוו מסתפי מלבן ומחרשוי. ומלה קדמאה דשדר יעקב לעשו אמר 'עם לבן גרתי'. ואי תימא דזעיר הוה - ירח או שתא, לאו הכי, אלא 'ואחר עד עתה' - עשרין שנין אתאחרית עמיה".
לבן הארמי היה ידוע בכל העולם בתור קוסם ומכשף, לשבת אצל לבן זה לשבת בבית עבודה זרה, במקום של טומאה שאין כדוגמתה. למעשה כל רשעותו של בלעם, שורשה בלבן, ובעצם שורש הטומאה שעתידה להתגלות בכל ימות עולם, נטועה בלבן. לכן יעקב מחליט לשלוח שליחים ללבן שיבהירו לו עם מי יש לו עסק, עם אדם שעבר תקופה של עשרים שנה בביתו של גדול הקוסמים והמכשפים, והטומאה לא השפיעה עליו בכי הוא זה. הלוא דבר הוא.

מהלך של הרתעה
ממשיך הזוהר הקדוש:
"ואי תימא דלא סליק בידי כלום, 'ויהי לי שור וחמור', אינון תרין גזרי דינין דכד מתחברן תרווייהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא, ובגין כך כתיב: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו' (דברים כב, י), 'צאן ועבד ושפחה' אלין אינון כתרי תתאי דקטל קודשא בריך הוא במצרים - בכור בהמה (שמות יב, כה), בכור השבי (שם) בכור השפחה (שמות יא, ה), הדא הוא דכתיב: 'צאן ועבד ושפחה'. מיד מסתפי הוה עשו ונפק לקדמותיה ודחילו הוה ליה מיעקב כמה דהוה ליה ליעקב מעשו" 10 .
ניתן היה לחשוב שאחרי עשרים שנה שיעקב מצוי בבבית לבן, הוא יצא חסר אמצעים וחסר כוחות, לכן יעקב אבינו דואג להזהיר את עשיו ולומר לו שיש לו 'שור' ו'חמור', 'צאן' ו'עבד' ו'שפחה', הוא רומז לכוחות רוחניים שקיימים אצלו, ובכך הוא יוצר הרתעה. כשמדברים עם אויב צריך קודם כל ליצור אצלו הרתעה, צריך להבהיר לו שאם יש לו הווה אמינא שידו על העליונה, אז הוא טועה.
לפי רש"י, במילים "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה" 11 , מבקש יעקב להניח דעתו של עשיו, ולומר לו שלמעשה לא נתקיימו בו ברכות אביו, שכן יצחק אביהם ברכו בְּטל שמים ושמני ארץ, כלומר בתבואה ופירות הגדלים בארץ על ידי מטר השמים, והשור והחמור בהם התברך אינם מן השמים ואינם מן הארץ. אבל לפי הזוהר הקדוש, כאמור, יש כאן מהלך של הרתעה.

שור וחמור רומזים לשני משיחים
רבי דוד טביל 12 , רבה של מינסק, בספרו "נחלת דוד" 13 , מבאר שהמילים "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" רומזות למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד. עשיו וישמעאל הם שני כוחות שיצאו מאברהם ויצחק, הם המוץ שיצא מהתבן - מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק יצא עשיו. עשיו מבין שעליו לדאוג לחיבור הכוחות, ולכן בסוף פרשת השבוע הקודמת, הוא הולך לבת ישמעאל, "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" 14 . עשיו מבין שלבד הוא לא יוכל לגבור על יעקב, לכן הוא נאלץ לצרף את כוחו ל ישמעאל ולאחד בין שני הכוחות. עשיו וישמעאל הם שני כוחות שמתנגדים לאומה הישראלית לאורך כל ההיסטוריה, וכיוון שיש להם אחיזה אצל האבות הקדושים, זה לא דבר שאפשר לבטל אותו בקלות.
יעקב מזהה את כוח הטומאה של עשיו וישמעאל ומעמיד מולו את ה'שור' וה'חמור'. השור רומז למשיח בן יוסף, "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" 15 , והחמור רומז למשיח בן דוד, עליו נאמר: "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" 16 . ובלשונו:
"בחינת עשיו הוא מהשמאל ולכך הוא מכונה בשם שור שהוא מהשמאל, ובחינת ישמעאל הוא מהימין, ומכונה בשם חמור, וכפי אשר קדמו אמרינו בזה, כי השור והחמור המה במדרגת הימין והשמאל, ולזה הלך עשיו 'ויקח את מחלת בת ישמעאל', בכדי לחבר בין שתי הקליפות, ובזה כביר מצאה ידו להתגבר על יעקב, וזהו אמיתת טעם מצוות 'לא תחרוש בשור וחמור יחדו', בכדי לא לחבר את שתי אלה הקליפות ויחריבו את העולם... ועשיו בלקחו את מחלת בת ישמעאל חשב בזה להתגבר על יעקב ולהאבידו מן העולם, ולזה השיב לו יעקב על ידי המלאכים ששלח לו 'ויהי לי שור וחמור', ובאתה על זה אמיתת דרשת חז"ל במדרש: 'שור' - זה משוח מלחמה, שנאמר: 'בכור שורו הדר לו', ו'חמור' - זה משיח בן דוד, שנאמר בו: 'עני ורוכב על החמור', וכוונתם מבוארת לפי המדובר, כי לעומת מה שחשב עשיו להתגבר עליו בכוח השור והחמור שבקליפה, והוא בלקחו את בת ישמעאל, לעומת זה יש לו כנגדן שור וחמור שבקדושה, והוא המשוח מלחמה הבא מזרעו של יוסף המכונה בשם 'שור', להיותו מתייחס למידת הדין שהוא מכונה בשם שמאל, ו'חמור' - זה משיח בו דוד הבא מזרעו של יהודא המתייחס למידת הרחמים המכונה בשם ימין...
אולם עיקר ההתגברות במחיית זרעו של עמלק מכל וכל, לא יהיה, רק כאשר יתאחדו אלה ב' השבטים יחד ולא יהיה מחלוקת ביניהם כאשר יהיה כן בעתיד אי"ה, וכפי מה שקדמו אמרינו בזה, כי לבעבור כי נתחבר עשיו עם ישמעאל בלקחו את בתו, לזאת גם ההתגברות שמצד הקדושה לא יתואר רק בהתחברותן יחד כמו שיהיה בעתיד אי"ה".

מוץ ותבן וסובין - ישמעאל, עשיו וערב רב
רבי דוד טביל, בעל ה"נחלת דוד", היה תלמידו של רבי חיים מוולוז'ין ורבי חיים היה תלמידו של הגאון מוילנה, ובאמת כשמתבוננים בכתבי הגאון 17 ניתן לראות דברים דומים מאוד. בספרו "אבן שלמה" 18 מדבר הגאון על שלושה כוחות שמתנגדים לישראל בזמן הגאולה, ואלו דבריו:
"כמו שבתבואה יש שלושה מיני פסולת - מוץ ותבן וסובין, כן בישראל שנמשלו לתבואה, כמו שכתוב: 'ראשית תבואתו' (ירמיה ב, ג), נמצאו שלושה מיני פסולת, שהם ישמעאל ועשיו וערב רב. ונגד אברהם ויצחק שמהם יצאו עשיו וישמעאל יבואו שני משיחים שהם משיח בן יוסף ומשיח בן בן דוד, והם יבררו את ישראל ממוץ ותבן, ויהיו כמוץ לפני רוח ובית עשיו לקש, אבל עדיין לא יהיה בירור גמור עד שֶׁיִּבָּרְרוּ מן הערב רב שהם נגד הסובין שהם דבקים בחיטה מאוד, והם הפסולת שכנגד יעקב, והם [כ]נגד ביטול תורה ופריקת עול מלכות שמים, והם דבוקים מאוד בישראל וישראל לומדים ממעשיהם, והם העשירים 'עליזי גאותך', ועליהם אמרו 'אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל' (סנהדרין צח ע"א). וכמו שאי אפשר להפריד הסובין מהקמח עד שתטחן התבואה היטב, כן אי אפשר להפריד הערב רב רק על ידי קושי הגלות".
דברים דומים כותב הגאון גם ב"ביאורי אגדות" 19 :
"אין הגאולה באה אלא עד שיזכור ברית שלושת אבות, כמו שכתוב: 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי' וכו' (ויקרא כו, מב), והענין, כי מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק עשיו, שהן מוץ ותבן לחיטה, כמו שכתוב ברעיא מהימנא (פרשת משפטים קכ ע"א), וזהו ששאל עשיו ליצחק 'האיך מעשרין את התבן', שרצה גם הוא לעשר התבן [שגם הוא - 'התבן', יהיה קודש – 'מעשר'], ואין בן דוד בא עד שיתבררו מן האומות ויהיו כמוץ תדפנו רוח, ולכן יבואו שני משיחים שהם דרגא דאברהם ויצחק ויבררו מוץ ותבן.
ועדיין אינם יכולים עד שתתברר הסובין מן הקמח, שהן דבקים בחיטה מאוד, והן הערב רב...".
זוהי ההתמודדות שיש לנו בגאולה האחרונה, התמודדות מול שלושה כוחות - ישמעאל, עשיו וערב רב.

בכור שורו - משיח בן יוסף
במקום אחר 20 מבאר הגאון את מילות הפסוק "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" 21 , ובתוך כך מברר מה תפקידו של משיח בן יוסף, ואלו דבריו:
"והעיקר הענין על משיח בן יוסף שהוא הראשון לגאולה, לכך נאמר 'בכור שורו' - משיח הראשון, וכמו שכתוב ברעיא מהימנא: אריה לימִינו הוא משיח בן דוד גור אריה יהודה, והשור לשמאלו הוא משיח בן יוסף שעתיד להשמיד הכל, כמו שכתוב ברעיא מהימנא (פרשת משפטים קכ ע"ב): נטלי כולהו מגבורה ומשיח בן אפרים נטל נוקמא משנאוי כו' בדרגא דמשיח בן יוסף, איהו דקאר מיז 'עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחוך השור את ירק השדה' (במדבר כב, ד), דעלייהו איתמר 'בפרח רשעים כמו עשב' וגו' (תהלים צב, ח). 'הדר לו' - כמו שכתוב: 'לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים הדר הוא לכל חסידיו'".
עשיו הוא גיבור, הוא איש ציד, וכדי לגבור עליו צריך להעמיד כוח נגדי בעל עוצמה רבה. יוסף הצדיק הוא הכוח שמתגלה כמי שמסוגל להתמודד מול עשיו ולהכריע אותו.

הרוצה בשלום - ייכון למלחמה!
יעקב אבינו עומד מול עשיו כשבאמתחתו 'שור' ו'חמור', יעקב אבינו לא נמצא בעמדה של חולשה, אלא אדרבה בעמדה של עוצמה, במשך עשרים ושתיים השנים בהן היה בבית לבן, הוא הכין את עצמו לקראת המפגש עם עשיו, בשנים אלו הופיעו בעולם שתי הכוחות המתנגדים לישמעאל ועשיו - יהודה אבי המלכות ואבי משיח בן דוד, בבחינת "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" 22 , ויוסף הצדיק, שורש משיח בן יוסף, בבחינת "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" 23 . יעקב אבינו רוצה שלום, ודווקא בגלל זה הוא מתכונן למלחמה, מעין האמרה הרומית העתיקה שמיוחסת לפובליוס רנאטוס: 'הרוצה בשלום - ייכון למלחמה!'.

הגבורה היא תכשיט
מרן הרב קוק בספרו "עין איה" 24 מחדד יותר את הדברים. הגמרא בשבת 25 מביאה מחלוקת בשאלה אם מותר לצאת עם כלי נשק בשבת, לפי רבי אליעזר כלי הנשק נחשב תכשיט, כי מי שנושא את הנשק נושא אותו בעיקר בשביל הרושם שהוא מותיר אצל האויב והפחד שהוא מפיל עליו, ולאו דווקא כדי להשתמש בו, ולפי חכמים כיון שכלי הנשק הוא כלי משחית לא ניתן להתייחס אליו כתכשיט, וכך מבאר מרן הרב:
"לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת כו' רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו.
הגבורה, כשהיא לעצמה היא תכשיט. עז החיים בכל אופן הוא טוב ונאה, והיא בטבעה מחוברת עם גבורת הנפש, שהיא באה דווקא עם טהרתה ויושרה. על כן הסימנים החיצוניים המראים על הגבורה, הנם גם כן תכשיטין.
וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.
אף על פי שעצם מידת הגבורה היא תפארת ותכשיט לאדם, אבל האופן אשר נשתמשו בו עד כה בני אדם בגבורתם הוא מכוער הרבה. ובאשר כלי הזיין, שהשימוש בו היה ברובו רק להרע, הוא מורה יותר על ההשחתה האנושית ממה שמורה על תפארת הגבורה הצפונה בקרבו, על כן אינם אלא לגנאי".
כשאדם הולך עם M16 או גלילון, זה מבטא כוח, זה מרתיע. הגבול החזק ביותר של מדינת ישראל במשך עשרות השנים האחרונות, הוא גם הגבול שכמעט לא היו בו תקריות ביטחוניות מאז מלחמת יום הכיפורים. בגבול לבנון היו תקריות, בגבול מצרים היו תקריות, ודווקא הגבול עם סוריה, שנחשב מסוכן יותר, הוא השקט ביותר.
הגמרא שם ממשיכה ושואלת על רבי אליעזר: אם כלי נשק הוא בעצם תכשיט, אז למה לעתיד לבוא החרבות והחניתות עתידות להיכתת?
"תניא, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלים לימות המשיח?
אמר להם: מפני שאינן צריכין, שנאמר: 'לא ישא גוי אל גוי חרב'".
מבאר הרב:
"הניגוד הנמצא בין גוי לגוי, כל זמן שהוא נצרך, הרי הוא מתיקוני העולם והוא משכלל את הדרו. וכיון שיש ניגוד, מוכרחת היא יראת המלחמה להמצא, וצריך חרב מוכנת בכף כדי להשוות את המשקל של הכח, כדי שלא תתפרץ מלחמה. וזאת היא הודה והדרה של החרב, שעל ידי כוחה מתקיים צביון החיים המלא ניגודים, ומכל מקום היא שומרת את השלום לפי הערך, ותעודתה היא באמת שלא תהיה לכלי שימוש כי אם לתכשיט, שכח הניגוד יהיה בכח, כדי לתמם את כל גוי על פי צביונו המיוחד, ומכל מקום לא יצא אל הפועל לשפך דם.
אמנם בימות המשיח, לעת אשר תתבשל האנושיות לגמרי, אז יסור כח הניגוד משרשו, ושינוי הראוי להמצא בין העמים יעמד על פי מערכה משטרית, כאותה המערכה של האיברים הפרטיים של גוף שלם. ואז לא יהיה החרב נדרש כלל, כי אין כאן אפילו כח גנוז שיש לו אפשרות להתפרץ לכלל מלחמה, ולא יהיה נמצא כי אם שלום מוחלט, ורגשי ידידות וכבוד בין כל העמים, ותבטל גם מעלת התכשיט של הזיין, מפני שאינן צריכין".
השלום הוא ערך עצום, אבל כדי להשיג אותו צריך להיזהר משידור של חולשה, צריך לבוא עם עמדה ברורה ונחרצת, כי מי שבא מתוך חולשה כופה על עצמו מלחמה גדולה יותר. בכל משא ומתן זה כך, כשאדם הולך לקנות בית, אם המוכר מזהה שהקונה לחוץ לקנות את הבית, אז הוא מעלה את המחיר, אבל אם הוא רואה שאתה רק מתעניין אצלו ויש לך אפשרויות נוספות שעומדות על הפרק, פתאום המוכר נכנס ללחץ ומחליט להוריד את המחיר מחשש שלא יצליח למכור את הבית. זו האסטרטגיה שיעקב אבינו נוקט כנגד עשיו, הוא מתכונן למלחמה ובא מתוך עמדה ברורה של זהות.

יעקב אבינו נושא תפילה
יעקב אבינו לא מסתפק באסטרטגיה של 'מאזן אימה', ובמסגרת ההכנות שלו לקראת המפגש עם עשיו הוא נושא תפילה. למעשה התפילה הראשונה שמפורשת בתורה, מופיעה בפרשה שלנו. אמנם חז"ל 26 דורשים:
"אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר, 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם' (בראשית יט, כז), ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: 'ויעמד פינחס ויפלל' (תהלים קו, ל).
יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' (בראשית כד, סג), ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: 'תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו' (תהלים קב, א).
יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם' (בראשית כח, יא), ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי' (ירמיה ז, טז)".
אבל לא מפורש בתורה שהתפללו, ולא מפורש מה התפללו, והנה כאן לראשונה אנו פוגשים מעמד בו נושא יעקב עיניו לשמים בתפילה ואומר:
"אֱלֹקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" 27 .
עד עכשיו דיברנו על אסטרטגיה, על עמדה של חוזק שאִתה ניגש יעקב אבינו למפגש עם עשיו, אבל כאן, כשיעקב אבינו עומד לפני בוראו, הוא יודע שבעצם כל הכוח שיש לו זה מאתו יתברך, "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת", והוא מתפלל שאכן ינתן לו הכוח, "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו".
אם ה' לא יעזור לו, הוא יודע שהוא אבוד, "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" 28 . לא מספיק שיש כלי נשק, לא מספיק שיש 'שור' ו'חמור', צריך שתהיה סייעתא דשמיא, כי סוף סוף "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה" 29 .
ברש"י מבואר שלקראת המפגש עם עשיו יעקב התכונן בשלושה מישורים: דורון, תפילה ומלחמה. אבל למעשה, עוד לפני הדורון ולפני התפילה, אנו פוגשים הכנה יסודית וחשובה שנועדה לעבוד על התודעה וליצור הרתעה.

אחרי כל צער נכתב נחמה
חייו של יעקב אבינו רצופים בהתמודדויות, רבנו הרב צבי יהודה היה קורא לזה 'סיבוכים'. כבר בהיותו ברחם אמו נאמר: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" 30 . משיצא החוצה נאמר עליו: "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" 31 , אחר כך באה פרשת הבכורה ואחריה פרשת הברכה, אחרי פרשת הברכה יעקב בורח מפני עשיו ופוגש את אליפז ואחר כך את לבן, כשהוא חוזר לארץ ישראל לבן רודף אחריו, וכשהוא כבר מגיע לארץ ישראל הוא נתקל בשרו של עשיו ואחר כך בעשיו עצמו. הוא לא מספיק להירגע וכבר באה פרשת שכם ודינה, ולבסוף "על ידי שבקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף" 32 ובאה פרשת האחים.
אומר על על כך הרבי מאיזביצא 33 , בעל "מי השילוח" 34 , דבר נפלא, אם נתבונן בסדר ההתרחשויות נגלה שאחרי כל צרה ישנה נחמה, וזו לשונו:
"בפרשה הזאת נכתב כל הצער שהיה ליעקב בנסעו מבית לבן עד בואו ליצחק אביו, וגם אחרי כל צער נכתב נחמה שהשי"ת נתן לו להניח דעתו:
אחר צרת עשיו כתיב: 'ויבוא יעקב שלם', שלם בגופו ובממונו ובתורתו, וגם כתיב: 'ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלקי ישראל', שממנו נקבע בישראל שהשי"ת נקרא 'אלקי ישראל', כמו שכתיב: 'ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלקי ישראל אבינו מעתה ועד עולם' (דברי הימים א' כט, י).
ואחר צרת דינה כתיב: 'ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם וגו' ויבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית אל'.
ואחר אבילת אמו שכתיב: 'ויקרא שמו אלון בכות', ואיתא במדרש (בראשית רבה א, ה): באה ליה בשורתא שמתה אמו, כתיב אחר כן: וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אותו', ואיתא במדרש (בראשית רבה פב, ג): ברכת אבלים ברכו, ונאמר עוד 'ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ', הענין שנכפל בפסוק הזה 'את הארץ', כי באמת למה קרא יעקב את האלון 'אלון בכות' על מיתת אמו, על פי פשוטו למה בכה כל כך עליה, הלוא כבר מלאו ימיה והיתה זקנה.
אכן כל המאורעות שהיו לאבותינו, היו מראים על דברים גבוהים ורמים, ובעת שנתוודע ליעקב ממיתת רבקה, ראה חורבן הבית שני ובכה מאוד על זה, ולכן אמר לו ה' יתברך ההבטחה הזאת וכפל בפסוק הזה שתי פעמים 'את הארץ', לרמוז על הפסוק הזה 'כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר' (ירמיה לא, כ), וזה נרמז לו בזה שנאמר לו 'ולזרעך אחריך אתן את הארץ', שזה רומז על הארץ החדשה לנחמו שלא יזנח לעולם ה'.
ואחר צרת רחל, נאמר 'ויט אהלו מהלאה למגדל עדר'.
ואחר צרת ראובן, נאמר: 'ויהיו בני יעקב שנים עשר'.
ואחר כל אלו ההרפתקאות שעברו עליו, נאמר 'ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק', היינו למקום שמתייחדים שמים וארץ, ויעקב אבינו כל חפצו היה תמיד לבוא למגורי אביו, כמו שכתוב: 'וינהג את כל מקנהו וגו' אל יצחק אביו ארצה כנען' (בראשת לא, יח)".

שַׁלְּחֵנִי כי עלה השחר
יעקב אבינו בחייו מסמל את נקודת הזמן שנקראת 'שחר', השחר מגיע כשהלילה נמצא בנקודת השיא שלו, כשהכול חשוך ושחור, אבל יחד עם זאת הוא מסמן את נקודת התווך שממנה מתחילים השמים להכסיף ולהבהיר. בזוהר הקדוש 35 על הפסוק "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" 36 , ישנו תיאור נפלא של נקודת הזמן הזו שנקראת 'שחר', וכך נאמר שם:
"'ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני', רבי יהודה פתח ואמר: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות' (שיר השירים ו, י) - האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל מי זאת הנשקפה, אלין אינון ישראל בזמנא דקודשא בריך הוא יוקים לון ויפיק לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה, עד דקודשא בריך הוא יפתח לון תרעין עלאין פתיחן לארבע רוחי עלמא" 37 .
ישועתם של ישראל לא מתגלה בבת אחת, אלא כמו ה'שחר', שהולך ואור עד נכון היום, שלב אחר שלב, קמעה קמעה. יעקב אבינו צולע על ירכו עד ש"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" 38 , עד שאור השמש מאיר בעולם ובאה גאולתם השלמה של ישראל, "יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" 39 .

מקורות עיקריים:
בראשית רבה עה, ד  רש"י בראשית לב, ד  בראשית רבה עה, ב-ג  זוהר ח"א קסו ע"א-ע"ב  נחלת דוד ח"ב דרוש ה ד"ה ובאלה נתבאר  אבן שלמה פרק יא ו, ז  ביאורי אגדות סבי דבי אתונא, מאמר אית לן בירא  אדרת אליהו, פרשת וזאת הברכה ד"ה בכור שורו  עין איה שבת ח"ב פרק שישי אותיות מב-מד  מי השילוח ח"ב פרשת וישלח  זוהר ח"א קע ע"א

^ 1.בראשית רבה עה, ד.
^ 2.רש"י בראשית לב, ד.
^ 3.בראשית רבה עה, ב.
^ 4.משלי כה, כו.
^ 5.בראשית רבה עה, ג.
^ 6.זוהר ח"א קסו ע"א.
^ 7.בראשית לב, ה.
^ 8.רש"י שם.
^ 9.זוהר ח"א קסו ע"ב.
^ 10.ביאור: אמר רבי יהודה: מה ראה יעקב ששלח אל עשיו ואמר 'עם לבן גרתי', וכי פעל דבר זה במשהו על עשיו? אלא לבן הארימי, קול הלך בעולם, שעוד לא היה אדם שניצל מידיו, כי הוא היה מכשף שבמכשפים וגדול הקוסמים, ואביו של בעור היה, ובעור היה אביו של בלעם, שכתוב: 'בלעם בן בעור הקוסם', ולבן היה חכם בכשפים וקסמים יותר מהם, ועם כל זה לא יכול ליעקב, והוא רצה לאבד את יעקב בכמה דרכים, כמו שכתוב 'ארמי אובד אבי', לכן שלח יעקב שליחים ללבן, שיודיעו לו את כוחו.
אמר רבי אבא: כל העולם היו יודעים, שלבן היה גדול החכמים והמכשפים והקוסמים, ומי שלבן רצה לאבד בכשפיו לא ניצל ממנו, וכל מה שידע בלעם - מלבן היה, ובבלעם כתוב: 'כי ידעתי את אשר תברך מבורך' וגו' וכל שכן לבן. וכל העולם היו יראים מלבן ומכשפיו. לפיכך המילה הראשונה ששלח יעקב לעשיו היא 'עם לבן גרתי'. ואם תאמר שזמן מועט שהה יעקב בבית לבן, חודש או שנה, לא כן, אלא 'ואחר עד עתה', כלומר עשרים שנה התאחרתי אתו.
ואם תאמר, אמר יעקב ללבן, שלא עלה בידי כלום מתקופת שהותי בבית לבן בכל אותן השנים, הלוא 'ויהי לי שור וחמור'. כלומר ברשותי שור וחמור, השור והחמור הם שני מזיקים שבשעה שהם מתחברים אינם מתחברים אלא להרע לעולם, לכן אסור לחרוש בהם יחד, והנה קיימים ברשותו של יעקב שני מזיקים אלה, לכן ראוי לעשיו שיזהר מפניו. מלבד זאת, ברשותו 'צאן ועבד ושפחה', שהם 'בכור בהמה', 'בכור השבי' ו'בכור השפחה' שהרג הקב"ה במצרים. מששמע זאת עשיו החל מתיירא, ואז יצא יעקב לקראתו.
^ 11.בראשית לב, ו.
^ 12.הרב דוד טביל (ליטא), התקנ"ד-התרכ"א - מגדולי תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין. שימש בראשית דרכו כרבה של סטויבץ, ואחר כך כרבה של העיר מינסק ונחשב אחד מגדולי הדור. מחבר שו"ת "בית דוד" וספרי "נחלת דוד" על הש"ס ודרשות.
^ 13.נחלת דוד ח"ב דרוש ה ד"ה ובאלה נתבאר.
^ 14.בראשית כח, ח-ט.
^ 15.דברים לג, יז.
^ 16.זכריה ט, ט.
^ 17.רבי אליהו קרמר (הגאון מוילנה) (ליטא), הת"פ-התקנ"ח - מגדולי חכמי התורה בישראל. שלט בכל מקצועות התורה ובשאר חכמות. בקיאותו וידענותו העצומה זיכו אותו בכינוי "הגאון מוילנה". על-אף שלא החזיק במשרה רשמית כלשהי, קנה לו מעמד של מנהיג חשוב בדורו ובדורות הבאים אחריו. כתביו לא ראו אור בחייו אך לאחר מותו נדפסו כשבעים ספרים המיוחסים לו, וביניהם: פירוש למשנה, פירושים לזוהר, תיקונים לספר יצירה ולספרא דצניעותא, פרשנות לתנ"ך ועוד.
^ 18.אבן שלמה פרק יא ו, ז.
^ 19.ביאורי אגדות סבי דבי אתונא, מאמר אית לן בירא; תיקוני זוהר מא ע"ב.
^ 20.אדרת אליהו, פרשת וזאת הברכה ד"ה בכור שורו.
^ 21.דברים לג, יז.
^ 22.זכריה ט, ט.
^ 23.דברים לג, יז.
^ 24.עין איה שבת ח"ב פרק שישי אותיות מב-מד.
^ 25.שבת סג ע"א.
^ 26.ברכות כו ע"ב.
^ 27.בראשית לב, י-יג.
^ 28.תהלים קכז, א.
^ 29.משלי כא, לא.
^ 30.בראשית כה, כב.
^ 31.בראשית כה, כו.
^ 32.בראשית רבה פד, ג.
^ 33.רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא (טומשוב), תק"ס-תרי"ד - מחבר הספר "מי השילוח" ומייסד חסידות איזביצא ראדזין. בצעירותו היה תלמיד של רבי שמחה בונים מפשיסחא. לאחר פטירתו בשנת תקפ"ז הצטרף לקבוצת החסידים שקיבלו עליהם את הנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק אותו הכיר כבר מילדותו בעיר טומשוב. בהיותו בקוצק, היה מנהיג את ההמון שהיו באים לצורכי פרנסה ולצורכי הדרכה בעבודת ה', בהוראת הרבי מקוצק שהיה שולח אליו חסידים שונים כשהוא עצמו היה עסוק מדי מכדי להדריכם. בין תלמידים אלו נמנה תלמידו הקרוב וממשיך דרכו, רבי לייבל'ה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. מאוחר יותר פרש רבי מרדכי יוסף מקוצק יחד עם חסידים רבים וקבע את חצרו בתחילה בטומשוב ומאוחר יותר באיזביצא שליד לובלין. לאחר שלוש עשרה שנות הנהגה נפטר רבי מרדכי יוסף. את מקומו מילאו בנו רבי יעקב ותלמידו רבי לייבלי איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח". שם הספר הוא על פי דברי רבי שמחה בונים מפשיסחא שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט, אבל חופרים עמוק עמוק". כמו כן ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי". נכדו כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה", ואכן פרסום הספר עורר התנגדות אצל חלק מהציבור.
^ 34.מי השילוח ח"ב פרשת וישלח.
^ 35.זוהר ח"א קע ע"א.
^ 36.בראשית לב, כז.
^ 37.ביאור: רבי יהודה פתח ואמר: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר' וגו'. מקרא זה בארוהו ולמדנו: 'מי זאת הנשקפה' אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יקים אותם ויוציאם מן הגלות אז יפתח להם פתח אור דק מדק וקטן מאוד, ואחר כך יפתח להם פתח אחר מעט גדול ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לארבע רוחות העולם.
^ 38.בראשית לב, לב.
^ 39.שיר השירים ו, י.

וישלח

הרב שמעון כהן

ראש מוסדות בית מוריה באר שבע

תרומה
זהב טהור - מבית ומחוץ
את מי נכניס לבית המדרש
אדר א תשע"ו
תצוה
שמן זית זך וכתית
קנין תורה בעמל ויגיעה
אדר א תשע"ו
הכוונה בתפילה
עבודת הכוונה בתפילה
טבת תשע"ח
בא
מצוות קידוש לבנה - יסודותיה וגדריה ההלכתיים
שבט תשפ"ו

וישלח

37 דק'
וישלח
פרשת וישלח – אפרתה
הרב יצחק חי זאגא | כסלו תשפ"ו
וישלח
פרשת וישלח
ספר בראשית פרקים לב (ד) - לו
רבנים שונים
וישלח
פחדו של יעקב אבינו
"קול צופייך" – גיליון 337
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | כסלו תשס"ו
כי תשא
פטר חמור ושכם בן חמור
הרב מרדכי הוכמן | תמוז תשפ"א

וישלח

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
עניני ספירת העומר
טז ניסן – החג המוצפן
הרב נתנאל יוסיפון | ניסן תשפ
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
2 דק'
נקודה בהלכה – הרב איתן מינקוב
איך עושים קידוש?
הרב איתן מינקוב | חשוון תשפ"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרב אליקים לבנון
הרב יעקב שפירא
הרב בני אלון
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
הרה"ג צבי שכטר
הרב יוסף צבי רימון
הרב חיים כץ
הרב חגי לונדין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו