בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תולדות
לחץ להקדשת שיעור זה

למה אהב יצחק את עשיו?

עשיו לא רק מאכיל את אביו אלא גם עומד לצדו במאבקו בפלישתים, אבל בלהט המלחמות פורק כל עול מוסרי

undefined

כסלו תשע"ה
4 דק' קריאה
לקורא הפשוט, אהבת רבקה את יעקב אינה דורשת הסברים רבים. אהבת יצחק את עשיו מובנת פחות. הבה נתבונן בה.
יצחק מגיע בשנות הרעב לארץ פלישתים, רוכש לעצמו שדות וזורע בהם. למרות שנות הרעב והמקום הקשה, במערב הנגב, יצחק מוצא בשדותיו מאה שערים. יצחק הוא האב המתנחל הראשון והיחיד. אברהם ויעקב היו בעיקר רועי צאן נודדים. יצחק, שהוא גם חקלאי חרוץ ומצליח, מהווה איום עליהם בשדותיו ובבארותיו הרבים, והם מתנכלים לו ועוקרים אותו ממקום למקום. מחוסר ברירה, יצחק עוזב את שדותיו ואת בארותיו, ונודד למקומות שוממים יותר. הוא מגיע לרחובות שבנגב (כיום חולות חלוצה).
יצחק מצטייר לנו בפרשה, למרות חריצותו, כישרונו והצלחותיו החקלאיות, כיהודי נרדף שאינו יכול להגן על עצמו, על משפחתו ועל רכושו. אך לפתע מצטיירת לנו תמונה הפוכה! "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו: ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם: ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך: אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה'" (שם, כו- כט).
יצחק מצטייר כאן כמעצמה צבאית ופוליטית מול הפלישתים. מלך פלישתים מגיע עם שר צבאו לאוהלו של יצחק, ומתחנן שיצחק לא יעשה רעה עם הפלישתים. מה גרם לשינוי כה קיצוני ביחסי הכוחות?!
תשובתנו במילה אחת: עשיו! עשיו גדל בבית הרדוף, המנושל מנכסיו והרעב, והפך בו לנער ולבוגר. בבית זה הייתה הנקמה בפלישתים והצורך ללמדם לקח - לחם חוקו. כיודע ציד הוא פיתח ידע וכושר לחימה, אסף אליו "אנשים ריקים" ללגיון זרים איכותי של אנשים שמתפרנסים מחרבם ויצא למסעי פשיטות בארץ פלישתים.
האם ניתן לפרנס מעיסוק בחרב ארבע מאות "אנשים ריקים", חסרי נחלה ורכוש? מסתבר שכן, וקרוב מאוד לאזור הנידון, בנגב המערבי! שהרי כך נהג גם דוד באותו אזור, בעת שגר בצקלג בממלכת אכיש ופשט יום יום על שוסי המדבר, הגשורי והעמלקי.
את מה שעשה דוד עם גדוד אנשיו, עשה עשיו לפלישתים עצמם. הוא עשה זאת גם לשוסי המדבר שהתנכלו לאביו. עשיו וגדודו היו גיבורי חיל, ועשיו ניצל זאת לא רק לפרנסה, כי אם גם לנקמה בפלישתים, עושקי ילדותו בנחל גרר. אבימלך מלך גרר ופיכול שר צבאו נאלצים לבוא אל יצחק לבאר שבע, ולהתחנן לפניו שלא יעשה עמהם רעה, ויזכור להם את חסדם כשאירחו אותו בארצם.
כך נכרתת ברית דמים, הברית בין המגל והחרב, בין יצחק, החקלאי ובעל המקנה, לעשיו, ראש הגדוד הלוחם, מעין הברית המוכרת לנו בין חקלאי העלייה הראשונה לאנשי גדוד 'השומר' שהקים ישראל שוחט, מאנשי העלייה השנייה.

בין עשיו לדוד
אך חז"ל הסתייגו נחרצות מברית זו: "ויבוא עשו מן השדה והוא עייף: רבי יודן בשם רבי אייבו ורבי פנחס בשם רבי לוי ורבנן בשם רבי סימון... שעבר עשו שתי עבירות שבא עשו על נערה המאורסה... והוא עייף שהרג את הנפש" (בראשית רבה סג).
מה ראו חז"ל לדרוש על עשיו עבירות כה חמורות?
כאן יש מקום רב להשוואה בין גדודו של עשיו לזה של דוד. בראש שני הגדודים, שמנו כל אחד ארבע מאות איש, עמד אדם אדמוני: "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו" (בראשית כה, כה). "וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי... ותצלח רוח ה' אל דוד" (שמואל א' טז, יב יג).
חייו של גדוד כזה, ובעיקר של מפקדו, אינם קלים. הזכרנו את חיי מלחמת ההישרדות של דוד ואנשיו בצקלג. חיים אכזריים של שפיכות דמים הטבולים בשקר ובעורמה של חוכמת הישרדות. וכך כפסע היה בין דוד לבין השמדת כל ביתו של נבל הכרמלי מנער ועד זקן, לולא באה אביגיל והרגיעה אותו בחוכמתה.
עוצמת הכוח הצבאי, החיים במדבר, בארץ שאין בה חוק מסודר, קרב מתיש יומיומי לחיים ולמוות עם יריבים בני עמים או שבטים אחרים, אספסוף בני הבליעל ומרי הנפש ההופך למרכיב בעל משקל בגדוד החי על חרבו. יש להשוות במידה מסוימת מעשים אלו להתגבשותו של גדוד לגיון הזרים הצרפתי במאה ה 19. חלק גדול מאנשיו היו פושעים ורוצחים שנמלטו מחברת החוק של העולם התרבותי, שהפכו ללוחמים מסורים ומועילים לשולחיהם ואף לחברים מופתיים.
כל אלו, אין סכנה כסכנתם להפוך את שפיכות הדמים בלא משפט, את הגניבה בלא משפט ואף את נטילת הנשים מבעליהן בלא משפט - לשגרה של חיים. דוד עומד פעם אחר פעם במבחנים קשים בשאלות אלו בהזדמנויות שיש לו להרוג את שאול ואת נבל. עשיו, באורח חיים דומה, עמד פעם אחת במבחן, בפגישה שלו עם יעקב בעת ששב מבית לבן. אך פעמים רבות מספור לא עמד במבחן, וחז"ל מתארים אותו כמי שבא מן השדה משפיכות דמים מגניבה ומגזלת נערה מאורסה. זהו הגורל הטבעי של לוחמי המדבר בשטחי ההפקר.
עשיו הצליח לשכנע את יצחק אביו, שהוא, כדוד מלכנו, אדם ישר שאינו שיכור ניצחון וכוח. אפשר שיצחק היה סבור שעשיו מנהיג את גדודו כדוד, מעין רובין הוד המיתולוגי, שלעולם מגן על החלשים ונלחם נגד העושקים, וכפי שנהג בפלשתים שהצרו ליצחק. מסתבר, שקשה לעתים להבחין בחבורת אוחזי החרב בין צדיק כדוד ובין שופך דמי חינם כפי שחז"ל מספרים לנו על עשיו. אך בסופו של יום, עשיו לא היה כדוד. מה שאביו לא ידע - שעשיו בחר להיות כנמרוד, שופך דמים כדי להטיל את חתתו ואת שלטונו.
ועדיין מצוות כיבוד אביו יצחק עומדת לזכותו, לא רק בעת שהגיש לו אוכל בזקנתו אלא בעת שעמד לצדו מול שוסי המדבר והפלישתים במאבקו של יצחק על היאחזותו בארץ ה' בשיניו ובציפורניו.

המאמר מבוסס על ספרו החדש של הרב מדן, 'כי קרוב אליך' (הוצאת ידיעות ספרים)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il