ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
הִנֵּה הַתּוֹרָה צִוְּתָה (ויקרא יט, יז), "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", וְכַמָּה פְעָמִים יִכָּנֵס הָאָדָם לְהוֹכִיחַ חַטָּאִים בְּמָקוֹם אוֹ בִּזְמַן שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים, וְגוֹרֵם לָהֶם לְהִתְפָּרֵץ יוֹתֵר בְּרִשְׁעָם וּלְחַלֵּל ה' לְהוֹסִיף עַל חַטָּאתָם פֶּשַׁע, הִנֵּה בְכַיּוֹצֵא בָזֶה אֵינוֹ מִן הַחֲסִידוּת אֶלָּא לִשְׁתֹּק. וְכָךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סה ע"ב), "כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר אֶת שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע".
יש שהזריזות גורמת לביזוי המצווה
רְאֵה, פָּשׁוּט הוּא שֶׁרָאוּי לְכָל אָדָם לִהְיוֹת מַקְדִּים וְרָץ לִדְבַר מִצְוָה וּלְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת מִן הָעוֹסְקִים בָּהּ, אַךְ הִנֵּה לִפְעָמִים יָכוֹל לְהִוָּלֵד מִזֶּה מְרִיבָה, שֶׁיּוֹתֵר תִּתְבַּזֶּה הַמִּצְוָה וְיִתְחַלֵּל בָּהּ שֵׁם שָׁמַיִם מִמַּה שֶּׁיִּתְכַּבֵּד, בְּכַיּוֹצֵא בָזֶה וַדַּאי שֶׁחַיָּב הֶחָסִיד לְהַנִּיחַ אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ.
וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן הַלְוִיִּים זֶה לְשׁוֹנָם (במדבר רבה ה, א), "מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל מִי שֶׁטּוֹעֵן בָּאָרוֹן* שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, וְהָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וְכֻלָּן רָצִין לָאָרוֹן לִטֹּל שָׂכָר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה זֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר, אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וְזֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר, אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִין קַלּוּת רֹאשׁ, וְהָיְתָה הַשְּׁכִינָה פּוֹגַעַת בָּהֶם" וְכוּ'.
הידורים המכשילים אחרים בליצנות – אין לעשותם בפניהם
הִנֵּה חַיָּב הָאָדָם לִשְׁמֹר כָּל הַמִּצְווֹת בְּכָל דִּקְדּוּקֵיהֶם לִפְנֵי מִי שֶׁיִּהְיֶה, וְלֹא יִירָא וְלֹא יֵבוֹשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קיט, מו), "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ". וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות ה, כ), "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר" וְכוּ'. אָמְנָם גַּם בָּזֶה צָרִיךְ חִלּוּק וְהַבְחָנָה, כִּי כָל זֶה נֶאֱמַר עַל גּוּפֵי הַמִּצְווֹת שֶׁחַיָּבִים אֲנַחְנוּ בָהֶם חוֹבָה גְמוּרָה, שֶׁבָּהֶם יָשִׂים פָּנָיו כַּחַלָּמִישׁ, אַךְ יֵשׁ אֵיזֶה תּוֹסְפוֹת חֲסִידוּת, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם לִפְנֵי הֲמוֹן הָעָם יִשְׂחֲקוּ עָלָיו וְיִתְלוֹצְצוּ, וְנִמְצְאוּ חוֹטְאִים וְנֶעֱנָשִׁים עַל יָדוֹ, וְהוּא הָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחַ מִלַּעֲשׂוֹת הַדְּבָרִים הָהֵם, כִּי אֵינָם חוֹבָה מֻחְלֶטֶת. הִנֵּה דָבָר כָּזֶה וַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר הָגוּן הוּא לֶחָסִיד שֶׁיַּנִּיחֵהוּ מִשֶּׁיַּעֲשֵׂהוּ,
וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (מיכה ו, ח), "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", וְכַמָּה חֲסִידִים גְּדוֹלִים הִנִּיחוּ מִמִּנְהֲגֵי חֲסִידוּתָם בִּהְיוֹתָם בֵּין הֲמוֹן הָעָם, מִשּׁוּם דְּמֶחֱזֵי כְּיֻהֲרָא.* כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כָּל מַה שֶּׁהוּא עִקָּרִי בַּמִצְוָה יַעֲשֵׂהוּ לִפְנֵי כָּל מַלְעִיג וּמַה שֶׁאֵינוֹ עִקָּרִי וְהוּא גוֹרֵם שְׂחוֹק וְהִתּוּל לֹא יַעֲשֵׂהוּ.
תחומי העיון הנצרך ל'משקל החסידות'
נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁהַבָּא לְהִתְחַסֵּד חֲסִידוּת אֲמִתִּי, צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו לְפִי הַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵהֶם וּלְפִי הַתְּנָאִים הַמִּתְלַוִּים לָהֶם, לְפִי הָעֵת, לְפִי הַחֶבְרָה, לְפִי הַנּוֹשֵׂא וּלְפִי הַמָּקוֹם, וְאִם הַפְּרִישָׁה תּוֹלִיד יוֹתֵר קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו מִן הַמַּעֲשֶׂה – יִפְרֹשׁ וְלֹא יַעֲשֶׂה, אוֹ אִם מַעֲשֶׂה אֶחָד בְּמַרְאִיתוֹ הוּא טוֹב וּבְתוֹלְדוֹתָיו אוֹ בִּתְנָאָיו הוּא רָע, וּמַעֲשֶׂה אַחֵר רָע בְּמַרְאִיתוֹ וְטוֹב בְּתוֹלְדוֹתָיו, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם וְהַתּוֹלָדָה, שֶׁהִיא פְּרִי הַמַּעֲשִׂים בֶּאֱמֶת.
וְאֵין הַדְּבָרִים מְסוּרִים אֶלָּא לְלֵב מֵבִין וְשֵׂכֶל נָכוֹן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַפְּרָטִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְ"ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב, ו). וּמַעֲשֶׂה דְרַבִּי טַרְפוֹן (ברכות יא ע"א) יוֹכִיחַ, שֶׁהֶחְמִיר לְהַטּוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי וְאָמְרוּ לוֹ, "כְּדַאי הָיִיתָ לָחוֹב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל", אַף עַל פִּי שֶׁמַּחְמִיר הָיָה. וְזֶה, שֶׁעִנְיַן מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הָיָה עִנְיָן כָּבֵד לְיִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁרָבְתָה בֵּינֵיהֶם, וְסוֹף סוֹף נִגְמַר* שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל לְעוֹלָם (עירובין יג ע"ב), הִנֵּה קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁגְּמַר-דִּין זֶה יִשָּׁאֵר בְּכָל תֹּקֶף לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְלֹא יֶחֱלַשׁ בְּשׁוּם פָּנִים, שֶׁלֹּא תֵעָשֶׂה תּוֹרָה חַס-וְחָלִילָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת, וְעַל כֵּן לְדַעַת הַמִּשְׁנָה הַזֹּאת, יוֹתֵר חֲסִידוּת הוּא לְהַחֲזִיק כְּבֵית הִלֵּל אֲפִלּוּ לְקֻלָּא מִלְּהַחְמִיר כְּבֵית שַׁמַּאי. וְזֶה לָנוּ לְעֵינַיִם לִרְאוֹת אֵי זֶה דֶרֶךְ יִשְׁכֹּן אוֹר בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.
___________________________________
שֶׁטּוֹעֵן בָּאָרוֹן – שנושא את ארון הברית. דְּמֶחֱזֵי כְּיֻהֲרָא – נראה כגאווה. נִגְמַר – הוכרע.
ביאורים
כפי שכבר ראינו אתמול, ענייני החסידות אינם פשוטים, ופעמים רבות ישנה נטייה לטעות בשיקול הדעת ולחשוב שדווקא המעשה הטוב הוא לא טוב, וכן להפך.
אחת מהדוגמאות הנפוצות לכך, היא מצוות התוכחה . פעמים רבות אנשים מוכיחים את האחר כדי לקרבו לדרך הישר, אך בעצם הם גורמים לתוצאה הפוכה. במקום לקרב את האדם ולחבר אותו אל האמת, הם יוצרים אצלו פחד וסלידה מהאמת, מחמת אותו אדם שהוכיח אותם.
עניין נוסף בו שוגים לא פעם, הוא עניין קיום המצוות וענייני עבודת ה' בחברה. לא פעם קורה שישנם עניינים מסוימים שהחברה רואה בהם מעשים משונים ומבוזים, מה שגורם באופן טבעי לרצות לא לקיים את המעשה. בשלב זה מגיעה השאלה, מה האמת? האם נכון יותר ללכת נגד הזרם ולנצח אותו, או שישנו צורך דווקא להצניע לכת ולא לעשות דברים חריגים שנראים מוזר.
כמובן, באמת יש מקום לשני הצדדים. בעניינים המחויבים, שהם עיקרי תרי"ג מצוות, צריך האדם ללכת אחר האמת שלו בלב שלם ללא כל חשש ממה שיגידו, איך זה נראה, וכדומה. שהרי הוא עבד ה' וכפוף לרצונו של ה' בלבד. בעניינים אלו רצון ה' הוא שהאדם יעשה את המעשים המחויבים ללא כל חשבון וללא עירוב של נתונים 'חיצוניים', מה שאין כן ביחס לענייני החסידות ומה שמעבר. בדברים אלה יש מקום גם לחשבונות ה'חיצוניים' של החברה. כאשר אדם נוהג בהנהגות של חסידות, הוא צריך להסתכל במבט שלם, רחב וכולל של כל הנתונים. ולכן, כאשר אדם רואה שהנהגותיו עשויות לגרום ללעג אצל חבריו, מוטב לו שיפרוש מהנהגות אלו, ולא יכשיל את חבריו.
לסיכום: בכל מה שקשור להנהגות החסידות צריך לשקול היטב כל צעד ושעל ולהיזהר מאוד מ'ללכת עם הראש בקיר', מה שעלול להביא חלילה לידי תוצאות הפוכות של לעג וקלס בעיני הבריות.
הרחבות
•המעלה שבהצנעת מעשים טובים
וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. בדברי רבי חיים ויטאל מצינו שישנה בעייתיות נוספת בעצם פרסום מעשיו הטובים: "...ואמרו רבותינו ז"ל [אליהו רבא כא] לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ויהיו כל דרכיו לשם שמים, ואם יכול אדם שיעשה כל דרכיו לשם שמים ולא יפרש לבריות אפילו אחד מהם, שכרו כפול ומכופל מפני שכבוד א-לוהים הסתר דבר" [שערי קדושה ב, ד].
בספר יסוד ושורש העבודה הזכיר עניין זה והוסיף: "אך אם יפתה היצר את האדם חס ושלום בשביל גודל מעלת הסתרת מעשיו לקצר בעבודת הבורא יתברך דהיינו שלא יתפלל האדם בתמידות בצבור בכוונה עצומה ובהתלהבות גדול... וכיוצא בכדי שלא יהא נקרא צדיק וחסיד בין הבריות חלילה וחס לשמוע אל היצר בזה" [א, י].
•זהירות מחומרות הפוגעות בזולת
וְאִם הַפְּרִישָׁה תּוֹלִיד יוֹתֵר קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו מִן הַמַּעֲשֶׂה יִפְרֹשׁ וְלֹא יַעֲשֶׂה. רבי יחזקאל אברמסקי היה רגיל לומר: "אינני מחזר אחרי חומרות היות והתבוננתי כי בדרך כלל כל חומרה עלולה לפגוע במצוות שבין אדם לחברו אם זו אשתו או משרתו, חברו וכדומה" [הזהרו בכבוד חבריכם עמ' קלג].
איך מותר להכין קפה בשבת?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
האם מותר לפנות למקובלים?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
לו הייתי רוטשילד
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
למה לשמור על הקדושה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
