פיתוי היצר: להסתפק במועט לעוה"ב

וְהִנֵּה יֵשׁ מֵהַפְּתָאִים הַמְבַקְּשִׁים רַק לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶםשֶׁיֹּאמְרוּ, לָמָּה נְיַגַּע עַצְמֵנוּ בְּכָּל כָּךְ חֲסִידוּת וּפְרִישׁוּת?הֲלֹא דַּי לָנוּ שֶׁלֹּא נִהְיֶה מֵהָרְשָׁעִים הַנִּדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם,אֲנַחְנוּ לֹא נִדְחֹק עַצְמֵנוּ לִכָּנֵס בְּגַן-עֵדֶן – לִפְנַי וְלִפְנִים, אִםלֹא יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק גָּדוֹל יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק קָטָן, אָנוּ דַּי לָנוּבָּזֶה וְלֹא נַכְבִּיד עֹל מַשָּׂאֵנוּ בַּעֲבוּר זֹאת.

דחיית הפיתוי - על פי הקנאה המצויה אפילובעוה"ז

אָמְנָם שְׁאֵלָה אַחַת נִשְׁאַל מֵהֶם, הֲיוּכְלוּ כָּל כָּךְ עַלנְקַלָּה* לִסְבֹּל בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַחוֹלֵף, לִרְאוֹת אֶחָד מֵחַבְרֵיהֶםמְכֻבָּד וּמְנֻשָּׂא יוֹתֵר מֵהֶם וּמוֹשֵׁל עֲלֵיהֶם, וְכָל-שֶׁכֵּן אֶחָדמֵעַבְדֵיהֶם אוֹ מִן הָעֲנִיִּים הַנִּבְזִים וּשְׁפָלִים בְּעֵינֵיהֶם, וְלֹאיִצְטַעֲרוּ וְלֹא יִהְיֶה דָמָם רוֹתֵחַ בְּקִרְבָּם? לֹא, וַדַּאי! כִּי הִנֵּהעֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת כָּל עֲמַל הָאָדָם לְהִנָּשֵׂא עַל כָּל מִי שֶׁיּוּכַלוְלָשִׂים מְקוֹמוֹ בֵּין הָרָמִים יוֹתֵר, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ,וְאִם יִרְאֶה חֲבֵרוֹ מִתְרוֹמֵם וְהוּא נִשְׁאָר שָׁפָל, וַדַּאי שֶׁמַּהשֶּׁיִּסְבֹּל הוּא מַה שֶּׁיֻּכְרַח לְסָבְלוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לִמְנֹעַוּלְבָבוֹ יִתְעַשֵּׁשׁ* בְּקִרְבּוֹ.

מֵעַתָּה, אִם כָּךְ קָשֶׁה עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת שְׁפָלִים מִזּוּלָתָם בַּמַּעֲלוֹתהַמְדֻמּוֹת וְהַכּוֹזְבוֹת, שֶׁאֵין הַשִּׁפְלוּת בָּם אֶלָּא לַפָּנִים*, וְלֹאהַהִנָּשֵׂא אֶלָּא שָׁוְא וָשֶׁקֶר, אֵיךְ יוּכְלוּ לִסְבֹּל שֶׁיִּרְאוּ עַצְמָםשְׁפָלִים יוֹתֵר מֵאוֹתָם הָאֲנָשִׁים עַצְמָם אֲשֶׁר הֵם עַתָּה שְׁפָלִיםמֵהֶם? וְזֶה בִּמְקוֹם הַמַּעֲלָה הָאֲמִתִּית וְהַיְקָר הַנִּצְחִי, שֶׁאַף עַלפִּי שֶׁעַכְשָׁו אֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְאֶת עֶרְכּוֹ, עַל כֵּן לֹא יָחוּשׁוּעָלָיו – אָז בִּזְמַנּוֹ וַדַּאי שֶׁיַּכִּירוּהוּ לַאֲמִתּוֹ לְצַעֲרָםוּלְבָשְׁתָּם, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם זֶה אֶלָּא צַעַר גָּדוֹלוְנִצְחִי.

הפיתוי – עקב אי בקשת האמת.

הֲרֵי לְךָ, שֶׁאֵין הַסַּבְלָנוּת הַזֶּה אֲשֶׁר הֵם דּוֹרְשִׁים לְעַצְמָםלְהָקֵל מֵהֶם חֹמֶר הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא פִּתּוּי כּוֹזֵב שֶׁמְּפַתֶּה יִצְרָםאוֹתָם, וְלֹא דָבָר אֲמִתִּי כְּלָל. וּכְבָר לֹא הָיָה מָקוֹם לְפִתּוּי זֶהלָהֶם לוּלֵי הָיוּ רוֹאִים אֲמִתַּת הָעִנְיָן, אֲבָל לְפִי שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁיםאוֹתוֹ, וְהוֹלְכִים וְשׁוֹגִים לִרְצוֹנָם*, הִנֵּה לֹא יוּסַר מֵהֶם פִּתּוּיָםעַד הַזְּמַן אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לָהֶם, כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד בְּיָדָם לְתַקֵּןאֶת אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ.

וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ט, י),"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂהוְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת" וְגוֹ', וְהַיְנוּ, כִּי מַה שֶּׁאֵין הָאָדָם עוֹשֶׂהעַד* שֶׁהַכֹּחַ מָסוּר בְּיָדוֹ מִבּוֹרְאוֹ, הוּא הַכֹּחַ הַבְּחִירִי הַמָּסוּרלוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, שֶׁהוּא בָּהֶם בְּחִירִי* וּמְצֻוֶּה לַעֲשׂוֹת, הִנֵּהלֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ עוֹד בַּקֶּבֶר וּבַשְּׁאוֹל, שֶׁאֵין הַכֹּחַ הַזֶּה עוֹדבְּיָדוֹ, כִּי מִי שֶׁלֹּא הִרְבָּה מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּחַיָּיו, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָםאַחֲרֵי כֵן. וּמִי שֶׁלֹּא חִשֵּׁב חֶשְׁבּוֹן מַעֲשָׂיו, לֹא יִהְיֶה לוֹ זְמָןלְחַשְּׁבוֹ אָז. וּמִי שֶׁלֹּא הִתְחַכֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִתְחַכֵּםבַּקֶּבֶר, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (שם), "כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַתוְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה".

_____________________________________

עַל נְקַלָּה – בקלות. יִתְעַשֵּׁשׁ –ירגיש לא טוב. לַפָּנִים – עניין חיצוני. שׁוֹגִים לִרְצוֹנָם – טועיםלפי משיכת רצונם. עַד – כל עוד. בְּחִירִי – יכול לבחור.

פרק ד' ג חשוון

ביאורים

אחרישפנה הרמח"ל אל שלמי הדעת שמבינים שמטרת חייהם היא השאיפה לשלמות בעבודת ה',פונה הרמח"ל אל המון העם קטני המעלה.

הרמח"למלמדנו שיעור נפלא בנוגע לאמרת חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה"[פסחים נ ע"ב]. לפעמים לא די בדיבור במילים גבוהות או דיבור על מטרות נעלות,אלא יש צורך להשתמש בכוחות ורצונות נמוכים שההדרכה הרגילה היא למאוס בהם. כדילעורר את קטני המעלה, נדרש הרמח"ל לגייס מידה פחותה ביותר – הקנאה, מתוך הבנהשלפעמים יש צורך בשימוש בכוחות נמוכים על מנת להניע את האדם ולרוממו. דרישת ה' אףברמה הנמוכה של 'לא לשמה' גם לה ערך גדול שיכול להביא את האדם לחיי עולם הבא.

הקנאהסותרת את מגמת העולם. מגמת העולם היא התרוממות, כל אחד נותן את חלקו ומסייע לחברו,אומה אחת מקדמת את השנייה. "איש את רעהו יעזורו" (ישעיה מא ו). בעלהקנאה מוכן להתעלות בעצמו, אך אינו לוקח חלק במהלך ההרמוני העולמי. מידה אנוכית זוצריכה להיעקר מהעולם, על כן "ורקב עצמות קנאה" (משלי יד ל) – סופו שלהקנאי להיפסד.

הרמח"למלמדנו שיש מידה נמוכה מזו, 'הבטלה'. ה'קנאי' מכיר בצורך התרוממות העולם, אך אינומוכן להשלים עם היותו במקום השני. לעומתו ה'בטלן', מבטא את העצירה והעמידה במקום.הפסק התהליך וההתעלות העולמית.

לכן,כדי לעקור את מידת הבטלה הפחותה, אנו מוכנים לגייס את חברתה שטובה ממנה במעט.העיקר שמגמת ההתקדמות תישאר. בסופו של תהליך, בזכות ההתקדמות נתרומם לתיקון המידותכולן.

הרחבות

•הלימוד שלא לשמה מקדש את הכוחות הנמוכים שבאדם

כִּי הִנֵּה עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת כָּלעֲמַל הָאָדָם לְהִנָּשֵׂא. הרמח"ל מעודד אותנו להשתמש במידתהקנאה שבנו כדי להתרומם בעבודת ה'. למה נכון להשתמש בנטיות נמוכות לצורך עבודת ה'?נוכל לבאר זאת על פי דברי הרב קוק: "יש לפעמים תועלת ממה שתחילת עסקהתורה הוא שלא לשמה, שעל ידי זה מתמזגת תשוקת הלימוד גם בהכחות הגופנייםוהדמיוניים, ואחר כך כשמתקדש האדם ועוסק בתורה לשמה, הכל עולה עמו." [שמונהקבצים ה, יא]. הלימוד שלא לשמה מגרה את הכוחות הנמוכים שבאדם, וכך מעלהאותם. לדוגמה – כדי לעודד ילד קטן ללמוד אנו נותנים לו סוכרייה ומגרים את תאוותהאכילה שלו, וכך מקשרים כוח זה אל לימוד התורה. השימוש בכוחות הנמוכים שלהאדם, כוח הגוף והדמיון, שהם המולידים את התאוות, לצורך עשיית דבריםחיוביים, מחבר כוחות אלו לקיום התורה והמצוות. על פי הבנה זו, הלימוד שלא לשמהאינו רק אמצעי, אלא יש בו ערך מצד עצמו – קישור הכוחות הנמוכים שבאדם אל התורהוהקדושה.