סופו נעוץ בתחילתו – מעלת ישראל | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
וזאת הברכה

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
בראשית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

5 דק' קריאה

חכמינו אמרו 1 על דברי התורה " סופן נעוץ בתחילתן ", וכך נראה לחבר את סופה של התורה לתחילתה. התורה חותמת בפסוק " ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל ". ופותחת בפסוק " בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ ".

נראה שהקשר ביניהם בולט, סיום התורה מלמד, שכל מטרת התורה היא לרדת ממקום מחצבה, חמדה גנוזה באוצרו של הקב"ה, שהיא שעשועיו של הקב"ה, כפי שנאמר "ואהיה שעשועים יום יום", ולהתגלות בעולם הזה לעיני כל ישראל. וכך גם הקב"ה ירד ממקום עוזו במרומים לברוא עולם, מפני "שהתאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים".

וכך אנו מוצאים בסוף התורה שמשה רבינו איש האלוקים שהגיע לשיא מעלת הנבואה (דברים פרק לד):

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", התעלה כמלאך בשמים, וכל משאלת לבו רק להיכנס אל הארץ, ואף שלא נתמלאה כל בקשתו זכה ביום מותו להשלים את רצונו בכך שה' הראהו את הארץ "ויראהו ה' את כל הארץ וגו' ".

אמרו חז"ל (סוטה דף יד עמוד א):

"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם".

ובודאי משה רבינו אינו מבקש פרס על מעשיו הטובים, אלא שכר מצווה מצווה, להשלים את יעודו בחיים, והיעוד שלו הוא להוריד את התורה עד לארץ ישראל שבה יתגשמו המצוות בפועל ממש. ולזאת זכה בגלל מסירות נפשו לעם ישראל, כאמור בגמ' שם "שנאמר: ישעיהו נג לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות ל' בפתח מ' בקמץ ו' בסגול נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, לכן אחלק לו ברבים - יכול כאחרונים ולא כראשונים? ת"ל: ואת עצומים יחלק שלל, כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות; תחת אשר הערה למות נפשו - שמסר עצמו למיתה, שנאמר: שמות לב ואם אין מחני נא וגו'; ואת פושעים נמנה - שנמנה עם מתי מדבר; והוא חטא רבים נשא - שכיפר על מעשה העגל; ולפושעים יפגיע - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: ירמיהו ז ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

מדוע לא זכה לכך בגלל תורתו ונבואתו הנשגבים? אלא השכר הוא מידה כנגד מידה, כיון הבין שכל התכלית היא למסור נפשו למען הכלל, לכן זכה להוריד את התורה עד ראית השלמתה בארץ ישראל.

וביתר עומק אפשר לדייק זאת במילים הארונות שבתורה לפי פרש"י:

"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת".

וכי איזה נשיאות לב יש כאן בשבירת הלוחות? אלא שזה נעשה למען ישראל, ומלמד על גודל אהבת ישראל שלו, ויש כאן נשיאות לב!

את הרעיון הזה אנו מוצאים גם בתחילת התורה "בראשית ברא אלוקים" פרש"י:

"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כלומר חשיבותה של ארץ ישראל להשלמת היעוד האלוקי הייתה בראש מעינותיה של התורה.

ועוד מפרש רש"י "בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו".

שני פירושים מהו ראשית, התורה נקראת ראשית וישראל נקראים ראשית, מה קודם למה? מובא במדרש (קהלת רבה (וילנא) פרשה א):

"ארשב"י כתיב (ישעיה ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכות' עאכ"ו" 2 .

את הרעיון הזה שאנו לומדים בסיום התורה, על מעלת ישראל אנו לומדים מעצומו של חג שמיני עצרת שבו נהגו לסיים את התורה, כך פירש רבינו בחיי בספרו כד הקמח ערך עצרת:

"ושניהם נקראים עצרת, היום הזה קראו הכתוב עצרת, על שם השכינה שעוצרת לישראל להקריב לפניו פר אחד כי צדיק אוכל לשובע נפשו ויום מתן תורה קורין אותו חכמי האמת עצרת לפי שבו ביום נגלית שכינה על הר סיני וישראל שקבלו התורה היו נעצרים לפי שבו ביום נגלית שכינה על הר סיני וישראל שקבלו התורה היו נעצרים לחלקו וקבלו עליהם אלוקותו וגזירותיו".

וכן כתב בפירושו על התורה בפרשת פנחס "עצרת זו כנסת ישראל כי שם נעצר הכל והוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי, וכן יורש עצר".

ואם כן היחס בין עצרת של מתן תורה לעצרת של שמיני עצרת, שבמתן תורה אנו המלכנו עלינו את הקב"ה ובשמיני עצרת הקב"ה המליך אותנו.

וכך מפורש במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתלג) "ממתן תורה זכו ישראל לק"ש, הקב"ה אמר להם שמע ישראל אנכי ה' אלוקיך, נענו כולן ואמרו ה' אלוקינו ה' אחד, ומשה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", נמצא, שבסיני המלכנו את הקב"ה בקריאת שמע, ובשמיני עצרת הקב"ה ממליך את ישראל מבין אומות העולם, שבכל שבעת ימי הסוכות אנו מקריבים שבעים פרים לשלום אומות העולם, ובשמ"ע אומר לנו הקב"ה "עכבו עמי יום אחד בבית קשה עלי פרידתכם", כאן מתיחדים ישראל לקב"ה "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

ויש כאן מידה כנגד מידה כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ו עמוד א):

"אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: דברי הימים א' י"ז: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? - אין, דכתיב: דברים כ"ו את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: דברים ו' שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

ממוצא הדברים, שעלינו לקבל על עצמנו עול תורה, וללמוד ממידותיו של הקב"ה, שירד ממקום גבוה למקום נמוך לשכון בתחתונים, וכך אנו נשתדל לחיות כל אחד למען חברו, לחשוב כיצד יש לתרום לצבור, להיות שליחים נאמנים לתקן עולם במלכות שד-י, ואז נזכה שהקב"ה יתן לנו עוצמה וכוח להצליח ויתן מלכות לישראל "גוי אחד בארץ".

^ 1 אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רלח "עשר ספירות בלימה, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, כשלהבת קשורה בגחלת".
^ 2 ישראל חשובים מהתורה ולכן פקח נפש דוחה את התורה, עיין רש"י מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
"סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור - מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו - הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות". וכך הלכה שפקוח נפש קיים גם בגוסס, ובטריפה שבודאי לא יחיה, ולא יוכל לקיים מצוות.

בראשית

וזאת הברכה