ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- תפילה
- תפילת העמידה
- הלכה מחשבה ומוסר
- תפילה ובית כנסת
- תפילת העמידה
הפרעה למתפלל בתפילתו
ישיבה בתוך ד' אמות של המתפלל - אימתי אסורה ואימתי מותרת; קיצור ההלכות הנוגעות למעבר מול אדם המפלל והיכן ניתן להקל; מה יעשה מי שסיים תפילת שמונה עשרה והיה אדם עומד אחריו בתפילה? ומה יעשה שליח הציבור במצב כזה?
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
ישיבה בתוך ד' אמות של המתפלל
לרוב חשיבותה וקדושתה של תפילת עמידה, אסרו חכמים לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל, מפני שהעומד בתפילה עומד לפני השכינה, וכל המתיישב שם בבטלה נראה כמי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים, ומבזה את מקום התפילה. אבל מי שעוסק באחד מחלקי התפילה, רשאי להתיישב ליד המתפלל עמידה, שהואיל והוא עוסק בתפילה, אינו נראה כמי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים. ויש אומרים, שגם מי שרוצה ללמוד תורה רשאי להתיישב ליד המתפלל. ובשעת הצורך, כגון שאינו יכול להתרכז בעמידה, רשאי להקל לשבת (שו"ע קב, א; מ"ב ו). אם ישב שם לפני שחברו התחיל להתפלל עמידה לידו, אף על פי שאינו מתפלל ואינו לומד, רשאי להמשיך לשבת. מפני שאין בזה ביזוי לתפילה, אלא המתפלל הוא שעשה שלא כדין, שהתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו. ואע"פ כן מידת חסידות שיקום, כדי לתת כבוד לתפילה (שו"ע רמ"א קב, ג).
אדם חלש, אפילו כשאינו עוסק בתפילה, מותר לו להתיישב בתוך ארבע אמותיו של המתפלל, שהכל יודעים שמפני חולשתו נצרך להתיישב, ואין בכך פגיעה בכבוד שמים (שו"ע קב, ב). ביום הכיפורים, כמעט כולם נחשבים לחלשים מפני הצום, ומותר להתיישב בתוך ארבע אמות של המתפלל (בית ברוך כו, ט). יש מי שמחמיר וסובר שממש מול פני המתפלל אסור לישב, ואפילו מחוץ לארבע אמותיו, מפני שהמתפלל נראה כמשתחווה לו, ולכן אפילו אם הוא קורא קריאת שמע, וישב שם לפני שחבירו התחיל להתפלל עמידה, עליו לעמוד. לכתחילה טוב לחוש לדעה זו (שו"ע קב, א, מ"ב ט; כה"ח י) 1 . שיעור ארבע אמות הוא כשני מטרים. ליתר דיוק: אמה היא כשיעור זרועו של אדם ממוצע, ולדעת רוב הפוסקים היא כ- 48 סנטימטר, הרי שארבע אמות הן כ- 192 סנטימטר. אמנם ברור שאין צורך למדוד את המרחק מהמתפלל בסנטימטרים, אלא צריך כל אדם לנהוג כפי מה שישער בעיניו.
אסור לעבור כנגד המתפללים
אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו, מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים, שטעם האיסור, מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה. נחלקו הפוסקים בשאלה היכן בדיוק אסור לעבור, לדעת ה'אליה-רבה', האיסור הוא רק ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שעובר שם מפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו עד למרחק של ארבע אמות (כשני מטר). ואילו לדעת ה'מגן-אברהם', בכל מקום שהמתפלל יכול לראות בתוך ארבע אמותיו - אסור לעבור, מפני שהעובר שם עלול להסיח מעט את דעתו של המתפלל.
עוד נחלקו, שלדעת ה'אליה-רבה' מותר לאדם לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם. שרק אם הוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו, הוא מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו, אינו מפריע כל כך. ולדעת ה'מגן-אברהם' אסור לאדם להיכנס לתוך ארבע האמות שלפני המתפלל 2 .
הלכה למעשה
לכתחילה, יש להחמיר כדברי ה'מגן-אברהם', שלא לילך בכל ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך, אפשר להקל כדברי ה'אליה-רבה', ומותר לעבור לצידו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו. לצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר אף לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, כדי להשלים מניין מותר לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן, לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל.
מי שאיחר מעט לתפילה ורוצה להתפלל במקומו הקבוע, אסור לו לעבור לשם כך לפני המתפלל. ובצידי המתפלל, אם הוא מתפלל אחד, יוכל אם ירצה לסמוך על ה'אליה-רבה' ולעבור. אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור בצידי כמה מתפללים, לא יעבור, מפני שקרוב לודאי שיסיח מעט את דעתו של אחד מהם 3 . אם עמד אדם בתפילה במקום המעבר, אין חובה להתחשב בו, ומותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו, מפני שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע למעבר הנכנסים והיוצאים 4 .
המסיים תפילתו
המסיים תפילת שמונה עשרה והיה אדם עומד אחריו בתפילה, אם הוא רחוק ממנו ארבע אמות ועוד שיעור שלוש פסיעות, כך שאם יפסע שלוש פסיעות לאחריו לא יכנס לתוך ארבע אמותיו - יפסע לאחריו. ואם הוא קרוב יותר, לא יפסע לאחריו עד שהמתפלל אחריו יסיים את תפילתו. ואפילו אם זה שעומד אחריו התחיל להתפלל מאוחר והוא מאריך בתפילתו, אסור לו להיכנס בפסיעותיו לתוך ארבע אמותיו.
כפי שלמדנו נחלקו האחרונים בגדר האיסור:
לדעת ה'מגן-אברהם', גם אם המתפלל אינו עומד ממש אחריו, כל זמן שבפסיעותיו הוא פוסע בתוך הרדיוס של ארבע האמות שלפניו, עליו להמתין עד שזה שאחריו יסיים את תפילתו. ולדעת ה'אליה-רבה' רק אם הוא עומד ממש לפניו אסור לו לפסוע לאחריו כנגד המתפלל, אבל אם זה שמתפלל אחריו אינו ממש כנגדו, מותר לו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו. לכתחילה טוב לנהוג כ'מגן-אברהם', ובשעת הצורך אפשר להקל כדעת ה'אליה-רבה' (מ"ב קב, יח-יט). ואף במקרה שהמתפלל ממש מאחריו, בשעת הדחק יוכל לפסוע לאחריו באלכסון, שיש מבארים שלדעת ה'אליה-רבה', כל זמן שאינו מתקרב בפסיעותיו אל המתפלל - מותר (בשם החזו"א, הובא בספר ד' אמות של תפילה עמודים נ', שסג, ועיין באש"י כט, ז, ושם לב, הערה עג). אם עומד בינו למתפלל מי שכבר סיים את תפילתו, רשאי לפסוע לאחריו, מכיוון שזה שסיים את תפילתו מהווה חציצה בינו למתפלל, למרות שזה שחוצץ עדיין לא פסע שלוש פסיעות.
בשעת הצורך אפשר להקל גם כאשר יש בין המתפלל לבינו מחיצה שגובהה לפחות עשרה טפחים (80 ס"מ), ורוחבה לפחות ארבעה טפחים (32 ס"מ). הרוצים להקל, רשאים להחשיב את הספסלים הגדולים והקבועים שבבתי הכנסת כמחיצה, הואיל וגובהם עשרה טפחים 5 . מי שאינו יכול לפסוע מפני המתפלל שאחריו, למרות שעדיין לא נפרד מהתפילה, רשאי לענות אמן ו"ברוך הוא וברוך שמו", ולומר את כל התפילות. ואם הגיעו לתחנון, רשאי להתיישב לאומרו, ובתנאי שלא ישב ממש מול פניו1. ואח"כ יעמוד שוב במקומו, וכשהמתפלל שאחריו יסיים את תפילתו, יפסע שלוש פסיעות לאחריו ויאמר "עושה שלום" (מ"ב קכב, ד; וע' קד, ט. ועיין לעיל הלכה יג).
עוד בעניין זה
כפי שלמדנו, לכתחילה ראוי להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לפסוע שלוש פסיעות בתוך ארבע אמות שלפני המתפלל, ואפילו אם אין המתפלל אחריו ממש מולו. אבל לפעמים תפילתו של המאריך נטרדת, מפני שאינו רוצה לעכב את המתפלל לפניו מלפסוע לאחריו שלוש פסיעות, וכאשר הממתין חש בזה, מוטב שינהג כדעת ה'אליה-רבה', שאם אינו ממש כנגדו יפסע לאחריו שלוש פסיעות. כן רשאי הרגיל להאריך לבקש מהמתפללים לפניו, שלא ימתינו לו עד שיסיים. ואזי יהיה מותר להם לפסוע לאחריהם מיד כשיסיימו את תפילתם, אמנם מי שמתפלל ממש לפניו יפסע באלכסון, כדי שלא לפסוע ממש כנגדו 6 . ככלל, ראוי לאדם שיודע כי הוא מאריך בתפילה, שלא יתפלל אחרי חבירו ויגרום לו צער. וכן יקפיד שלא להתפלל אחרי החזן או הרב ויטריחם להמתין עבורו (וע' לעיל ג, ז).
חזן שעומד אחריו אדם בתפילה, והגיע זמנו של החזן להתחיל את חזרת הש"ץ, ינהג כדעת ה'אליה-רבה', שכל זמן שאינו ממש כנגדו, יפסע לאחריו. ואם הוא ממש נגדו, יפסע באלכסון, ואח"כ יחזור למקומו כדי לומר את חזרת הש"ץ 7 . כשם שאסור לעבור כנגד המתפלל, כך אין לעבור לפני החזן בעת אמירת חזרת הש"ץ ולפני מי שאומר קדיש (כה"ח נה, ט). נחלקו האחרונים האם דין קטן שמתפלל כדין גדול שאסור לפסוע לפניו ולשבת בתוך ארבע אמותיו (עיין בספר ד' אמות של תפילה ע' רנד-רנז). וכיוון שדין זה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, והמהדרים מחמירים.
^ 1. באהל מועד מחמיר, ויש שאינם חוששים לשיטתו, וכ"כ בפר"ח. והבא"ח יתרו ו כתב שהמנהג להקל. וכ"כ בילקוט יוסף ח"א ע' קעב. אמנם הרבה אחרונים מחמירים, וכ"כ במ"ב קב, ט, וכה"ח י. ואפילו לעמוד מולו לפניו בתוך ד"א לכתחילה אין ראוי, כדי שלא יראה כמשתחווה לו, עיין מ"ב ח' ט'. ושיעור כמלא עיניו לעניין קימה מפני ת"ח, מבואר בש"ך יו"ד רמד, ח, שהוא רס"ו ושני שליש אמה (כ- 128 מטר). אמנם נלענ"ד, שכל שאינו נראה משתחווה לו בגלל המרחק או תנאי השטח, אין מקום להחמיר.
כתב במ"ב קב, ב, שאם יש מחיצה בגובה י' טפחים (80 ס"מ) ורוחב ד' טפחים (32 ס"מ), בין המתפלל לבינו, יכול לשבת. ואמנם מחיצה אינה מועילה כדי שיעבור כנגד המתפלל, כי המעבר טורד את כוונת המתפלל, אבל לשבת מותר, שלזה המחיצה מועילה. ולח"א ואשל אברהם (בוטשאטש), על ידי מחיצה מותר גם לעבור כנגד המתפלל. אמנם לשבת ממש מול המתפלל לפניו, נראה שראוי להחמיר, כדי שלא יראה כמשתחווה לו.
ולא חילקתי בין צדדיו לאחריו, אמנם עיין בב"י ודרכי משה שיש אומרים שאין איסור לשבת בתוך ד"א של המתפלל מאחריו, אך למעשה הסכימו האחרונים לאסור מאחריו, כמבואר במ"ב קב, ג, וכה"ח ד.
^ 2. כתב במ"ב קב, טו, ובבאו"ה ד"ה 'אסור', שטעם האיסור מפני ההפרעה למתפלל, וכך דעת רוה"פ, וכ"כ במאמר מרדכי. אמנם הח"א סובר שטעם האיסור מפני שהעובר לפני המתפלל מפסיק בין המתפלל לשכינה. ואין לתלות מחלוקת זו במחלוקת מ"א וא"ר שמובאת בהמשך, מפני שגם המ"א קב, ו, מזכיר שהטעם מפני ההפרעה למתפלל. וגם הא"ר יכול לומר שהפגיעה בכבוד השכינה היא רק כשעובר ממש לפני המתפלל. והנפקא מינא בין הטעמים, שאם הטעם מפני ההפרעה, אם יכסה המתפלל את עיניו בטלית, מותר לעבור, ואם מפני כבוד השכינה אסור. ולעומת זאת, אם יש מחיצה בגובה עשרה טפחים לפני המתפלל, אם הטעם מפני השכינה, המחיצה חוצצת ומותר, ואם מפני שמפריע למתפלל - אסור, כמובא במ"ב קב, ב. ובבאו"ה כתב שראוי לחוש גם לטעם הח"א. אמנם לאשל אברהם בוטשאטש, שני הטעמים תואמים לגמרי, ורק כשיש הפרעה למתפלל יש גם פגיעה בכבוד השכינה.
^ 3. רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, סוברים כדעת הא"ר, כמבואר בספר ד' אמות של תפילה עמוד שלח, שכך הוא פשטות לשון התלמוד "אסור לעבור כנגד המתפללים", ולכן למרות שלכתחילה טוב לנהוג כמ"א, בשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת הא"ר. וככלל אפשר לומר, שדעת הא"ר שהאיסור לעבור הוא רק כאשר יש הפרעה גדולה למתפלל, והפרעה גדולה היא רק כאשר העובר חוצה את הד' אמות שמול פניו, או שהמסיים תפילתו פוסע לאחריו כנגד פניו. ולמ"א האיסור הוא גם כאשר יש הפרעה קלה, כמבואר במ"א קב, ו.
עוד כתב במ"א קב, ה, בשם הזוהר, שצריך להחמיר יותר, שאפילו בצדדים (שאינם לפניו) אסור לעבור. והטעם שהוא מקום קדוש, ולא רק מטעם ההפרעה למתפלל. וכמה אחרונים כתבו שנכון לחוש לדעת הזוהר, וכ"כ בכה"ח קב, כז, וכן משמע ממ"ב יז. (אמנם בערוה"ש קב, יב, מבאר את הזוהר באופן שאינו חולק על התלמוד).
לעומת זאת באשל אברהם בוטשאטש מיקל מאוד בדין זה, וסובר שכל האיסור תלוי במידת ההפרעה למתפלל, לכן אם עיניו עצומות מותר, וכן אם הוא נמצא בתחנונים שבסוף התפילה מותר (ולזה מסכים גם ערוה"ש קב, יג, והרבה פוסקים חלקו עליהם). עוד כתב בא"א שבשעת הצורך מותר לעבור לפני המתפלל, מפני שאולי הוא נמצא בתחנונים, וספק דרבנן לקולא. ועוד כתב שלצורך מצווה מותר לעבור לפני המתפלל.
כדי להשלים מניין, כתב ביד אליהו ו שמותר לעבור כנגד המתפלל, אבל כדי להתפלל במניין לא התיר. וכתב במ"א סט, ד, והביאו מ"ב סט, ט, שאין לעבור לפני המתפלל כדי לענות לברכו. ובאשל אברהם התיר כדי לענות לקדיש, לברכו ולהתפלל במניין. עוד כתב הא"א שכדי לא לעבור על "בל תשקצו", רשאי לעבור לפני המתפלל (ונראה שבזה הכל מסכימים). ובמה שנחלקו, כיוון שהוא ספק דרבנן, אף שהמיקלים יחידים, בשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. וגם באבני ישפה ז, כב, סמך על דעת הא"א, שהתיר לעבור לפני המתפלל כדי להתפלל במניין ולשמוע קדיש, וצרף הסברה שכיום אין מכוונים כל כך, וממילא העובר אינו מפריע כל כך. אבל כדי להתפלל במקומו אסר. ומה שכתבתי שלעבור בצידו של מתפלל אחד כדי להגיע למקומו הקבוע מותר, אבל לעבור בצידי כמה אנשים אסור, מפני שודאי יפריע לאחר מהם, הוא לפי הסברה, וכן ראיתי שנוהגים.
^ 4. באשל אברהם מיקל מטעם שאולי זה שעמד להתפלל שם יודע בעצמו שאין העוברים נגד פניו מפריעים לו, ואזי לשיטתו אין איסור לעבור נגד פניו. ועוד שעל המזיק להרחיק עצמו מהניזק. ובדעת תורה למהרש"ם קב, ד, נוטה לומר שמותר לעבור לפניו מפני שהוא דומה לקבר המזיק את הרבים, שמותר לפנותו ואינו תופס את מקומו. וכ"כ בציץ אליעזר ט, ח, בשמם ובשם עוד אחרונים.
^ 5. אדם חוצץ כמבואר בבית ברוך כו, כג, ובאז נדברו ח"ג מה, ח"ו מז, ואש"י כט, ט. ולגבי מחיצה גבוהה י' טפחים, יש אוסרים, מפני שהיא נמוכה והמתפלל עלול לראות את הפוסע לאחריו ולהיטרד בתפילתו, וכך משמע ממ"ב קב, ב. ולדעת האשל אברהם קב, אפילו אם יש לפניו סטנדר בלבד (שאינו מחיצה כשרה), מותר לזה שלפניו לפסוע לאחריו או לעבור לפניו, מפני שהאיסור הוא משום שהמתפלל חושש שמא יפגעו בו, וכשיש לפניו סטנדר אינו חושש, וק"ו מחיצה כשרה. וכ"כ בערוה"ש קב, יג, שמחיצה מועילה. ספסלי בית הכנסת לפעמים פתוחים מלמטה, ואם יש שם רווח של יותר מ- 32 ס"מ (ג' טפחים), אזי אין הם מחיצה. אולם בדרך כלל, בעת העמידה מורידים את הכסא, ואין שם 32 ס"מ בין הקרש התחתון לכסא, והוא נחשב מחיצה. וגם כשהרווח שם יותר מ- 32 ס"מ, ואינו נחשב מחיצה כשרה, לדעת הא"א, כיוון שהמתפלל אינו חושש שיתקלו בו, מותר לפסוע כנגדו. והרוצה להקל, רשאי לסמוך על דעתו. וגם כשהכסא הוא מחיצה כשרה, נראה שאין ראוי לשבת ממש לפני המתפלל, כי נראה כמשתחווה לו (כמבואר בהלכה יז, 15).
^ 6. לשיטת האשל אברהם כל האיסור מפני ההפרעה, לפי"ז אם המתפלל יודע בעצמו שיותר מפריע לו עיכוב המתפלל שלפניו, יכול לבקש ממנו שיפסע בלי להמתין שיסיים את תפילתו. ואם יפסע באלכסון באופן שלא יתקרב למתפלל אחריו, לדעת החזו"א בבאור הא"ר - מותר. ואם אפשר טוב שיסדרו שם איזה מחיצה, כדי שיוכל לפסוע לרוה"פ. אם המאריך בתפילה מתקשה לכוון מפני העיכוב שהוא גורם לזה שמתפלל לפניו, למרות שהוא באמצע תפילתו, רשאי לרמוז לו שיפסע לאחריו (עפ"י מ"ב קד, א).
^ 7. אם אחרי החזן עומדים כמה מתפללים, וגם אם יפסע באלכסון יימצא פוסע כנגד המתפלל, והגיע זמנו להתחיל את חזרת הש"ץ, נחלקו האחרונים כיצד ינהג. בערוה"ש קב, יג, כתב שלחזן ולרב (שממתינים לו עד שיסיים), מותר לפסוע כנגד המתפלל משום טירחא דציבורא. וי"א שימתין עד שיסיים. ולדעת רוה"פ יתחיל את התפילה בלא לפסוע לאחריו ג' פסיעות, משום טרחא דציבורא. ועיין בד' אמות של תפילה ע' נג-נד.
כתב במ"ב קב, ב, שאם יש מחיצה בגובה י' טפחים (80 ס"מ) ורוחב ד' טפחים (32 ס"מ), בין המתפלל לבינו, יכול לשבת. ואמנם מחיצה אינה מועילה כדי שיעבור כנגד המתפלל, כי המעבר טורד את כוונת המתפלל, אבל לשבת מותר, שלזה המחיצה מועילה. ולח"א ואשל אברהם (בוטשאטש), על ידי מחיצה מותר גם לעבור כנגד המתפלל. אמנם לשבת ממש מול המתפלל לפניו, נראה שראוי להחמיר, כדי שלא יראה כמשתחווה לו.
ולא חילקתי בין צדדיו לאחריו, אמנם עיין בב"י ודרכי משה שיש אומרים שאין איסור לשבת בתוך ד"א של המתפלל מאחריו, אך למעשה הסכימו האחרונים לאסור מאחריו, כמבואר במ"ב קב, ג, וכה"ח ד.
^ 2. כתב במ"ב קב, טו, ובבאו"ה ד"ה 'אסור', שטעם האיסור מפני ההפרעה למתפלל, וכך דעת רוה"פ, וכ"כ במאמר מרדכי. אמנם הח"א סובר שטעם האיסור מפני שהעובר לפני המתפלל מפסיק בין המתפלל לשכינה. ואין לתלות מחלוקת זו במחלוקת מ"א וא"ר שמובאת בהמשך, מפני שגם המ"א קב, ו, מזכיר שהטעם מפני ההפרעה למתפלל. וגם הא"ר יכול לומר שהפגיעה בכבוד השכינה היא רק כשעובר ממש לפני המתפלל. והנפקא מינא בין הטעמים, שאם הטעם מפני ההפרעה, אם יכסה המתפלל את עיניו בטלית, מותר לעבור, ואם מפני כבוד השכינה אסור. ולעומת זאת, אם יש מחיצה בגובה עשרה טפחים לפני המתפלל, אם הטעם מפני השכינה, המחיצה חוצצת ומותר, ואם מפני שמפריע למתפלל - אסור, כמובא במ"ב קב, ב. ובבאו"ה כתב שראוי לחוש גם לטעם הח"א. אמנם לאשל אברהם בוטשאטש, שני הטעמים תואמים לגמרי, ורק כשיש הפרעה למתפלל יש גם פגיעה בכבוד השכינה.
^ 3. רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, סוברים כדעת הא"ר, כמבואר בספר ד' אמות של תפילה עמוד שלח, שכך הוא פשטות לשון התלמוד "אסור לעבור כנגד המתפללים", ולכן למרות שלכתחילה טוב לנהוג כמ"א, בשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת הא"ר. וככלל אפשר לומר, שדעת הא"ר שהאיסור לעבור הוא רק כאשר יש הפרעה גדולה למתפלל, והפרעה גדולה היא רק כאשר העובר חוצה את הד' אמות שמול פניו, או שהמסיים תפילתו פוסע לאחריו כנגד פניו. ולמ"א האיסור הוא גם כאשר יש הפרעה קלה, כמבואר במ"א קב, ו.
עוד כתב במ"א קב, ה, בשם הזוהר, שצריך להחמיר יותר, שאפילו בצדדים (שאינם לפניו) אסור לעבור. והטעם שהוא מקום קדוש, ולא רק מטעם ההפרעה למתפלל. וכמה אחרונים כתבו שנכון לחוש לדעת הזוהר, וכ"כ בכה"ח קב, כז, וכן משמע ממ"ב יז. (אמנם בערוה"ש קב, יב, מבאר את הזוהר באופן שאינו חולק על התלמוד).
לעומת זאת באשל אברהם בוטשאטש מיקל מאוד בדין זה, וסובר שכל האיסור תלוי במידת ההפרעה למתפלל, לכן אם עיניו עצומות מותר, וכן אם הוא נמצא בתחנונים שבסוף התפילה מותר (ולזה מסכים גם ערוה"ש קב, יג, והרבה פוסקים חלקו עליהם). עוד כתב בא"א שבשעת הצורך מותר לעבור לפני המתפלל, מפני שאולי הוא נמצא בתחנונים, וספק דרבנן לקולא. ועוד כתב שלצורך מצווה מותר לעבור לפני המתפלל.
כדי להשלים מניין, כתב ביד אליהו ו שמותר לעבור כנגד המתפלל, אבל כדי להתפלל במניין לא התיר. וכתב במ"א סט, ד, והביאו מ"ב סט, ט, שאין לעבור לפני המתפלל כדי לענות לברכו. ובאשל אברהם התיר כדי לענות לקדיש, לברכו ולהתפלל במניין. עוד כתב הא"א שכדי לא לעבור על "בל תשקצו", רשאי לעבור לפני המתפלל (ונראה שבזה הכל מסכימים). ובמה שנחלקו, כיוון שהוא ספק דרבנן, אף שהמיקלים יחידים, בשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. וגם באבני ישפה ז, כב, סמך על דעת הא"א, שהתיר לעבור לפני המתפלל כדי להתפלל במניין ולשמוע קדיש, וצרף הסברה שכיום אין מכוונים כל כך, וממילא העובר אינו מפריע כל כך. אבל כדי להתפלל במקומו אסר. ומה שכתבתי שלעבור בצידו של מתפלל אחד כדי להגיע למקומו הקבוע מותר, אבל לעבור בצידי כמה אנשים אסור, מפני שודאי יפריע לאחר מהם, הוא לפי הסברה, וכן ראיתי שנוהגים.
^ 4. באשל אברהם מיקל מטעם שאולי זה שעמד להתפלל שם יודע בעצמו שאין העוברים נגד פניו מפריעים לו, ואזי לשיטתו אין איסור לעבור נגד פניו. ועוד שעל המזיק להרחיק עצמו מהניזק. ובדעת תורה למהרש"ם קב, ד, נוטה לומר שמותר לעבור לפניו מפני שהוא דומה לקבר המזיק את הרבים, שמותר לפנותו ואינו תופס את מקומו. וכ"כ בציץ אליעזר ט, ח, בשמם ובשם עוד אחרונים.
^ 5. אדם חוצץ כמבואר בבית ברוך כו, כג, ובאז נדברו ח"ג מה, ח"ו מז, ואש"י כט, ט. ולגבי מחיצה גבוהה י' טפחים, יש אוסרים, מפני שהיא נמוכה והמתפלל עלול לראות את הפוסע לאחריו ולהיטרד בתפילתו, וכך משמע ממ"ב קב, ב. ולדעת האשל אברהם קב, אפילו אם יש לפניו סטנדר בלבד (שאינו מחיצה כשרה), מותר לזה שלפניו לפסוע לאחריו או לעבור לפניו, מפני שהאיסור הוא משום שהמתפלל חושש שמא יפגעו בו, וכשיש לפניו סטנדר אינו חושש, וק"ו מחיצה כשרה. וכ"כ בערוה"ש קב, יג, שמחיצה מועילה. ספסלי בית הכנסת לפעמים פתוחים מלמטה, ואם יש שם רווח של יותר מ- 32 ס"מ (ג' טפחים), אזי אין הם מחיצה. אולם בדרך כלל, בעת העמידה מורידים את הכסא, ואין שם 32 ס"מ בין הקרש התחתון לכסא, והוא נחשב מחיצה. וגם כשהרווח שם יותר מ- 32 ס"מ, ואינו נחשב מחיצה כשרה, לדעת הא"א, כיוון שהמתפלל אינו חושש שיתקלו בו, מותר לפסוע כנגדו. והרוצה להקל, רשאי לסמוך על דעתו. וגם כשהכסא הוא מחיצה כשרה, נראה שאין ראוי לשבת ממש לפני המתפלל, כי נראה כמשתחווה לו (כמבואר בהלכה יז, 15).
^ 6. לשיטת האשל אברהם כל האיסור מפני ההפרעה, לפי"ז אם המתפלל יודע בעצמו שיותר מפריע לו עיכוב המתפלל שלפניו, יכול לבקש ממנו שיפסע בלי להמתין שיסיים את תפילתו. ואם יפסע באלכסון באופן שלא יתקרב למתפלל אחריו, לדעת החזו"א בבאור הא"ר - מותר. ואם אפשר טוב שיסדרו שם איזה מחיצה, כדי שיוכל לפסוע לרוה"פ. אם המאריך בתפילה מתקשה לכוון מפני העיכוב שהוא גורם לזה שמתפלל לפניו, למרות שהוא באמצע תפילתו, רשאי לרמוז לו שיפסע לאחריו (עפ"י מ"ב קד, א).
^ 7. אם אחרי החזן עומדים כמה מתפללים, וגם אם יפסע באלכסון יימצא פוסע כנגד המתפלל, והגיע זמנו להתחיל את חזרת הש"ץ, נחלקו האחרונים כיצד ינהג. בערוה"ש קב, יג, כתב שלחזן ולרב (שממתינים לו עד שיסיים), מותר לפסוע כנגד המתפלל משום טירחא דציבורא. וי"א שימתין עד שיסיים. ולדעת רוה"פ יתחיל את התפילה בלא לפסוע לאחריו ג' פסיעות, משום טרחא דציבורא. ועיין בד' אמות של תפילה ע' נג-נד.
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א ממשבר התעוררות אל אמונה גדולה
אורות התחיה - פסקה ז'
השיעור עוסק בהתעוררות הלאומית ובתהליך שיבת ציון מתוך כתבי הרב קוק, ומסביר כיצד המשבר הרוחני המתלווה אליה הוא שלב מעבר בונה. דרך התבוננות מעמיקה והרחבת הדעת, עם ישראל נקרא להתעלות מעל אמונה מצומצמת ומפוחדת לעבר עבודת השם שלמה, אמיצה וגדולה בארצו.

ויצא זריזות, התחדשות וקידוש השם בעולם
שיחת מוצ"ש פרשת ויצא
השיעור עוסק בחשיבות גיוס כל כוחות הנפש להתגברות על קשיים רוחניים, תוך לימוד ממידת הזריזות וההתחדשות התמידית של הנמלה על פי תורת הרב חרל"פ. בהמשך, השיעור מציג את משנתו של הרב צבי יהודה קוק על הערך העליון של קידוש השם הלאומי, ומסביר מדוע תלות במיעוט נוכרי בהנהגת המדינה מהווה פגיעה בכבוד ישראל ובמלכות השם.

מדינה וממשלה קידוש השם או ממשלת מיעוט? למה הרב צבי יהודה זעק?
מתוך שיחת מוצ"ש פרשת ויצא
הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א בהתייחסות לסוגיה הפוליטית של בחירת בעלי תפקידים והקמת ממשלה בישראל בהישענות על מיעוטים, מתוך נקודת מבט תורנית והיסטורית. הרב מביא את דבריו של הרב צבי יהודה הכהן קוק מתקופת ממשלת המיעוט שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ומסביר את תפיסתו שלפיה שלטון יהודי עצמאי שאינו תלוי באחרים הוא יסוד מרכזי בקידוש השם ובכבוד ישראל.

שם משמואל על הפרשה יעקב אבינו ושעבוד ארבע מלכויות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ו)
השיעור עוסק במשנתו של בעל ה"שם משמואל" המבארת את חלום סולם יעקב ואת משמעות הברית שנכרתה עמו, שבמסגרתה קיבל יעקב על עצמו ועל זרעו את תפקיד בירור הטוב ותיקון העולם מתוך שעבוד ארבע המלכויות. דרך הקבלה למדרשים ולספר הזוהר, המרצה מסביר כיצד ההתמודדות של ישראל בגלות – ובפרט צרותיו של יעקב בבית לבן כדוגמה מוקדמת לגלות בבל – מהווה תהליך הכרחי של הפרדת הטוב מהרע וזיקוק הקדושה עד לגאולה השלמה

ויצא יעקב אבינו: בין שמיים לארץ
פרשת ויצא
השיעור עוסק בדמותו הייחודית של יעקב אבינו המשלב בין עולמות הרוח והתורה העליונים לבין עשייה ארצית, כישרון מעשי והתמודדות עם קשיי הגלות. דרך התבוננות בחלום הסולם ובנישואיו לרחל ולאה, מוסבר כיצד שילוב זה מניח את היסודות לבניין עם ישראל ומהווה דגם להתמודדות של האומה לאורך הדורות.

שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ג)
השיעור עוסק בחששו של יעקב אבינו מפני אחיו עשו ומפני הכישוף והטומאה שבבית לבן הארמי. על פי פירוש ה"שם משמואל", ההתמדה והשקיעה המוחלטת בלימוד התורה בבית המדרש של שם ועבר הן אלו שהעניקו ליעקב הגנה רוחנית והתעלות מעל כוחות הטבע והכישוף.

שמונה פרקים לרמב"ם דרך האמצע וחטא אדם הראשון
שיעור 8
השיעור עוסק במשנתו של הרמב"ם לגבי דרך האמצע ובפער שבין "המושכלות" (אמת ושקר אובייקטיביים) לבין "המפורסמות" (טוב ורע יחסיים ומוסריים) בעקבות חטא עץ הדעת. דרך ניתוח פרשת בראשית ומגילת אסתר, מוסבר כיצד החטא יצר את ההבחנה הסובייקטיבית ואת התודעה המוסרית בעולם האנושי.

תורה ומדע חירות אמיתית: בין שיעבוד לצמיחה
השיעור עוסק בהגדרת מושג החירות, ובוחן את ההבדל בין חופש פיזי חיצוני לבין חירות פנימית ותבונית המשחררת את האדם מדחפים, מהתמכרויות וממגבלות החומר. דרך משנתם של הכוזרי, המהר"ל והרב קוק, מוסבר כי חירות אמיתית אינה מתמצה בניתוק מוחלט מהעבר, אלא בבחירה חופשית להתחבר לתורה ולצמוח מתוך המהות הפנימית של האדם

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א מידת ההשתוות והכבוד הרוחני האמיתי
טהרת הנפש והמידות י"ז - י"ח
השיעור עוסק בהתמודדות עם מידת הגאווה והזלזול באחרים, שלעיתים צומחים דווקא מתוך תחושת גדלות ועלייה רוחנית, וצורך לזכך אותם באמצעות תשובה וענווה. בהמשך נבחנת מידת ההשתוות כדרגה עליונה שבה האדם אינו מושפע משבח או מגנאי חיצוני, וזוכה לכבוד רוחני אמיתי הנובע מערכה הפנימי של התורה והנשמה.

יסודות הש"ס כללי ספקות בהלכות השבת אבידה
השיעור עוסק ביישום כללי הספקות ההלכתיים (כגון "ספק דאורייתא לחומרא", "ספק ממון לקולא", חזקה ורוב) בהקשר של מצוות השבת אבידה. במהלך הדיון נבחנת השאלה העקרונית והמחלוקת בין הראשונים (הרא"ש מול הרמב"ם) האם מצוות השבת אבידה מוגדרת כדין איסור והיתר או כדין ממונות, וכיצד הגדרה זו מכריעה במקרים של ספק בבעלות או בייאוש.

רביבים ספר חדש: תורה, עם וארץ
בחסדי ה' יצא לאור במסגרת 'פניני הלכה' ספרי החדש 'תורה עם וארץ' | נוכחתי לדעת שאצל רבים הדרכת התורה בעניינים של תלמוד תורה, עבודה, מדע, יישוב הארץ וצבא - אינה מבוררת ומבוססת כראוי | אחר פגישה עם רבנים בארצות הברית גמלה בליבי ההחלטה ליצור את הספר | זאת כדי לבאר את ההשקפה השלמה של התורה על החיים | מגמת ספר זה לבאר שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, וממנה שורה ברכה לחיי ישראל בארצו, ומתוך כך תימשך ברכה לתיקון העולם כולו

ויצא מסע הנשמה: תפילה, תורה ושליחות
פרשת ויצא
השיעור מתחקה אחר מסעו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן כמשל לירידתה של כל נשמה לעולם הזה ולשליחותה לבנות את "בית ישראל". דרך סיפור חלום יעקב והמפגש עם "המקום", מוסבר כיצד ההתעצמות בתפילה ובלימוד התורה מעניקה לאדם כוח רוחני להפוך את המציאות החומרית למשכן להשראת השכינה.

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת ויצא תשפז
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. מה הטעם שבפסוק זה נכתב ג' פעמים אֲחִי אִמּוֹ. האם באמת הסכים יעקב לעבוד עבור רחל בפעם הראשונה והשניה בשווה? שבע שנים מלאות פעמיים. מה הטעם שלאה לא הודתה לקב"ה בג' לידות הראשונות עד לידת יהודה. מה הטעם לכתיבת שתי אותיות שי"ן בשם יִשָּׂשכָר בעוד שהוגים רק אחת.

ויצא פרשת ויצא – יש עליה בירידה
מדוע צריך סולם בחלום יעקב? וכי מלאכים אינם יכולים לעלות ולרדת בלי סולם? מה עושים עם ירידה ואיך הופכים אותה לעליה גדולה?

אורות התשובה - הרב הראל כהן סוד השתיקה וצער התשובה
אורות התשובה פרק ח, ח'
השיעור עוסק במצב שבו הצער הרוחני וכאב התשובה של האדם גדולים עד כדי כך שהם סותמים את יכולתו לחשוב, לדבר, להתפלל או לבטא את רגשותיו. על פי משנתו של הרב קוק, דווקא מתוך אותו מקום של אילמות ו"עולם הדומייה" ניתן להתרומם, להתחבר למציאות הכללית ולשאוב כוחות חיים ותשועה.











