בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת החינוך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל

ישראל אומרת תודה

undefined

הרב יוני לביא

ניסן תשע"ה
4 דק' קריאה
ישראל אומרת תודה
משפחתי היקרה, חברים, אורחים שבאו מרחוק ומקרוב, שלום לכולכם!
יום הולדת הוא זמן מיוחד.
זמן למחשבות והרהורים על העבר, וזמן ולתוכניות וחלומות על העתיד.
אבל בעיקר זמן לומר בו – תודה!
תודה לכל מי שבזכותו הגעתי לרגע הגדול הזה.
כי גם עכשיו, כשאני חוגגת את הגיעי לגיל 67 המכובד וכבר ממש לא ילדה קטנה, לא אוכל לשכוח לרגע את מי שנתן לי יד לאורך הדרך והיה שותף להגשמתו של הנס המיוחד שלי.

ראשית, אומר תודה לארץ . זו ששמרה אמונים כל השנים ומיאנה להיעתר לחיזורי זרים. מי לא ניסה לאחוז בה ולהשתלט עליה, מי לא ניסה להניח עליה יד. והיא, בעקשנות בלתי מוסברת, עמדה כל העת בשממונה, כשהיא מתעקשת לתת את פריה רק לבניה השבים אליה.

תודה לנביאי ישראל שמילות הבטחתם הפלאית על קיבוץ גלויות ושיבה לציון היו קרן אור גם ברגעי האופל והאימה של הגלות ונתנו כוח ותקווה לחלשים ומדוכאים. איזו זכות היא לראות כיצד נבואות האתמול הפכו לכותרות העיתונים של היום.

תודה לעם האחד והיחיד שבמשך אלפיים שנה סירב להיטמע ולהתבולל בארצות מגוריו והמשיך להתפלל לציון כששיר נישא על שפתותיו - 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

תודה לכל הגויים האנטישמים שעשו את 'תפקידם' נאמנה, ודאגו להזכיר ללא הרף ליהודים מי הם ושהגלות לעולם לא תוכל להיות הבית שלהם.

תודה לחלוצים ולמתיישבים שהמירו חיי נוחות ועושר על אדמת נכר בעמל ויזע של הפרחת שממה וייבוש ביצות. שמסרו את הנפש ואת הגוף, שכבשו עוד דונם ועוד גבעה, ובעשר אצבעותיהם הקימו לתחיה מפעל התיישבות וחקלאות מפואר שאין עוד כמותו בעולם.

תודה לחיילים ולמפקדים שלחמו בגבורה ובחירוף נפש נגד כוחות עדיפים בנשק ובתחמושת. שהיו מוכנים לשלם אף את הגבוה במחירים למען עמם וארצם.

תודה לאמהות ולבנים, לאבות ולסבים, לרבנים ולהוגים, למדינאים ולעמלי הכפיים שתרמו כל אחד את אורו ואת ניגונו, את משנתו ואת נשמתו, כדי שחלום הדורות יוכל להתגשם.

תודה לכל לומדי התורה ושוקדיה שמזרימים בעורקיי רוח ונשמה, תודה לכל אנשי האקדמיה והמחקר שמקדישים את חייהם לשיפור איכות החיים והיכולת הטכנולוגית.
תודה לכל מי שמבקר את ההתנהלות שלי מתוך שותפות ואיכפתיות ודואג לכך שאמשיך להתקדם בכיוון שבו אני אמורה להתקדם.

ומעל הכול תודה לבורא עולם שדבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם, שפרש עלי את סוכת שלומו ומזריח אור חדש על ציון.

לסיום אומר רק עוד דבר אחד. אני אומנם בת כמעט שבעים, אבל במושגים של מדינות אני עוד ממש תינוקת. אני יודעת שתולים בי תקוות גדולות ואני מקווה שבעזרת ה' ובעזרתכם אצליח להגשים אותן, וכשניפגש ביום ההולדת המאה שלי יהיו כאן כבר 15 מיליון יהודים החיים בכל מרחבי הארץ בחברת מופת אידיאלית שהעולם כולו נושא אליה את עיניו. "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

תודה לכם. יום עצמאות שמח.
מזל טוב!

(יפורסם גם בעלון 'באהבה ואמונה')


כשהחוקים מתבטלים והסטטיסטיקות נעלמות
אם היו מספרים לכם על אדם שעבר תאונת דרכים קשה, נפצע אנושות והרופאים נלחמו על חייו.
אם היו מספרים לכם שאותו אדם השתקם, החלים וזכה באולימפיאדה בשלוש מדליות זהב – ריצה, שחיה וקפיצה לרוחק.
כמה זמן לדעתכם חלף בין האירוע הראשון לשני?
עשר שנים?
עשרים שנה?
ומה אם היו מספרים לכם שחלפו... חודשיים ?

לא הייתם מאמינים, נכון?
הרי מהפך תהומי כזה אינו יכול להתרחש בזמן כה קצר. זה פשוט בלתי אפשרי!

ואם לא היה מדובר באדם אלא בעם , האם אז התשובה היתה שונה?
מסתבר שלא.
אם כבר היא רק היתה נחרצת עוד יותר.
במערכת ענקית בסדר גודל של עם כדי לחולל שינוי וליצור מהפכה, נדרש זמן ארוך הרבה יותר.
לא של שנים אלא של דורות.

אך אם למשל היו מספרים לכם על עם אחד שעבר שואה נוראית שהכחידה שליש מבניו כשהוא חלש וחסר אונים.
ואחר-כך היו מספרים על עם שמנצח באופן מעורר התפעלות מאות מיליוני אויבים העדיפים עליו בנשק ותחמושת ומקים מדינה משגשגת ומצליחה.
והיו מתעקשים לטעון שמדובר במפתיע באותו העם.
והיו שואלים 'כמה זמן עבר בין האירוע הראשון לשני?'.
מה הייתם אומרים אז?
מאתיים שנה? חמש מאות?

ומה אם יתברר שהמציאות היא שחלפו רקש-ל-ו-ש שנים ביניהם?
נשמע הזוי, לא?
אבל מה לעשות וזה בדיוק מה שקרה!
שלוש שנים בלבד חלפו מן היום בו הסתיימה השואה הנוראית עם תום מלחמת העולם השניה לבין הרגע בו קמה לתחיה מדינת ישראל. במושגים של עם זמן כה קצר נחשב בערך כמו כמה דקות.

איך אפשר להבין דבר כזה?!
האם יש לכך עוד תקדימים בהיסטוריה?!

מסתבר שלא.
כי כשמדובר בעם ישראל חוקי ההיסטוריה אינם תקפים וכללי ההתפתחות הרגילים מתפטרים.
חיי העם הזה מנוהלים לפי תוכנית שמיימית-אלוקית של המהנדס הגדול מכולם.

נכון, לא תמיד נצליח להבין את דרכיו. לפעמים נעמוד משתוממים מול הנהגותיו.
אך תמיד נוכל לראות שיש כאן משהו נשגב שגדול מיכולת ההבנה שלנו.
זה נכון לגבי החלק הקשה והכואב, כמו גם לגבי החלק המאיר ומלא הזוהר.

בתוך חודש אחד מופיעים ארבעה ימים מלאי הוד: יום השואה ויום הזכרון, יום העצמאות ויום ירושלים - ופותחים צוהר אל סוד חייו של עם ישראל.
הם מלמדים שאף פעם אין להתייאש ושאסור לאבד את התקווה. זה נכון באופן פרטי ובוודאי כשמדובר בעם בכללו.
הם מלמדים שדווקא מתוך החושך והעלטה יכול לצמוח אור גדול ושהישועה יכולה להופיע כהרף עין.
הם מלמדים שהקב"ה לא נטש את עמו ולא עזב את בניו, והוא משגיח ומגן בכל דור ודור.
והם מלמדים שתפקידנו אינו להבין הכול, לשפוט, לבקר ולקטר. לפתחנו התגלגלה הזכות והחובה לבחור האם אנחנו מוכנים לקחת חלק במהלך הגאולה ולפעול עם א-ל כדי להביא את הטוב שהובטח לעמו.
(יפורסם גם בעלון 'ישראלי')




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il