ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- לזמן הזה - יום ירושלים
ארצה לדבר היום על התחושות באותם ימים גדולים. אמנם ניסים ממש גלויים לא היו במלחמת ששת הימים, אבל אלו היו צירופי המקרים, וכל כך הרבה דברים התרחשו לטובה. אני אקרא כמה סיפורים קטנים מהמאורעות שהתרחשו, מהספר "התקופה הגדולה" (פרק "שיחו בכל נפלאותיו", מהדורת תשכ"ח, עמ' תד-תז; מהדורת תשס"א, עמ' 458-461).
אנחנו נמצאים בסביבת רמאללה, חייל אחד מנתניה סיפר:
בלילה תפסנו עמדות סביב לרמאללה אחרי שעברנו את רחובות העיר כשירינו בלי הפסקה על ימין ועל שמאל. שקט מוזר השתרר במקום. היינו עייפים אחרי ארבעים שעות של קרב עם הפסקות קטנות. נרדמנו למרות הפקודה, שלא להירדם, בתוך הזחל"ם. משום מה התחשק לנהג להזיז את הזחל"ם ולהעיר אותנו, או סתם להטרידנו, ברשות המפקד, הכוח הקטן שלנו נע קדימה, כחמישה מטרים ולא הספיק להעמיד את הזחל"ם ופגזי בזוקה התפוצצו בדיוק נמרץ במקום שחנינו מקודם... ניצלנו בנס.
דני שור, קצין שריון נע בזחל הפיקוד, בראשו של הטור, הוא מספר: "לפתע נעצר משום מה הזחל ובאותה שעה ממש נפל פגז לפני הזחל. אלמלא הקלקול הקל במנוע היה הפגז פוגע בכולנו".
כאלו צירופי מקרים היו בלי גבול בזמן במלחמה. רב אלוף חיים בר לב דיבר על התרגשות של הידיעה על כיבוש הכותל, הוא סיפר לאביו:
אתה מכיר אותי, מעולם לא בכיתי. לא יכולתי להזיל דמעה. גם כשהאמא נפטרה לא בכיתי, לא יכולתי לבכות. אבל כשהגעתי עתה לכותל המערבי נפתחו לפתע מעיינות בכי, בכיתי ללא הפוגות. לא יכולתי להתאפק מבלי לדעת למה.
כתב צבאי ששידר ברשת השידורים העבריים בעצם הקרבות, מספר:
אני בדרום אי שם בסיני. דווקא היום, ביום השלישי למלחמה, נערך כאן קרב שריון בשריון שמעטים כמהו וכדוגמתו בתולדות המלחמות. המצרים ניסו אתמול וגם שלשום להתחמק ממאבק פנים אל פנים, הם העדיפו את הבריחה. לחמו רק בהגנה, בחוסר ברירה. עתה הם למעשה כמעט מוקפים, אולצו ללחום. נכנסנו לקרב בו משתתפים כנראה כאלף טנקים משני הצדדים. שרידי חיל האוויר המצרי גויסו למערכה מכרעת זו. שארית העוצמה המצרית מוטלת על כף המאזנים. שאון הטנקים והתותחים, הדי יריות ושריקת פגזים, רעש מטוסים העוברים ביעף וקול פצצות מתפוצצות מחריש אזניים. לפתע פתח מישהו טרנזיסטור. מבית השידור בירושלים, מבשר: "הכותל המערבי בידינו. הצנחנים הגיעו בדהירתם לרחבת הכותל, עתה הם חובקים את אבני הכותל ששממו עשרים שנה, מתרפקים עליהן לאחר שעמדו בבדידותן מאז קמה המדינה... אבני הכותל שוב הרוו דמעה יהודית לה צמאו עשרים שנה"... בחזית פורצת שאגה אדירה. שריונאים קופצים מהתותחים, טנקיסטים מהטנקים, קצינים מתערבבים בחיילים, כל אחד מחפש אחרים כדי להתחבק, ואכן מתחבקים, מתנשקים, חיילים קשוחים, למודי קרבות, השחורים כפיח, כשחול המדבר כאילו חדר לעורם, הדוהרים עתה לאש תופת מבלי לדעת אם יסיימו את היום בעודם בחיים, גיבורים הבזים לפחד, לגילוי כל חולשה, בוכים עתה כתינוקות, כשבילי טוהר ולובן נראים נחלי הדמעות. לפתע אתה חש את אשר ידעת ידיעה שטחית מזמן: שאין אלה אלא בנים, נכדים של אותם הגולים שהוגלו מירושלים חבושים באזיקים, בשרשראות של ברזל, מתייפחים בבכי אל מול פני המקדש העולה בלהבות... וליד הכותל מחזות לא יאומנו כי יסופרו. אלופים וטוראים, קצינים, קשישים וצעירים נסחפו בזרם פנימי סמוי, ששטף את פני כל. מעולם לא העלו אלה על דעתם כי משהו מקשר אותם אל הכותל המערבי, עם העבר, עתה עמדו בכו, עמדו ורקדו, משהו זע שם בלב פנימה, בלב היהודי הפועם. הם לא רצו לבכות מול הכותל, לא חשבו להשתטח עליו, אבל בכו כתינוקות. אותו רגע הבינו רבים כי לא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). התברר לפתע כי הקשר הפנימי החבוי בין אלה שכה התרחקו ממקור מחצבתם, לא ניתק לחלוטין. וכי ישנה תקווה לאחריתם היהודית של אלה.
יש כאן עוד תיאורים רבים כאלה. נביא עוד סיפור אחד:
חייל צעיר בהגיעו אל הכותל המערבי תיכף לאחר שחרורו, אמר: אני לא מספר לכם צ'יזבטים, נלחמנו ממש שי"ן בשי"ן (שריון בשריון). ודהרנו דהרנו עד למימי הסואץ. רחצתי את רגלי במימי התעלה ולמרות כל זה לא הרגשתי את מתק הניצחון עד שבאתי הנה, אל הכותל המערבי. אני לא דתי, אבל בעצמי ראיתי את הניסים. מיששתי את הניסים בידיים, אני רוצה להתפלל. לא סתם ככה, אני מפציר בכם: תלבישו לי תפילין, על הראש, על היד. קשרו אותם חזק, חזק! מעולם לא לימדו אותי להתפלל, איך אקרב אל הכותל? מה אומר, מה אלחש לאבנים? התקרבתי לישישה אחת שמזגה לאנשים כוס מים לשתיה מתוך נד גדול. אמרתי יחד איתם "שהכול נהיה בדברו", הישישה ענתה: "אמן"! ואני התפרצתי בלי בושה בבכי.
אלו דברים מרגשים. עיתונאית חילונית כתבה:
אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערבב את הקדוש ברוך הוא או להסתמך לפחות על ניסים. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה... אפיקורסים נהפכו למאמינים וגם כופרים אומרים תודה לה'.
חנה זמר, עיתונאית מפורסמת, הייתה עורכת עיתון "דבר", כותבת: "עתה הלב כמעט מאמין כי הכול - כל מה שכתוב – הכול, הכול אמת".
הלבבות נפתחו באותם הימים, במיוחד למי שהיו לו כלים מוכנים לקלוט את הנס. לרב צבי יהודה, המלחמה לא הייתה הפתעה. הוא ציפה לזה, הוא חיכה לזה, הוא כבר הכריז שלושה שבועות קודם: "איפה חברון שלנו, ואיפה שכם שלנו". והוא הכין כלים גדולים מאוד לקלוט את האור. גם לציבור הדתי ההולך בדרכו של מורנו הרב צבי יהודה היו כלים גדולים וזכה לקלוט את האור. לאחרים שלא הכינו כלים, האור הבזיק אבל לא היה כלי קיבול וכעבור זמן הדברים לא חדרו, נעזבו. אבל אז, במלחמה, גילינו שבתוך הלבבות יש נשמה יהודית. העובדה הזאת הוכחה אז. כל הלבבות, רחוקי רחוקים, כולם, כולם התעוררו מבלי לדעת למה, מבלי לדעת איך. מפני שאכן יש בתוך תוכו של כל יהודי - נשמה, נשמה אלוקית הבוערת בקרבו. יש כאלה שאצלם היא מכוסה בהרבה שכבות, אבל היא נמצאת.
איך מתמודדים עם "הבעיה הערבית"?
לפני כמה שבועות נודע לנו עוד פעם שיש בלבבות חום יהודי, וכשהולכים לפגישות "פנים אל פנים" עם הציבור (כתגובה להכרזת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שהוא מקבל את תכנית "מפת הדרכים"), מגלים דברים כמוסים. אמנם לא במשפט הראשון ולא במשפט השני, אבל אחרי כמה משפטים ראשונים, פתאום מגלים שיש לב, לב אוהב, לב מאמין. גילינו גם שיש לציבור שלנו כוח עצום של השפעה, וזה אומר שצריך להשתמש בכוח הזה. מאז אני נפגש עם הרבה אנשים, תלמידים מהישיבה, אברכים ואחרים, שכל הזמן אומרים: מה עושים עם כל מה שעשינו, עם כל מי שנפגשנו? איך ממשיכים את הדברים הללו?
אני רוצה לשרטט לפניכם תכנית, שאני לא יודע אם תלמידי הישיבה צריכים לעסוק בה, אבל בכל אופן אני מנסה לקדם את התכנית הזאת. לפני פסח קיימנו את "כנס ירושלים". כעין תשובת המשקל ל"כנס הרצליה". בכנס מומחים מתחומים שונים ומגוונים חיוו את דעתם על השאלות הבוערות העומדות על הפרק. דברתי באותו כנס על היחס ל"בעיה הערבית", ההתייחסות לערבים הגרים כאן בארץ ישראל. חשבתי הרבה לפני הכנס הזה על ההצעה שאציג כדי להתמודד עם השאלה הזאת. ראשית, אמרתי שכשבוחנים לעומק את העימות שיש בין ישראל לבין הערבים, רואים שזה לא עימות בין היהודים שגרים בארץ ישראל לבין הערבים שגרים בארץ ישראל, אלא זה עימות בין העולם הערבי כולו, לבין העם היהודי כולו. זה עימות שורשי עמוק מאוד, זה עימות דתי אמוני שאין לו פתרון פוליטי, אין לו פתרון מדיני, יש לו רק פתרון אמוני. הפתרון שלו יבוא בעז"ה בימות המשיח, ואנחנו מקוים שזה יהיה מהר. אבל לא לפני כן, לא לפני שיכירו האומות את תפקידם של ישראל ואת עניינים של ישראל. כל הניסיונות לפתור אותו עולים בתוהו. בזמן האחרון כל ממשלה שמנסה להתמודד עם הבעיה הזאת נופלת, כי אין פתרון, וכשיש בעיות שאין להם פתרון אז צריכים לא לנסות לפתור אותם. צריך לשים אותם בצד ולעסוק בדברים שאפשר לפתור. יש לנו הרבה דברים קשים מאוד שאנו חיים איתם ולא עוצרים את הכול כדי לפתור אותם. תאונות הדרכים הם אסון נורא וגורמות יותר הרוגים מאשר הטרור, ואף אחד לא העלה על דעתו שצריך להפסיק את הכול ולטפל רק בהן. מטפלים בבעיה, מדברים עליה, משקיעים משאבים בחינוך לזהירות בדרכים, אבל זה לא נושא שתופס את דיוני ראש הממשלה והממשלה עשרים וארבע שעות ביממה. אנשי משרד התחבורה והמשטרה האחראים על כך עושים את כל המאמצים לצמצם עד כמה שאפשר את הבעיה הזאת ולהתמודד עד כמה שאפשר אתה, אבל מתוך הכרה שצריך לחיות עם זה. יש גם מחלות איומות ונוראות שגורמות להרוגים וחולים שסובלים מהן יותר מאשר הסבל מהטרור, אבל לא עוצרים את הכול. לטיפול במחלות הללו, יש משרד מיוחד: משרד הבריאות והאנשים המתאימים עוסקים בזה - והחיים ממשיכים כי זה סדר החיים.
זה נושא, זה קושי, שצריך לדעת לחיות אתו, לא להתעסק אתו כל הזמן, אלא לשים אותו בצד. בצד המדיני תעסוק מחלקה קטנה במשרד החוץ, ובצד הביטחוני - לתת לצבא סמכויות להתמודד עם הטרור, להילחם בו ולדכא אותו.
אנחנו צריכים לפנות אל הנושאים החשובים שבשבילם הוקמה מדינת ישראל - להיות מדינת העם היהודי והיא צריכה להפוך למדינת העם היהודי כולו. לעומת ההסתכלות של 'מדינת כל אזרחיה' אנחנו צריכים להציג את המטרה הנכונה של המדינה - להיות מדינת העם היהודי כולו. לחוקק חוקים שלכל יהודי בעולם תהיה אזרחות של מדינת ישראל, כי המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי. בבת אחת יהיו לנו שנים עשר מיליון אזרחים יהודים במדינה, ומדינת העם היהודי צריכה להיות על כל ארץ ישראל כי העם גדול.
הממשלה צריכה לשנות כיוון ולהתחיל לטפל בנושא הזה. ראש הממשלה צריך לנסוע בכל העולם ולדבר על עלייה של יהודים, על השקעות של יהודים כאן, על ביקורים של יהודים בארץ. אולי לא כל אזרח ישראלי שגר בחוץ לארץ יקבל זכות הצבעה, למרות שתהיה לו אזרחות. אם הוא רוצה זכות הצבעה, שיבוא לכאן לביקורים, כל שנה לפחות לעשרה ימים, ובתוך שלוש שנים תהיה לו גם זכות בחירה. גם בחוץ לארץ יהיה אפשר להצביע, לא רק בארץ, זה יעשה שינוי כיוון במגמה של המדינה.
ומה נעשה עם הערבים בינתיים? ראשית כל, לא נסוגים משום מקום, אלא נשארים בכל המקומות. לא ניתן לטרור לפגוע בנו, עושים את כל המאמצים שהטרור לא יפגע בנו. בנוסף צריך לעשות מאמץ עצום להפרדה בינינו לבין הערבים. לא הפרדה קרקעית אלא הפרדה של צורת החיים. הערבים יחיו להם את חייהם, יבלו את הבילויים שלהם, לא ניתן להם להפריע לנו ואנחנו לא נפריע להם. הניסיון של המדינה להיות מדינה דמוקרטית ולשלב את החיים בין הערבים ובין היהודים, יוצר מתח ומחריף את הסכסוך. הערבים לא רוצים לעשות אתנו הסכמים ובכל פעם אנחנו לוחצים אותם לאיזה הסכם למרות שהם לא רוצים הסכמים. בעצם גם אנחנו לא רוצים. אנחנו לא רוצים לוותר והם לא רוצים לוותר. אפשר לנהל בינינו לבינם דיונים כלליים, אבל לא כדי לכפות אחד על השני, אלא כל אחד יחיה לו את חייו. הערבים ינהלו את חייהם העירוניים, ואנחנו נחיה את חיינו. ליצור הפרדה בכל מה שאפשר. במה שאי אפשר, כמו ברפואה או בתחומים אחרים שאי אפשר להפריד בינינו לבינם, לא תהיה הפרדה. אני מדבר גם על ערבים שגרים בתוך המדינה, וגם על ערבים שגרים במקומות שעדיין אינם נקראים בתוך המדינה בפועל.
זכות בחירה ליהודי הגולה
צריך לנסות לאחד גם את העם בארץ. המתח שנוצר מסביב לנושא הפלסטינאי, קורע את העם ובשביל הניסיונות לעשות שלום עם הערבים, העם שלנו נקרע. צריך להזיז את הנושא הזה ולנסות ולחבר את חלקי העם זה אל זה. החיבור יכול להיות על ידי שתהיה הפרטה מלאה. אם המדינה תעסוק בכמה שפחות תחומים אז המתח יתמעט. אם כל חוג יצטרך לספק לעצמו את התרבות שהוא רוצה, ואת החינוך שהוא רוצה, לא תהיינה כל כך הרבה מריבות על הקופה הציבורית, למי לחלק אותה, איך לחלק אותה וזה יפחית מאוד את המתח. להפריט את החינוך, להפריט את התרבות, להפריט את הכלכלה, ולעשות שוק חופשי. להפריט את התקשורת - אנחנו נשתמש בה לטובה כמובן, נוכל להשמיע את מה שאנחנו חפצים בו, אנחנו הרי יודעים שבכפייה אי אפשר להשיג שום דבר. השאיפה שלנו שהעם יחזור למקורו מתוך חפץ פנימי, כך שאנחנו לא שואפים להשתלט על התקשורת ולהשמיע רק את הדברים שלנו, אנחנו שואפים שבדרך של הסברה נצליח לשכנע את כולם.
צריך להרים דגל חדש, דגל מדינת העם היהודי ולהחליט שהמדינה שלנו עכשיו מתפקדת כמדינת העם היהודי: עוסקת באחדות העם בארץ, באחדות העם בכלל, עוסקת בחיבור כל החלקים וכל הקהילות, וזה הדגל שאנחנו מרימים, ובמקביל, לעזוב את הנושא הפלסטינאי. הפעילות צריכה להיות מלמטה למעלה: לעלות אל חברי הכנסת, לעלות אל השרים, ולתת רוח גבית להנהגה לשנות כיוון. זה נראה במבט ראשון משהו חלומי, שאפשר להפסיק את הדיונים האובססיביים הללו על שלום. אבל במקום כל יום לעשות מלחמה לעצור הורדת מאחז זה או אחר או לעצור את פינוי חבל קטיף או מקום אחר, צריך לשנות את הראש של ההנהגה, ואז בבת אחת זה יפתור את הכול. זה יהיה מאמץ הרבה יותר קטן מאשר המאמץ והמאבק בכל פעם מחדש על כל מקום ומקום. זה קורע אותנו וקורע את העם. כך נעשה מהפכה. מהפכה פשוטה, צודקת, אמיתית, עניינית ואפשרית. אבל בשביל להנהיג דבר כזה גדול צריך אנשים גדולים באמת. כדי לגדול להנהגה, צריך לגדול בהדרגה, צריך לבנות את הבניין באופן שלם, לכן אני לא אומר לתלמידי הישיבה: בואו נעזוב הכול עכשיו ונתרכז במהפכה ההשקפתית בעם ישראל.
כמובן, כשדיברתי על הרעיון הזה לא התכוונתי שנעצור רק בהסתכלות הזאת על העם. אבל זה הבסיס היום, מפני שלדאבוננו הרב, התורה היא כבר לא דבר כל כך משותף לכל העם.
היו שלושה יסודות שחיברו את העם: התורה, הארץ והאומה. בעניין התורה צריך חיזוק. ארץ ישראל גם כן כבר לא מהווה בסיס משותף לכולם. אבל האומה כן. על הרצון שתהיה לנו מדינה יהודית אין ויכוח. כל הוויכוחים הם על איך נעשה שהמדינה הזאת באמת תהיה מדינה יהודית אבל בגדול כולם מסכימים שזו מדינה של העם היהודי כולו. הצעתי סדרה של חוקים: חוק אזרחות לכל יהודי, חוק אפשרות הצבעה בחוץ לארץ ופירוט על היחסים בין העם היהודי בארץ לאלו שבחוץ לארץ. צריך לשכנע, צריך לעשות לובי כדי לשכנע שהחוק יעבור, כדי שיהודים בחוץ לארץ ירגישו שהם שייכים. גם אם מישהו ירד, או נעשה שליח, או שיש לו עסקים בחוץ לארץ, שיוכל להצביע. בארצות רבות לא צריכים להיות במדינה כדי להצביע, באמריקה אפשר לשלוח מכתב ובו להצביע, לא צריך בכלל להצביע בקלפי ובשאר המדינות צריך קלפיות אבל מסדרים לאנשים קלפיות מחוץ למדינה כדי שיוכלו להצביע. על ידי יכולת ההצבעה תיווצר הרגשת שייכות של יהודי חוץ לארץ בנעשה במדינה ובתושבי המדינה. המתנגדים מעלים שאלות שונות: היהודים בחוץ לארץ יתערבו לנו בחיים? הם יגידו לנו אם נעשה מלחמה או לא? הם ישבו בחוץ לארץ ויביעו את דעתם? ואני אומר כן! הם יהודים ומי שרוצה להתערב סימן שהוא שייך. איך נחבר את יהודי העולם לארץ אם לא ניתן להם את היכולת להיות שותפים בכל הדברים? המתנגדים מעלים טענות נוספות: כל הרפורמים באמריקה וכל הציבור החרדי בחוץ לארץ יתחילו להצביע ולקבוע בשבילנו? באמת צריך לברר באיזה אופן לעשות את הדברים, אבל אסור לוותר על הדבר הגדול הזה.
זאת הסתכלות גדולה של שאיפה לגאולה. מהיום הזה, יום ירושלים, אנחנו צריכים לקחת את העוצמות ואת הכוחות כדי להתקדם לצעדים הבאים. מה אתם צריכים לעשות בעניין הזה, תלמידי הישיבה? זה תהליך ארוך. אני לא יודע אם המהפכה הזאת כולה תתרחש בחודשים הקרובים, או אולי אם נצליח בשלוש שנים, זו גם כן הצלחה יוצאת מן הכלל. עד שהשמאל הצליח להביא להסכמי אוסלו האיומים לקח שנים רבות, הוא טפטף את הרעיונות שלו לאט. אנחנו נעשה את המאמצים, כדי להחדיר את ההשקפה השלמה שלנו הזאת ולהחזיר את ההגה אל הכביש. נקווה שנוכל להצליח בזה. אנחנו צריכים להכין מנהיגות לעם ישראל, מנהיגות רוחנית שתיתן תוכן לכל המסגרת הגדולה הזאת שדיברנו עליה עכשיו, וכדי לבנות אנשים גדולים צריכים לבנות את הקומות האישיות אחת לאחת. צריכים תלמידי חכמים גדולים שיהיו גדולים בהלכה, גדולים באגדה, גדולים באמונה, גדולים במידות טובות ובמעשים טובים. לא יכול להיות אדם גדול בתחום אחד בלבד. לגדול בתורה יש הבסיס הלמדני, ההלכתי ועליו הוא בונה את הקומה הנוספת של האגדה, האמונה והרעיונות הרוחניים. צריך גם את הבסיס של המידות הטובות, של היושר, של הטוב ושל הענווה שבלעדיהם אי אפשר לגדול בתורה. גדולי ישראל האמתיים היו הענווים המפורסמים: משה רבנו העניו מכל אדם (במדבר יב, ג), דוד המלך שממנו יצא משיח בן דוד, אמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהילים כב, ז). זה הבסיס וזה מה שמוטל עלינו לעשות כאן בתוך הישיבה, לעשות את כל המאמצים לגדל בתוכנו אנשים גדולים עם מידות טובות, עם גדלות תורנית, עם גדלות רעיונית וגדלות אמונית, כי הכלים שלנו הולכים וגדלים וצריך שהם יהיו מלאים בגדולה, מלאים בקדושה מלאים בטהרה.
אם נדע לפתוח במפתחות הנכונים, אנחנו יודעים שבתוך הלבבות כמוסה אמונה. במלחמת ששת הימים ריבונו של עולם נתן בבת אחת כמה "שיעורים כללים" גדולים באמונה, זה היה מאלף. מה שכמה רבבות שיחות לא היו יכולות לעשות, עשה ריבונו של עולם במלחמת ששת הימים, בכמה ימים. אנחנו צריכים להיות שותפים לקב"ה בפתיחת הלבבות: ראשית, לפתוח ולפתח את הלב של עצמנו, וכשהלב גדול, הדברים היוצאים מן הלב גם נכנסים אל הלב. עלינו ללמוד להרחיב מאוד את הלבבות שלנו וגם להכין מפתחות ללבבות של הציבור, ואנחנו בטוחים שברגע שיהיה לנו ה'מה להגיד' וה'איך להגיד', נוכל לעשות יחד דברים מאוד גדולים. חזק ונתחזק בעזרת ה'. אנו נמצאים שבוע ימים לפני חג השבועות מתוך רוממות מאוד גדולה של יום ירושלים, שנזכה לעשות את חלקנו כל אחד בתפקידו, כל אחד ברמתו. באמונה ובתקווה, שהתפילות והלימודים שלנו, ביחד עם המעשים יתחברו, ונזכה במהרה לגאולה שלמה.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
תיקון ימי השובבי"ם
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך זוכים לראות את אליהו הנביא?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
דיני קדימה בברכות
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
