ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש מדורים אייר

גליון מס' 44 אייר תשע"ה

ל"ג בעומר במחיצת אדמו"ר הצמח צדק

מרשימותיו של אדמו"ר הריי"צ, המתאר מה ששמע מזקני החסידים על חגיגת ל"ג בעומר אצל חסידי הצמח צדק
--- ---אייר תשע"ה
לחץ להקדשת שיעור זה
זה כחמישה ימים שאני סובל כאב שניים והדיבור קשה עלי. בעמל רב פעלתי שירשו לי ללכת למעונה של כבוד אמי זקנתי הרבנית להיות נוכח בסעודת שבת קודש. הסעודות מעניינות אותי מאד. בשעת הסעודה מספרים סיפורים תוכניים, ומה גם שבשבת זו באו אורחים נכבדים, מחשובי בעלי שמועה מבין החסידים.
אחרי הדלקת נרות, לפני קבלת שבת, אבי מורי [הרבי הרש"ב] אמר מאמר חסידות ד"ה "זימנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא" ואמר הרשב"י תורה על הפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד "ואתא מטרא". מאמר זה היה המשך למאמר "להבין עניין הילולא דרשב"י" שאמר אבי מורי בליל ה' שעבר (ל"ג בעומר) אחרי תפלת ערבית.
בליל שבת ישבנו לסעודה קרוב לשעה האחת עשרה, בכל זאת לא מיהרו בה ונמשכה עד חצי שעה אחרי חצות הלילה. לכבודו של האורח החשוב ר' אברהם אבא פרסון, הנה גם מורי - לשעבר - ר' ניסן סקאבלא, באהבתו הגדולה לשמועות חסידיות מקוריות, בא להיות נוכח בשעת הסעודה.
ל"ג בעומר בליובאוויטש
הראשון שהתחיל לספר היה החסיד ר' חנוך הענדל, וכה סיפר:
"בשנה הראשונה שהייתי בליובאוויטש - תר"ד - חל ל"ג בעומר ביום שלישי בשבוע. סדר חגיגת ל"ג בעומר היה כנהוג מימי קדם לצאת אל מחוץ לעיר, פעם אל הכיכר שלפני החצר "הנארובה" ופעם לשדה המישור שבכפר "אחרמווה". את מקום החגיגה היו קובעים כשבוע־שבועיים מקודם, ועל פי רוב היו מטילים גורל בין החסידים, מי יזכה בעריכת החגיגה בתחום מושבו.
"הזוכה בעריכת החגיגה היה מזמין את החסידים האורחים לבוא אליו עוד בערב ל"ג בעומר, ואחרי תפילת מנחה גדולה של ל"ב בעומר היה עורך סעודה גדולה בדגים ובשר שנמשכה עד תפלת ערבית. בשעת הסעודה היו חוזרים מאמר חסידות, מספרים סיפורי חסידים, מנגנים ורוקדים. על פי רוב היו ניעורים כל הלילה ומתפללים בהשכמה תפלה בציבור במתינות ובאריכות, ובשעה אחת עשרה היתה מוכנה סעודת חלב עם משקה יי"ש לרוב, ומשעה שלש בערך היו מחכים לבואו של כ"ק אדמו"ר (ה"צמח צדק").
"באותה שנה - תר"ד - עלה הגורל לזכותו של החסיד ר' יוסף מיכאל. יצוין, שמתחילת חודש אייר התיר אדמו"ר ה"צמח צדק" לחסידים לבוא לליובאוויטש - וזאת אחרי שבמשך החורף אסר עליהם לבוא מפאת הייסורים שהיו מתחילת חודש מר־חשון עד לפני הפסח (מלשינות גינזבורג וה"משכילים" בווילנא). גם חסידות לא אמר כ"ק אדמו"ר בחורף ההוא רק פעמים ספורות, וגם זה במניין הקטן הפרטי שלו לפני אנשים ספורים ובהם אחדים מהאברכים ה"יושבים". באותה שנה אפוא הייתה חגיגת ל"ג בעומר בשמחה כפולה ומכופלת.
"כיון שביום השני חל תענית שני בתרא, ישבו הרבנים המפורסמים ר' נחמיה מדוברובנה (בעל "דברי נחמיה"), ר' יצחק אייזיק מויטבסק ור' יצחק אייזיק מהומיל (בעל "חנה אריאל") בתור בית דין ופסקו - כהוראת שעה - שלרגלי שמחת הרבים לא יסיימו את התענית ואחרי מנחה גדולה יקיימו את המנהג הקבוע בסעודת החג.
"אמנם, הרה"ח ר' הלל מפאריטש, אף כי הסכים עם הרבנים הגאונים האמורים והשתתף בחזרת המאמרים, בניגונים ובריקודים, מכל מקום גמר תעניתו ורק אחרי תפלת ערבית שתה כוס חמין.
בכייתו של רבי הלל מפאריטש
"בלילה ההוא בהתוועדות זקני החסידים הרבה ר' יצחק אייזיק מהומיל לתבוע מר' הלל מפאריטש על שהוא מרבה בהידורים, והסביר את מאמר חז"ל (חולין נח, ב) "כל יתר כנטול דמי". הרה"ח ר' הלל בכה במרירות גדולה, ומתוך בכייה בדמעות שליש התחנן בפני הרה"ח ר' יצחק אייזיק שלא יאשים אותו על כך, ולא יחשוב עליו עוון שהוא עושה זאת מפני יוהרא וגסות הרוח ח"ו.
"שעה ארוכה דיבר אז ר' הלל בהתרגשות ובתחנונים. הדברים כולם לא אזכור, ורק זאת הנני זוכר שאמר שבמשך ארבעת החודשים שהכין את עצמו להיכנס אל כ"ק אדמו"ר (האמצעי) ל"יחידות", "פעלתי על גופי שיהיה בדרגא של טוב, ולא רק בדרגא של צדק - שיהיה טוב ולא רק צודק". אני גם זוכר שאמר: "יש משום עבירה לבטל את הזמן על טענות ומענות, כל רגע יקר".
"אחד האברכים מה"יושבים" - משה דוד מאבצוהע - התרגש מאד מדיבוריו של ר' הלל ובכה בכי רב בטענו: "עתה אני יודע מדוע לא הועילו לי שתי הפעמים "יחידות" שהייתי אצל כ"ק אדמו"ר, שכן כדי להיכנס ל"יחידות" זקוקים להכנה בעבודה בפועל, ובלעדי זאת - אינו מועיל".
"היממה - מאז בואנו אל ר' יוסף מיכאל לאחרמווה עד בוא כ"ק אדמו"ר ביום ל"ג בעומר לברך את החגיגה - עברה עלינו כשעות אחדות מרוב השמחה הגדולה בתענוג רוחני. כשהגיע, אמר כ"ק אדמו"ר מאמר ד"ה עד הגל הזה ועדה המצבה, והתעכב כשתי שעות ויסע לביתו".
"עובד" ו"משכיל"
החסיד ר' שמואל הורביץ הוסיף וסיפר במפורט, מפיו של החסיד הישיש ר' אבא דוד, אודות חגיגת ל"ג בעומר ההיא שהתקיימה בשנת תר"ד. וזה דבר סיפורו:
"במסיבה הוכיח ר' אייזיק את ר' הלל על אשר הוא מרבה בהידורים ובזהירות יתירה על המדה - דהרי מעיקרי העבודה ללכת בדרך המיצוע. וכמו שהחליטו חכמי המחקר אשר אין יתרון לאחד מן הצדדים, גם לא אל קצה היותר נעלה, אלא אל הממוצע, והוא האושר האמיתי.
"וביאר מאמר חכמי המחקר באופן נפלא, בהסבירו את הכתוב "צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו": המעולה משובח הוא בכל עת ובכל מקום ובכל עניין, אבל עלול הוא לירד ירידה וליפול נפילה ולפעמים גם באופן פתאומי... אבל לעומת זאת הממוצע אין לו הפכי; ולכן הוא האושר האמיתי להיותו מבוסס בהווה ומבוא למעלה משובחת חזקה ונטועה ביתד בל תמוט. אם כן, אמנם "צדיק ה' צדקות אהב" - כלומר אור אין סוף שבבחינת צדיק, כביכול - אוהב את הצידקות, שהם המעולים והמשובחים ביותר; אבל "ישר - יחזו פנימו", אלו ההולכים בדרך המיצוע הם הרואים ומקבלים את פנימיות האור, כי גילוי האור הפנימי בא בהכנת הכלי, בסוד כלים מרובים דתיקון.
"ר' הלל מפאריטש התנצל מאוד שאינו עושה זאת מפני היוהרא וגסות הרוח. ומתוך בכי רב סיפר את תהלוכות ימי חייו, עד שבא אל מורו ורבו הרה"צ ר' מרדכי זצ"ל מצ'רנוביל, והשתלשלות בואו וכניסתו תחת כנפי תורת חסידות חב"ד. כשהיה בן ארבע עשרה שנה התחיל ללמוד ספרי הקבלה ולהתפלל בכוונות האריז"ל ויעסוק בתעניות וסיגופים, וכשהיה בן שמונה עשרה ראה בפעם הראשונה את אור כ"ק הרה"צ מרדכי מצ'רנוביל, וידבק ללכת בדרכי החסידות.
"כשנסע כ"ק רבנו הזקן בשנת תקע"א לוואהלין, עבר בשובו דרך גליל מאזיר ואלפי אנשים התקבצו בכל עיר ומושב בו התעכב. באחד מבתי המלון שנתאספו שם כחמשים מנינים אנשים היה גם הוא - ר' הלל - ביניהם ושם זכה לשמוע אמרי קדש הקדשים שאמר כ"ק רבנו הזקן".
ויספר ר' הלל: "אחד מגדולי החסידים שנסע עם כ"ק אדמו"ר - הוא מורי הרה"ח ר' זלמן זעזמער - הסביר לי את דברי התורה בכללות ובפרטות. ויסביר לי שהאדם בטעותו חושב את עצמו לבעל מעלה ומדריגה גבוהה, אמנם כאשר הוא בודק את עצמו בכל פרטי דעותיו ומדותיו ומתבונן בהם, אז הוא מכיר את חסרונותיו. וזהו סדר המאמר (ברכות ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" - אומר תואר "אדם" שהוא תואר השכל, דמי שהוא באמת במעלת אדם הרי הוא מכיר את עצמו שאינו במדריגת צדיק ולא במדריגת בינוני ולא במדריגת עובד הוי' באהבה ויראה שכליות, כי אם הלואי שיהיה ירא חטא, ויזכיר לעצמו תמיד את יום המיתה, שאז לא יוכל לתקן את מעשיו ולא יוכל להתחרט על העבר ורק היום לעשותם.
"שלש שנים נקרו בי דברי התורה ששמעתי אז מרבנו הזקן, ובחודש אלול תקע"ה באתי לליובאוויטש אל אדמו"ר האמצעי, ובמשך שלש השנים הללו עיבדתי את גופי ואבריי שיהיו בדרגא של טוב באמת ולא בדרגא של צדק - שיהיה טוב באמת, לא רק צודק - כי לבד זאת שעבודה ישרה היא רק כאשר הגוף הוא טוב, ולא רק שהוא צודק על פי כמה התנצלויות, הנה לבד זאת כשנפטרים מעלמא דין ובאים לעלמא דקשוט - יקר הזמן מאד וחס לאבדו על הדין ומשפט בדברים של מה בכך".
אבי מורי [הרבי הרש"ב] אמר אז: "בכל מילה ובכל תנועה של זקני החסידים, משתקפת מהותם העצמית. כשאבי, הרבי מהר"ש, החל לומר את ההמשך "מים רבים" אמר לי ב"יחידות": ר' אייזיק מהומיל הוא משכיל ור' הלל מפאריטש הוא עובד. השכלה ועבודה הן שני עולמות, ו"משכיל" ו"עובד" הם שני אנשים, שכך היה מיום שנברא העולם. ובא רבנו הזקן וחיבר את שני העולמות ואת שני האנשים: ר' אייזיק הוא אכן "משכיל" נפלא, ממציא משלים המכוונים לפנימיות הנקודה של ההשכלה שהוא מסביר, אבל הוא גם "עובד" מופלג בעבודה שבלב. ור' הלל הוא "עובד" הוי' בגופו, שהגוף עצמו מרגיש מה שהוא צריך ואיך שהוא צריך. כשם שהמוח הוא כלי לשכל, העיניים כלים לראיה וכו' כך גופו של ר' הלל הוא כלי למה שצריך, והוא גם "משכיל" נפלא המסביר את העניינים העמוקים ביותר בביאורים והסברים הבנויים על יסודות בריאים".
הניגון שניגן הרבי
מורי הרשב"ץ סיפר, שבשנת תר"ט היתה הפעם האחרונה לחגיגת ל"ג בעומר בשדה הקרוב להנארובה, שבה השתתף כ"ק אדמו"ר הצמח צדק. באותה שנה חל ל"ג בעומר ביום חמישי.
"הילולא וחינגא היה היום הזה לנו. הזקנים ששיבה זרקה בהם רקדו בטליתות קטנות ואנחנו האברכים תלמידי הישיבה רקדנו כאילים. באוזניים נטויות ובפיות פתוחים הקשבנו לכל הגה היוצא מפי זקני החסידים. בל"ג בעומר, בשעה ארבע בערך אחרי חצות היום, בא כ"ק אדמו"ר ויאמר מאמר חסידות ד"ה "להבין ענין הכתר שהוא ממוצע בין אור אין סוף המאציל לנאצלים", והוא ביאור על המאמר "שחורה אני" שאמרו בשבת קודש פרשת אחרי־קדושים, והתעכב כשלש שעות.
"טרם נסעו ציווה לנגן את ניגון כ"ק רבנו הזקן בעל ארבע הבבות הידוע. כ"ק אדמו"ר ישב בדבקות גדולה בעינים עצומות ודמעות על לחייו, וכשגמרו לנגן עמד מלא קומתו ויאמר: "זכותו של בעל ההילולא תגן על כלל אחינו בני ישראל ועל הכלל הפרטי". כשגמר את דבריו אלה התפרצה מלב כולנו קריאה עצומה "אמן". שחוק קל עבר על פני קדשו ויאמר: "אמן כן יהי רצון".
"כשנסע כ"ק אדמו"ר לביתו התאספו זקני החסידים והרה"ח ר' הלל בראשם ויחזרו על המאמר שאמר כ"ק אדמו"ר, ויתפלאו על אשר ציווה כ"ק לנגן את ניגונו של הוד כ"ק רבנו הזקן וידאגו מאד על דבריו האחרונים.
[ - שנה קודם לכן, בשנת תר"ח, הדפיסו סוף סוף את החלק השני ממאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות התורה שנערכו מתוך כתבי יד על ידי אדמו"ר הצמח צדק. - תורה אור נדפס לראשונה בשנת תקצ"ז בקאפוסט, אבל לא הספיקו להדפיס אלא רק חלק הראשון, כי בעקבות מלשינות סגרה הממשלה כמה מבתי הדפוס העברים ברוסיה, וביניהם גם בית הדפוס בקאפוסט אשר שם הדפיסו את התורה אור. כאמור, בשנת תר"ח נדפס חלק ב בזיטאמיר - בשינוי השם "לקוטי תורה". שינוי השם נבע מהפחד מן הצנזורה, שכן כל מה שנדפס בסלאוויטא היה תחת חקירה ממושכת וצנזורה כפולה (בגלל הלשנות), ולכן שינו את שם הספר כדי שלא ישתייך הספר הזה עם הפרשייה של סלאוויטא. -]
"ביום שני אחרי שבת פרשת אמור", המשיך הרשב"ץ לספר, "בא שליח מיוחד מהעיר ז'יטומיר ויביא מכתב מאת המדפיסים, שבאו מהמשטרה והבולשת ויחקרו אודות הדפסת ספר "לקוטי תורה", כמה עותקים נדפסו ולאיזה ערים נשלחו. כמאתיים ושמונים עותקים שנמצאו עוד בבית הדפוס חתמה המשטרה בחותמה [היינו, שאסור לגעת בספרים אלו] ויתנו צו להתייצב ביום רביעי לפני הבולשת בעיר קיוב. חיש מהר התפשטה השמועה בעיר, והרבנים, בניו של כ"ק אדמו"ר, באו אליו לשמוע את הדבר כמו שהוא, כי בשעה אחת כבר הספיקו בני העיר לספר גוזמאות ושקרים בנידון.
"בו ביום לעת ערב שמענו בשם הרה"ח ר' אשר בשם רבי יהודה ליב מקאפוסט שהרבי [הצמח צדק] אמר כי "בת דינא בטל דינא" (סנהדרין צה, ב. וברש"י שם: כיון שלן דינא בטל הריב וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת).
"ואכן, ביום החמישי לעת ערב בא שליח מקיוב ובידו מכתב מהגביר דאברי שכתוב בו כי ביום הרביעי כשהתייצב הרב שפירא המדפיס מזיטומיר לפני הבולשת בקיוב דברו אתו קשות ויאסרוהו. אבל ביום החמישי בשעת בוקר הובא לפני חוקר ואחרי החקירה הוחזר למאסר, ובו ביום לעת ערב חופשה ניתנה לו, ולמחרתו ביום השישי כתבה הבולשת של קיוב לבולשת של זיטומיר להסיר החותמות מספר "לקוטי תורה" ואשר העניין מסודר בכי טוב".
(לקוטי דיבורים ליקוט ל)
עוד בנושא אייר

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il