ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכניסה לארץ ישראל ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר מטות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר צפה בשיעור (40 ד')

ג' אב התשע"ה

הכניסה לארץ ישראל

שיחה לפרשת מטות מסעי



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

דור המדבר ודור באי הארץ
סיימנו השבת את ספר במדבר, והפסוק האחרון מסיים: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר לו, יג). במובן מסוים זה סיום התורה. ספר דברים הוא ספר משנה תורה, הוא חוזר על התורה. וחז"ל אומרים לנו שבפרשת בראשית נאמר חמש פעמים "אור", כל פעם נאמר אור כנגד אחד מחמישה חומשי תורה. אומר המדרש (בראשית רבה ג):
"ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א, ג) כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו. "ויהי אור" (שם) כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וירא אלהים את האור כי טוב" (שם, ד) כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" (שם), כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלהים לאור יום" (שם, ה) כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות.
"ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" (שם ד) זה כנגד ספר במדבר. יש הבדלה בספר במדבר בין האור והחושך. מהו האור ומהו החושך - יוצאי מצרים ובאי הארץ. בספר במדבר ישראל נפקדו פעמיים, פעם אחת בתחילת הספר, ופעם אחת בפרשת פנחס. ובפקידה השנייה לא היה איש מיוצאי מצרים, זאת אומרת שיש כאן דור חדש, יש כאן הבדלה בין דור לדור. דור אחד הוא אור ודור אחד הוא חושך, יחסית. דור האור, מסביר הנצי"ב, זה דור המדבר שחי חיים נסיים, שראה את נסי ה' בעיניו. יצאו ממצרים, ראו את קריעת ים סוף, את מתן תורה, את המן יורד בכל יום. ראו ניסים גלויים, רואים את הקב"ה, רואים את מציאות ה' בעיניהם. כמובן שזה מרומם ומעלה אותם. זה דור של אור, הדור הזה נחשב דור דעה. דור שזכה לקבל את התורה. דבר נוסף המיוחד בפקודים הראשונים שכל אחד נפקד שם בשמו, בפקודים האחרונים נפקדים על פי המשפחות, ולא בשמות הפרטיים. זאת אומרת שבמפקד הראשון יש הופעה של כל אחד ואחד, הייחודית והמעלה שלו, הצלם האלוקים שבו. זו בחינה מסוימת של דור יוצאי מצרים.
אומנם המפרש במדרש מפרש אחרת. הוא מפרש שעל הדור שנכנס לארץ ישראל נאמר שהוא אור, לעומת הדור הקודם שהוא חושך ביחס לדור האחרון. גם בפקידה רואים את זה, כי בפקידה האחרונה נוסף לכל משפחה גם שם שמים, יו"ד ה"ה, ה"ה בתחילת השם ויו"ד בסופו. כל משפחה מקבלת שם הוי"ה. והזוהר אומר שכאשר ישראל הגיעו לערבות מואב הם זכו למדרגה עליונה. מה שישראל זכו להכרה אמונית ביציאת מצרים לא היה כמו ההשגות שהשיגו בסוף הארבעים שנה כמו שכתוב בספר דברים: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". (דברים ד, לה) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד". (שם ה, א) הפסוקים האלה מראים שישראל מגיעים להשגה מיוחדת ועליונה. ישראל מגיעים להשגה גדולה וחדשה של הכרה עליונה מופשטת מאד ורוחנית שה' אלוקינו ה' אחד. זה דור המתקרב לארץ ישראל, הוא כבר עומד למעשה בתוך ארץ ישראל רק שהיא עדיין לא מקודשת. ארץ ישראל המזרחית היא חלק בלתי נפרד מבחינת הקדושה של הארץ, אלא שהיא לא נתקדשה עד שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל המערבית וכבשו אותה, אז שרתה הקדושה גם בעבר הירדן המזרחי. על כן משה כאילו לא נכנס לארץ. למרות שהוא נקבר במקום שאחר כך נתקדש, בשעה שהוא נקבר עוד לא נתקדש המקום, והוא לא נכנס לארץ ישראל בחייו.
הביטוי הזה שעבר הירדן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, זה ביטוי ש'החזון יחזקאל', הרב יחזקאל אברמסקי, הגדיר (חזון יחזקאל על התוספתא, חלק ו, עמ' 147-144). כשהיה דיון על חלוקת ארץ ישראל לפני כשבעים שנה, הוא היה רב בלונדון באנגליה, והוא כתב חוברת שלמה בנושא ארץ ישראל להוכיח שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. הוא עושה שם סדר בגבולות של הארץ ואומר שהגבולות של הארץ הם טבעיים. ובמזרח הגבול הטבעי הוא המדבר, לא הירדן, כי אחרי הירדן יש עדיין חבל ארץ פורה. הוא עושה חשבון שכל זה חלקי ארץ ישראל. כיוון שהיה שם דיון באנגליה על הנושא הזה הוא כתב את החוברת הזו להוכיח שעבר הירדן זה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. מוכח הדבר גם בהלכה. כי כל עוד לא ישבו ישראל לשבטיהם כל אחד במקומו, לא היה יכול היובל לנהוג, והיובל נהג בישראל מדאורייתא רק כשכל אחד ישב במקומו. מוכח הדבר שעבר הירדן, ששם ישבו שנים וחצי שבטים, זה חלק מארץ ישראל, כי רק בישיבתם נהג היובל. גם הקב"ה מראה למשה את כל ארץ ישראל, והוא מראה לו גם את צד מזרח. משה רבינו עומד בעבר הירדן והקב"ה מראה לו את כל צדדי ארץ ישראל וגם את מזרחה. זאת אומרת שבתורה מפורש שעבר הירדן הא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל.
ישראל נמצאים בעבר הירדן בערבות מואב, ממילא זה מקום שבפוטנציאל הוא עומד להיות ארץ ישראל, וישראל מגיעים למעלה עליונה. ועל כן המפרש אומר שיש צד לומר ש"ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" (בראשית א, ד) זה בין יוצאי מצרים שהם החושך באופן יחסי, לבין באי הארץ שהם האור. וכתוב בזוהר (יתרו דף עט, ב): שמשה רבינו אומר "ה' אלוקיכם". ושואל הזוהר: למה אומר משה בלשון כזו, היה לו לומר ה' אלוקינו - החכם מה הוא אומר: "אשר ציווה ה' אלוקינו
אתכם" (דברים פרק ו, כ), אפילו הוא לא אומר ה' אלוקיכם, למה משה רבינו מוציא את עצמו מהכלל - אומר הזוהר: משה רבינו מדבר אל עם ישראל שעומד להיכנס לארץ ישראל. הוא אומר ה' הוא אלוקיכם, אתם עומדים להיכנס לארץ ישראל, כי "כל הדר בארץ ישראל כאילו יש לו אלוה, אבל מי שדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה" (כתובות דף קי, ע"ב). תארו לעצמכם, משה רבינו אומר את הדבר הזה. הוא בעל ההשגות הכי גדולות בהכרת ה', בדביקות בה'. ומשה רבינו אומר: אני לא נכנס לארץ ישראל, אז ה' הוא אלוקיכם. אתם תגיעו למדרגה כזו שה' יקרא אלוקיכם ולא אני, כיוון שאני לא אהיה בארץ ישראל. זה לשונו של הזוהר.
זאת אומרת שמדרגת באי הארץ היא מדרגה גדולה מאד. הם עומדים לבוא לארץ. הם עוד לא נכנסו. אבל זה הדור שהולך להיכנס לארץ. דור המדבר היה דור גדול מאד, אבל דור באי הארץ הוא יותר מבחינה מסוימת. אז לא פליגי: יש בחינה מסוימת שדור המדבר גדול יותר, הוא דור שחי חיים רוחניים מופשטים, "חיים של כולל", לא צריכים לעבוד, לומדים יום ולילה. בבוקר אוספים את המן, יש ממה לחיות, "שלמתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה" (דברים ח, ד), הכול מסודר, העננים מגהצים את הבגדים, לא צריך לעבוד. ומה עושים - יש זמן לראות את ה', לעבוד את ה', ללמוד את התורה. ארבעים שנה לימוד תורה, דור דעה, דור המדבר. אבל זה דור שעובד את ה' בפסיביות. הכול הקב"ה נותן לו, הוא לא משתדל ולא מתאמץ, הקב"ה כל הזמן נמצא, זו לא חכמה לעבוד כך את ה'. זו מדרגה רוחנית מאד גבוהה, אבל ללא עמל של הכרת ה', של התמודדות. כל הזמן הקב"ה נמצא. כל יום ה' נותן להם את המן. מחר אם הוא לא ייתן - לא יהיה מן לא יהיה אוכל, תלויים בריבונו של עולם.
ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל. עכשיו המן עומד להיפסק, וצריך לעבוד. ואין יותר ענני כבוד שמגהצים את הבגדים וצריך לדאוג לכל ענייני החיים וכל ענייני הפרנסה. צריך גם ללחום עם האויבים כדי לכבוש את ארץ ישראל. ישראל יוצאים ממצרים, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד) אין מלחמות. ועכשיו מגיעים לארץ ישראל מתחילות מלחמות. זאת אומרת שעם ישראל צריך להיות שותף בהשגת הכרת ה'. זאת מדרגה, מבחינה מסוימת, יותר גדולה שיש צורך להשקיע, ולהתאמץ לראות איפה ה' נמצא ואיפה הוא מסתתר מאיתנו. הוא נותן לנו את האפשרות לראות בעצמנו את גדולת ה' בתוך המציאות, בתוך הטבע, לראות אותו עוזר לנו בתוך המלחמות.
זה מתחיל מפרשת פינחס. פינחס הוא יוזם. הוא קם ונוקם ומציל את ישראל. מקבל ברית שלום, "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב). ופינחס זוכה שממנו יוצאים רוב או כל הכהנים הגדולים במשך כל הדורות. זאת אומרת שהוא נעשה לנושא התפקיד המרכזי של הכהונה. לפני שהוא עשה את הפעולה הזו הוא לא היה אמור להיות כהן, וודאי שלא כהן גדול. והנה הוא בעצמו זוכה בכהונה בעקבות המעשה שלו, לא כמו אהרן שקיבל את התפקיד, פינחס זוכה בתפקיד הזה. פינחס מגיע עם יהושע לארץ ישראל והם שניהם יחד כובשים את ארץ ישראל. פינחס הוא המורה הרוחני, יהושע הוא המנהיג גם ברוחניות. ומתחיל מהלך חדש בארץ ישראל. עם ישראל בעצמו מגלה ומשתתף בגילוי ריבונו של עולם. זו מדרגה חדשה.

חסידותו של רבי עקיבא
המשנה בסנהדרין אומרת (פרק י, ג):
דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" (במדבר יד, לה) דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר: "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". (תהלים נ, ה).
יש כאן מחלוקת. רבי עקיבא אומר שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא, ורבי אליעזר חולק. המשנה ממשיכה:
עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר "ותכס עליהם הארץ" בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" לעולם הבא (במדבר טז, לג) דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר עליהם: "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" (שמואל א' ב, ו).
הגמרא (סנהדרין דף קי, ע"ב) מביאה ברייתא שלומדת מפסוק נוסף: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי" (תהילים צה, יא).
וכך אומרת הברייתא:
תנו רבנן: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו. יתמו - בעולם הזה, ושם ימתו - בעולם הבא". (במדבר י"ד, ל"ה). ואמר: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי" (תהלים צה, יא), דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר: "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה), אלא מה אני מקיים "אשר נשבעתי באפי" (שם צה, יא)? באפי נשבעתי, וחוזרני בי. וכו'... רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הן לעולם הבא, שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה" (ישעיה נא, יא). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר: "הלך וקראת באזני ירושלים לאמר... זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב). ומה אחרים באים בזכותם - הם עצמן לא כל שכן?
אם הפסוק אומר שבגלל שהלכו אחרי ה' במדבר הקב"ה יגאל את ישראל, אז ודאי וודאי שדור המדבר יגאלו. המשנה בהמשך (שם) אומרת:
עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כט, כז) מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.
רבי עקיבא אומר שלושה דברים שצריכים ביאור. כאן זה עשרת השבטים שלא יחזרו. צריך להבין את רבי עקיבא. הגמרא שואלת (סנהדרין דף קי, ב) "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה" מתי ראינו החסידות של רבי עקיבא שאנחנו אומרים שהוא עזב את חסידותו, אומרת הגמרא:
דתניא: קטני בני רשעי ישראל אין באין לעולם הבא, שנאמר: "כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף" (מלאכי ג, יט). שרש - בעולם הזה, וענף - לעולם הבא, דברי רבן גמליאל. רבי עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו) שכן קורין בכרכי הים לינוקא פתיא.
הנה החסידות של רבי עקיבא. הוא אומר שהילדים הקטנים של הרשעים לא אשמים והם כן באים לעולם הבא. זו החסידות של רבי עקיבא. ושלוש פעמים לא הלך בדרך של לימוד זכות ופעם אחת כן. אז מה הקושיא עליו - לכאורה להיפך, למה בפעם האחרונה הוא עזב את שיטתו הביקורתית?! ברור שדרכו של רבי עקיבא זו חסידות וללמד תמיד זכות על ישראל. וצריך להסביר למה בפעמים האלה הוא לא מלמד זכות. אלו שלושה עניינים שבהם החטא הוא בלתי נסבל. דור המדבר לא רוצה לבוא לארץ ישראל, ארץ ישראל היא המבוא לעולם הבא. בארץ ישראל יש בחינה שהיא מעין עולם הבא. "כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל הוא בן עולם הבא" (כתובות קיא, ע"א). ארץ ישראל היא המקום המקודש ביותר בעולם שהוא נמצא הכי קרוב למה שמעל העולם. והנה דור המדבר לא רוצה לבוא לארץ ישראל, אז הם לא בני עולם הבא. יש להם הרבה מעלות אבל לא יכולים לקבל עולם הבא. כי הארץ קשורה לעולם הבא.
עשרת השבטים זה אותו דבר. הגמרא אומרת בסנהדרין (דף צד ע"א) שסנחריב הגלה את עשרת השבטים לאפריקה והם ראו שם מקומות חדשים ואמרו שהם לא פחות יפים מארץ ישראל. ככה לדבר על ארץ ישראל שיש מקומות אחרים יפים יותר?! זאת אומרת ששוב יש כאן בעיה ביחס לארץ ישראל. רבי עקיבא לא יכול לסבול את זה. אם לא מבינים את ערכה של ארץ ישראל לא יהיו בני העולם הבא. עדת קורח, גם כאן החטא הוא חטא כללי, חטא של מרד בהנהגת התורה, בהופעת התורה בישראל. זה חטא שאנחנו רואים לפי העונש שהוא בלתי נסבל. זאת אומרת שאם אנשים חוטאים חטאים פרטיים, רשעי ישראל, לבנים שלהם יש זכות, יש להם חלק לעולם הבא. כך אם אנשים נכשלים בחטאים אישיים, אבל לא בחטאים שפוגעים בכללות האומה. בלי ארץ ישראל אין עם ישראל, עם ישראל וארץ ישראל זה דבר אחד. בלי תורה, בלי הנהגת התורה, גם כן לא שייך. אם כן אדרבה, זה ממידת חסידותו של רבי עקיבא. בשלושת המקרים יש פגיעה בשורש.
כמו שאמרנו הדברים מורכבים. דור המדבר מצד אחד הוא דור דעה, דור גדול. מצד שני דור באי הארץ יש להם מעלה נשגבה, מעלה עליונה. יש צדדים לכאן ולכאן.

סקירת המסעות
הגענו לסיום ספר במדבר. "ואלה מסעיהם למוצאיהם" (במדבר לג, ב) בסוף הדרך משה רבינו סוקר את כל המסעות. כמובן שאין זו סקירה שטחית, אלא כל מקום שהיו בו ישראל היה שם איזה תיקון שישראל עשו. כמו שמסביר 'אור החיים' שבכל מקום שהיו בו ישראל היה צריך לשהות בו לכתחילה כדי לתקן. היו מקומות שהיו בהם יותר זמן, היו מקומות שהיו בהם פחות זמן, לפעמים רק יום אחד, לפעמים מספר שנים. ויש דורשים שבעצם כל אחד מישראל עובר כך וכך מסעות בחייו כמו שעברו ישראל במדבר. צריך כל אחד לסקור כל שלב ושלב במסע, ולדעת איזה תפקיד הייתי צריך למלא ומלאתי בתקופה הזו או בתקופה אחרת. הייתי פה או בישיבה הזו, הייתי במקום הזה, מה זה אומר. עוברים ועולים ממדרגה למדרגה, וצריך "דע מניין באת ולאין אתה הולך" (אבות ג, א). יש לזה שני פירושים. הפירוש הפשוט של המשנה הוא שתהיה קצת עניו. מנין באת - מטיפה סרוחה. לאן אתה הולך - למקום עפר. אל תרים את הראש יותר מידי, אל תתגאה, תזכור את הראשית ואת האחרית, אדם צריך להיות עניו. זה נכון וברור. ויש ביאור נוסף של ר' לוי יצחק מברדיצו'ב: פשט המשנה מדבר על הגוף. איך הגוף נוצר ולאן הוא הולך. גוף האדם מתחיל ממקום לא כל כך מכובד והולך למקום לא כל כך מכובד. אבל הנשמה, דע מאין באת - ממקום עליון, נשמה עליונה והיא עומדת להגיע בחזרה למקום גבוה ועליון. וצריך לדעת מי אתה מבחינה נשמתית רוחנית, לזכור את ה'מאין באת'. "מסעיהם למוצאיהם" לדעת מאין אתה בא ולאן אתה הולך. ולזכור שיש לנו תפקיד, יש לנו פיקדון, יש לנו נשמה אלוקית שאותה אנחנו צריכים לשמור, לשמור על גובהה, לרומם אותה על ידי מעשים טובים שאנחנו עושים, על ידי תורה ומצוות, על ידי עבודת ה'. דע מאין באת.
שני המובנים הם נכונים כמובן, הם משלימים אחד את השני, כי לאדם יש גם גוף וגם נשמה. צריך לזכור שהפלא האלוקי שהקב"ה עשה, פלאי פלאים שהוא חיבר גוף ונשמה ביחד. שהגוף הוא חומרי מגושם והנשמה עליונה נישאה ובאה ממקור בלתי גבולי, והיא מחוברת עם הגוף, עם הבשר גידים ועצמות. זה "מפליא לעשות" על זה אנחנו אומרים את הברכה "מפליא לעשות", פלאי פלאים היצירה האלוקית, הקב"ה יצר את האדם בחכמה. כשזוכרים את זה יודעים לחיות נכון.

תיקון החורבן על ידי אחדות
אנחנו נמצאים בימי בין המצרים. הגענו לימים שבהם אנחנו שוקעים בזיכרונות על הימים האלה שהם ימי החורבן. וחז"ל אומרים לנו (ירושלמי יומא, פ"א ה"א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". כבר הזכרנו את הדברים וצריך לחזור על זה: כשנכנסים לימי בין המצרים רבות השאלות מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. מי שמתחתן אחרי תשעה באב ולא הספיק לקנות את כל החפצים, האם מותר לו לעשות קניות לבית? ילד קטן אם מותר לו ללכת לבריכה? ביום שישי שהיה ראש חודש שאלו אותי אם מותר ללכת לבריכה. זה מה שמעסיק את האנשים, הרבה שאלו אותי, ויש ריבוי בשאלות בזמן הזה יותר מבכל השנה כולה בענייני האבלות. כמובן שכולם רוצים שאני אתיר להם, שאני אקח את האחריות עלי...
לא זה עיקר הימים האלה, אם מותר לי לכבס או לא.... בימים האלה אנחנו צריכים להיות עסוקים בעבודה גדולה של להוסיף הרבה זכויות כדי שיבנה בית המקדש. ולהימנע מכל דבר שח"ו מעכב את בנין המקדש. וכל אחד ואחד, כמו שאומר המסילת ישרים בפרק החסידות, כל אחד הוא אחראי. לא לומר, בניין בית המקדש זה עניין של כלל ישראל, אז מה אני כבר יכול לעזור בזה? בשום פנים אסור לחשוב באופן כזה. אלא ריבונו של עולם רוצה שכל אחד יעשה את מירב המאמצים כפי כוחו כמובן, להרבות זכויות ולגרום לבניין בית המקדש. לעבוד על בית המקדש הפנימי בתוכו, לטהר את לב, לזכך את הלב. לעבוד יותר על 'בן אדם לחברו' שעל זה חרב בית המקדש. בין אדם לחברו זה לא רק בחוג שלנו. כל חוג מדבר על אחדות, אין מקום שלא מדברים שם על אחדות. גם החוגים שאנחנו מחשיבים אותם קיצונים מאד, ושהם כאילו נפרדים מכל הציבור, גם שם מדברים על אחדות. אבל הנצי"ב אומר שאחדות אין פירושה אחדות רק בתוך החוג שלך, אלא אחדות בעם ישראל. לפחות בין לומדי התורה, אחדות בעולם התורה. שלא יאמר אחד על השני שהוא הולך בדרך מסוכנת למרות שגם הוא עובד את ה' ומקיים את כל המצוות, רק שאם נלך בדרך שלו זה יכול להביא לקלקולים. ואני גם לא יכול ללכת עם מי שמתחבר איתו כי הוא מתחבר עם זה, ואני לא יכול להתחבר עם זה, שמתחבר עם זה, ובתוך החוג גם יש אנשים שהם לייטים ואי אפשר להתחבר אליהם, וכך אין אחדות. ועל זה אנחנו צריכים להתפלל לקב"ה כי האחדות בעם ישראל היא גורם החורבן והיא גורם הבניין.. בראש ובראשונה אחדות בין לומדי התורה. "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך" (תהלים קכב, ו).
אתמול למדנו את דברי הרב פרנק בפתיחת הספר "מקדש מלך" שעוסק בענייני בית המקדש, ושם הוא לומד שלשאול בשלום ירושלים הכוונה שצריך ללמוד את הלכות בית המקדש כי זה עיקרה של ירושלים. "וישליו אוהביך" זאת אומרת שיהיה שלום בין אוהביך הם אוהבי התורה. כאן יצר הרע מפתה באופן מיוחד, והשטן מקטרג באופן מיוחד כי הוא יודע שאחדות בין תלמידי חכמים תביא לגאולה, לבניינו של בית המקדש. זה התפקיד של הימים האלה, לתקן את הדברים שגרמו את החורבן. להחזיר את האחדות בעם ישראל. ללמד זכות אחד על השני, לא רק בתוכנו אלא בהסתכלות כללית על כל חלקי הציבור. וכמובן להשתדל בראש ובראשונה בלימוד, הדבר הכי הכי חשוב, הדבר שהכי מרבה זכויות, זה לימוד תורה. השבוע האחרון של הזמן קצת קשה, ואנחנו נעשה מאמץ לסיים את זה עוד יותר ב"כי טוב", בין כה וכה זה יסתיים ב"כי טוב", אני מכיר אתכם.... שזה יהיה שבוע מוצלח. זה מה שאפשר לעשות בשבוע הזה, אי אפשר לטייל אפשר רק ללמוד.
נשקוד עוד יותר מהרגיל ונסיים בשיא, ונהייה אנחנו נותנים את חלקנו לקירוב בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il