בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
קטגוריה משנית
undefined
4 דק' קריאה
פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה-עָשָׂר
צריך להאמין גם בעיקרים וגם בשורשים
אֵין כָּל דָּת שֶׁמַּחֲזֶקֶת בִּשְׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים הַלָּלוּ שֶׁזָּכַרְנוּ — שֶׁהֵם "מְצִיאוּת ה'" וְ"שָׂכָר וָעֹנֶשׁ" וְ"תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", שֶׁהֵם עִקָּרִים כּוֹלְלִים לַדָּת הָאֱלֹהִית, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ — הִיא אֱלֹהִית עַל-כָּל-פָּנִים, שֶׁהַמַּאֲמִין בָּהּ יִקָּרֵא מַאֲמִין בְּתוֹרָה אֱלֹהִית וְיִהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא; שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן. אֲבָל עִקַּר הָעִנְיָן הוּא כִּי שְׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים הַלָּלוּ הֵם עִקָּרִים כּוֹלְלִים לְדָת אֱלֹהִית, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בְּאֶחָד מֵהֶם יוֹצֵא מִכְּלָל בַּעֲלֵי הַדָּת הָאֱלֹהִית וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּתוֹרָה אֱלֹהִית כְּמוֹ שֶׁרָאוּי; וְאוּלָם, הַמּוֹדֶה בָהֶם עֲדַיִן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא עַד שֶׁיּוֹדֶה בָהֶם וּבַשָּׁרָשִׁים הַנִּתְלִים בָּהֶם וְהַמִּסְתָּעֲפִים מֵהֶם, וְכָל הַכּוֹפֵר בְּאֶחָד מִן הַשָּׁרָשִׁים כְּאִלּוּ כוֹפֵר בָּעִקָּר שֶׁהַשֹּׁרֶשׁ הַהוּא מִסְתָּעֵף מִמֶּנּוּ.

צריך להאמין בשורשי העיקרים
כִּי הַמַּאֲמִין בָּעִקָּר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא "מְצִיאוּת ה'", צָרִיךְ גַּם-כֵּן שֶׁיַּאֲמִין שֶׁהוּא אֶחָד וְשֶׁאֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ-בְּגוּף*, וְכַיּוֹצֵא-בָאֵלּוּ, שֶׁהֵם שָׁרָשִׁים יוֹצְאִים מִן הָעִקָּר הַזֶּה אוֹ נִתְלִים בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁיַּאֲמִין "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", שֶׁהוּא הָעִקָּר הַשֵּׁנִי, צָרִיךְ שֶׁיַּאֲמִין מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה וּשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְהַמַּאֲמִין בָּעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ", צָרִיךְ שֶׁיַּאֲמִין בִּידִיעַת ה' וְהַשְׁגָּחָתוֹ, וְשֶׁיֶּשׁ-שָׁם שָׂכָר וָעֹנֶשׁ — אִם נַפְשִׁי וְאִם גּוּפִי. וְכָל מִי שֶׁיִּכְפֹּר שֹׁרֶשׁ מֵאֵלּוּ-הַשָּׁרָשִׁים הַמִּסְתָּעֲפִים מִן הָעִקָּרִים אוֹ נִתְלִים בָּהֶם, כְּאִלּוּ כוֹפֵר בָּעִקָּר עַצְמוֹ.

הדעה שה' הוא גוף
כִּי כְמוֹ שֶׁמִּי שֶׁיַּכְחִישׁ מְצִיאוּת הַנְּבוּאָה, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ לְ"תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", אוֹ שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ שֶׁנִּתְּנָה עַל-יָדָיו, הִנֵּה הוּא כְּאִלּוּ כוֹפֵר בְּעִקַּר "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" — כֵּן מִי שֶׁיַּאֲמִין שֶׁהש"י גּוּף, הִנֵּה הוּא כְאִלּוּ כוֹפֵר בָּעִקָּר שֶׁהוּא "מְצִיאוּת ה'". לְפִי שֶׁהַאֲמָנָתוֹ "מְצִיאוּת ה'" הִיא שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֶּשׁ-שָׁם נִמְצָא, מְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת*, מַמְצִיא כָל הַנִּמְצָאִים, וְכֻלָּם מֻשְׁפָּעִים מֵאִתּוֹ וּצְרִיכִים לוֹ, וְהוּא אֵינוֹ צָרִיךְ אֶל דָּבָר זוּלָתוֹ. וְאִם הָיָה הַמְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת גֶּשֶׁם, הָיָה צָרִיךְ אֶל אַחֵר; לְפִי שֶׁכָּל גֶּשֶׁם* — מֻרְכָּב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר הָרַב הַמּוֹרֶה [מו"נ, מבוא לח"ב] בְּהַקְדָּמָה עֶשְׂרִים-וּשְׁתָּיִם; וְכָל מֻרְכָּב צָרִיךְ אֶל מַרְכִּיב וּפוֹעֵל אֶחָד, יְחַיֵּב חִבּוּר חֲלָקָיו — וְלֹא יִהְיֶה, אִם-כֵּן*, מִסְתַּפֵּק בְּעַצְמוֹ, אֲבָל יִהְיֶה צָרִיךְ אֶל זוּלָתוֹ. וְהַזּוּלַת הַהוּא, אִם-כֵּן, גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וּפוֹעֵל אוֹתוֹ. וְלֹא יִהְיֶה, אִם-כֵּן, מְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא בְזוּלָתוֹ; וּמִי שֶׁמְּצִיאוּתוֹ תָלוּי בְּזוּלָתוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי-הַמְּצִיאוּת*. וְלָזֶה יִתְחַיֵּב שֶׁמִּי שֶׁיֹּאמַר שֶׁהש"י הוּא גוּף אוֹ כֹחַ-בְּגוּף — כְּאִלּוּ כוֹפֵר בְּעִקַּר "מְצִיאוּת ה'", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר זֶה בֵּאוּר שָׁלֵם בַּמַּאֲמָר הַשֵּׁנִי [פ"ז] בְּעֶזְרַת ה'.

האמונה בהשגחה ובידיעה
וְכֵן הַכּוֹפֵר בַּהַשְׁגָּחָה אוֹ בִידִיעַת ה', אוֹ שֶׁיֹּאמַר כִּי כָל הַדְּבָרִים הֵם בִּגְזֵרָה*, הַנִּקְרֵאת בְּעַרְבִי אַל קָצָא וְאַל קַדְר, הִנֵּה הוּא כוֹפֵר בְּעִקַּר "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ", אוֹ מְיַחֵס לָאֵל עָוֶל וָרֶשַׁע, שֶׁמַּעֲנִישׁ אֶת הַחוֹטֵא עַל לֹא-חָמָס בְּכַפָּיו, אַחַר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת הֶפֶךְ מַה שֶּׁעָשָׂה, "חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" [איוב לד, י]. וְכֵן בְּכָל הַשָּׁרָשִׁים הַיּוֹצְאִים מִן הָעִקָּרִים — הַכּוֹפֵר בְּאֶחָד מֵהֶם כְּאִלּוּ כוֹפֵר בָּעִקָּר. וְהָבֵן זֶה מְאֹד, כִּי הוּא דֶרֶךְ הַמִּבְחָן בְּמַה שֶּׁרָאוּי שֶׁיִּבָּחֲנוּ כָל הַשָּׁרָשִׁים הַיּוֹצְאִים מִן הָעִקָּרִים בְּחִינָה אֲמִתִּית, אֵין סִכְלוּת* בָּהּ וְאֵין טָעוּת; וְיוֹדֶה בָהֶם הַמַּאֲמִין הוֹדָאָה גְמוּרָה, וְאָז יִקָּרֵא מַאֲמִין וּמוֹדֶה בִּשְׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים שֶׁזָּכָרְנוּ.
____________________________________
כֹחַ-בְּגוּף – כוח רוחני שפועל דרך גוף. מְחֻיַּב-הַמְּצִיאוּת – שהמציאות כולה מוכרחת ותלויה בו. גֶּשֶׁם – גשמי, בעל גוף. אִם-כֵּן וכו' – כיוון שהוא מורכב הרי צריך שיהא לו מרכיב ואינו יכול להסתפק בעצמו. אֶפְשָׁרִי-הַמְּצִיאוּת – ולא מחויב המציאות. בִּגְזֵרָה – המאורעות הם בגזירה אלוהית, הצדיק צדיק כיוון שכך נגזר עליו להיות, וכמו כן הרשע רשע. סִכְלוּת – אין בה חסרון ידיעה.


ביאורים
בפרק זה עומד רבי יוסף אלבו על נקודה יסודית וחשובה המשלימה את סוגיית עיקרי האמונה. שלושת העיקרים אותם מנה רבי יוסף אלבו – 'מציאות ה'', 'תורה מן השמים' ו'שכר ועונש' אינם 'כל התמונה', ולא כל דת שתדגול בשלושת עיקרים אלה תחשב אמיתית. רבי יוסף אלבו מבקש להבהיר ששלושת עיקרים אלה הם מעין שורשים ויסודות הדורשים הבנה, ורק כאשר עומדים על משמעותם תיחשב האמונה בהם למבוררת ואמיתית. לעיתים, אדם הטוען כי הוא מאמין באחד מן העיקרים הללו, בעודו אוחז בענף שגוי, עלול לגלות כי אמונתו איננה אלא טעות. על מנת לעמוד על עיקרון זה מביא רבי יוסף אלבו מספר דוגמאות לענפים וסעיפים המשתלשלים מתוך שלושת עיקרי היסוד שהזכיר. לדוגמא, לא ייתכן שמי שיכחיש את מציאותה של נבואה יאמין בעת ובעונה אחת בתורה מן השמים. האמונה בתורה מן השמים מחייבת אמונה בנבואה. או למשל אדם הסובר שלבורא יש גוף, לא יוכל לטעון שהוא מאמין במציאות הבורא. כיוון שאמונה במציאות הבורא פירושה אמונה במי שאיננו מוגבל שפעל את הימצאות כל הנבראים ואיננו תלוי בגורם אחר. אמונה זו אינה עולה בקנה אחד עם המחשבה שיש לבורא גוף, שכן הגוף מטבעו מעיד על מוגבלות וחוסר וכן הלאה. כך גם כלפי מי שמאמין בשכר ועונש, אך יחד עם זאת מאמין בגזירה שאיננה תלויה במעשה האדם הגורמת לעונש על לא עוול בכפו של האדם באופן שרירותי. כל הדוגמאות הללו מעמידות את האמונה על עיקרון יסודי חשוב: ההצהרה במה מאמינים היא חשובה, אך לא פחות מכך חשוב התוכן שעומד מאחורי ההצהרה הזאת. בדבריו בפרק זה יש התקרבות מסוימת לדברי הרמב"ם שמנה שלושה עשר עיקרים, שכן, אף שלדעת רבי יוסף אלבו יש שלושה עיקרים בלבד, יש להם פירוט רב, ורבים הענפים היוצאים מהם.

הרחבות
• חובת האמונה בפרטי התורה
שֶׁיּוֹדֶה בָהֶם וּבַשָּׁרָשִׁים הַנִּתְלִים בָּהֶם וְהַמִּסְתָּעֲפִים מֵהֶם. רבי יוסף אלבו מגדיר שעל מנת להימנות כחלק מכלל המאמינים לא די להאמין בעיקרים, אלא יש להאמין גם בשורשים שמתפרטים מהם. הרדב"ז לעומת זאת, מסביר שמי שאינו מאמין בכל פרט מפרטי התורה יוצא מכלל המאמינים, ולכן הוא מתנגד למניין העיקרים של הרמב"ם ושל רבי יוסף אלבו: "אין דעתי מסכמת לשום לתורתנו התמימה שום עיקר, לפי שכולה עיקר מפי הגבורה... כל מצוה ומצוה היא עיקר ופִנה, ויש לך מצוה קלה ויש לה טעם וסוד אשר לא נשיגהו, ואם-כן איך נאמר שזו טפילה ואחרת היא עיקר... וכן הוא דעתי שהתורה כל פרטיה ודקדוקיה כל א' מהם עיקר ויסוד ופנה, והמכחיש אותו נקרא כופר ואין לו חלק לעולם הבא".
בדרך זו הסביר הרדב"ז את הוראתו של הריטב"א , שמי שאונסים אותו להתאסלם עליו למסור את נפשו למרות שהמוסלמים אינם עובדים עבודה זרה: "ומזה הטעם אם אנסוהו לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה באומרם שלא צוה הקדוש ברוך הוא עליה, או שהיתה לזמן מה וכבר נתבטלה – יהרג ואל יעבור. ולא אמרינן יעבור ואל יהרג אלא כשאומרים לו חלל שבת לעבור על דתך" [שו"ת רדב"ז, א, שמד].
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il