ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מאמר שלישי פרק ל"ז חלק א'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה ספר העיקרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ב' חשון התשע"ו

מאמר שלישי פרק ל"ז חלק א'

ב' חשון התשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

פֶּרֶק שְׁלֹשִׁים-וְשִׁבְעָה
האהבה שייכת בדומים
וְרָאוּי שֶׁנְּבָאֵר כָּאן אִם אֶפְשָׁר שֶׁתִּפֹּל אַהֲבָה בֵּין הש"י וְהָאָדָם* כְּמוֹ שֶׁתִּפֹּל בֵּין הָאָדָם וְה'. וְזֶה, כִּי יֵשׁ לָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר, כִּי אָמְנָם יִצְדַּק שֶׁיֹּאהַב הָאָדָם אֶת ה' — אִם מִצַּד-אַהֲבַת הַטּוֹב, בְּמַה שֶּׁהוּא טוֹב; וְאִם מִצַּד-קַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא מִצַּד-הַמּוֹעִיל; אוֹ מִצַּד-הֶעָרֵב. אֲבָל הש"י אֶת הָאָדָם, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַת מִכָּל הַסִּבּוֹת הַלָּלוּ, לֹא יְדֻמֶּה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה אֶל הָאָדָם. האם שייכת אהבה מה' לאדם
וְזֶה, כִּי הָאַהֲבָה בֵּין הָאוֹהֲבִים תִּהְיֶה כַּאֲשֶׁר יִתָּכֵן שֶׁיֹּאהַב הָאֶחָד לָאַחֵר וְהָאַחֵר אֵלָיו, בֵּין רַב לִמְעָט. אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ בְּתַכְלִית-הַמֶּרְחָק זֶה-מִזֶּה, לֹא יְדֻמֶּה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּפֹּל בֵּין שְׁנֵיהֶם אַהֲבָה, לְפִי שֶׁהֵם כְּמוֹ הֲפָכִים. כִּי הַהֲפָכִים הֵם אֲשֶׁר הֵם בְּתַכְלִית-הַמֶּרְחָק כָּל אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, כִּי כָל הֶפֶךְ יִבְרַח מִן הַהֶפֶךְ; וְלֹא יְדֻמֶּה שֶׁתִּהְיֶה אַהֲבָה אֶלָּא בַדּוֹמִים. וְלָזֶה יִשְׁתּוֹקְקוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁיְּכַבְּדוּם וְיֹאהֲבוּם הַחֲכָמִים וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה, כְּדֵי שֶׁיְּדֻמֶּה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם הִדָּמוּת-מָה. וּבַעֲבוּר-זֶה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה בֵּין שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים יוֹתֵר שְׁלֵמָה כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּוּוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁלֵמוּת אוֹ בְמַעֲלָה-מָה*. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַהִתְחַלְּפוּת* בֵּינֵיהֶם גָּדוֹל, תִּהְיֶה הָאַהֲבָה יוֹתֵר מְעַטָּה; עַד שֶׁבַּעֲבוּר-זֶה יֵשׁ מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא יִכְסְפוּ הַטּוֹבוֹת לְחַבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ* לְמַדְרֵגָה גְדוֹלָה וְיִשְׁתַּנֶּה הַשִּׁוּוּי אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם וְתִפָּסֵד אוֹ תִמְעַט הָאַהֲבָה. אֶלָּא אִם-כֵּן הָיָה הָאוֹהֵב בְּתַכְלִית* -הַדְּבֵקוּתלַחֲבֵרוֹ, כְּאָב לַבֵּן, עַד שֶׁיִּדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא הוּא; וְאָז יִכְסֹף שֶׁיַּגִּיעוּ הַטּוֹבוֹת לַחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּכְסֹף אוֹתָן לְעַצְמוֹ, כִּי לֹא יְשַׁעֵר זוּלָתִיּוּת* בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ. אֲבָל הָאוֹהֲבִים שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם זוּלָתִיּוּת, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֵינֵיהֶם אַהֲבָה שְׁלֵמָה כְּלָל.

לא שייכת אהבה כשהמרחק גדול
וְזֶה מְבֹאָר מֵעִנְיַן הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם בְּתַכְלִית-הַשְּׁלֵמוּת בְּעִנְיַן הַמַּעֲלָה וְהַטּוּב, עִם הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם בְּתַכְלִית-הָרֹעַ, שֶׁלֹּא תִמָּצֵא בֵינֵיהֶם אַהֲבָה וּדְבֵקוּת כְּלָל, וְשֶׁאֵין שׁוּם-אֶחָד מֵהֶם מֵכִין עַצְמוֹ אֵלֶיהָ*. וְכֵן הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם שְׁפָלִים בְּמַדְרֵגָה מְאֹד, לֹא יָשִׁימוּ אֶל לִבָּם וְלֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם שֶׁיֹּאהֲבוּם הַמְּלָכִים, לִהְיוֹת הַמֶּרְחָק בֵּינֵיהֶם יוֹתֵר מְאֹד; וְכָל-שֶׁכֵּן הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הָאֱלוֹהַּ וְהָאָדָם, שֶׁהוּא בִלְתִּי-בַעַל-תַּכְלִית*.

לפי זה לא שייכת אהבה מה' לאדם
וְלָזֶה הוּא מְבֹאָר כִּי אַף אִם תִּפֹּל אַהֲבָה מֵהָאָדָם אֶל הש"י בְּסִבַּת הַתּוֹעֶלֶת הַמְקֻבָּל מִמֶּנּוּ אוֹ הָעֲרֵבוּת שֶׁיֵּשׁ בְּהַשָּׂגַת מַה שֶּׁיֻּשַּׂג מִמֶּנּוּ אוֹ מִצַּד-אַהֲבַת הַטּוֹב בְּמַה שֶּׁהוּא טוֹב — שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁתִּפֹּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מֵהש"י אֶל הָאָדָם, לֹא מִצַּד-הַטּוֹב וְלֹא מִצַּד-הַמּוֹעִיל וְלֹא מִצַּד-הֶעָרֵב. וְאִם-כֵּן, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּין הָאֱלוֹהַּ וְהָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּמְצָא זֶה מְיֻעָד* בַּתּוֹרָה הָאֱלֹהִית? — אָמַר [דברים ז, יב-יג]: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו' וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ"; וְאָמַר הַנָּבִיא: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ" [מלאכי א, ב]; "יְיָ אוֹהֵב צַדִּיקִים" [תהלים קמו, ח].
____________________________________
בֵּין הש"י וְהָאָדָם – ה' אוהב את האדם. מָה – מסוימת. הַהִתְחַלְּפוּת – השוני. יַעֲלוּ – החברים. בְּתַכְלִית – בשיא. זוּלָתִיּוּת – הפרדה, רשויות שונות. אֵלֶיהָ – אל האהבה. בִלְתִּי־בַעַל־תַּכְלִית – אין סופי. מְיֻעָד – מובטח.


ביאורים

לאחר שבפרקים הקודמים עסקנו באהבה שלנו לקב"ה, עוסק רבי יוסף אלבו בפרק הנוכחי באהבה של הקב"ה אלינו. האם ה' אוהב אותנו? האם תיתכן אהבה כזו? שאלות אלו משמעותיות מאוד בעבורנו, שהרי האהבה היא תמיד דו-סיטרית. בשביל שנוכל לאהוב מישהו באמת, אנו צריכים שייבנה יחס דומה גם מצדו אלינו, ונראה שהוא אכפתי כלפינו, מעריך אותנו ואוהב אותנו. מפסוקים רבים בתורה, רובם מספר דברים, עולה בבירור תשובה חיובית: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ" [דברים ז, יב־יג]. כך מוזכר גם בפסוקים רבים בנביא. גם בתפילה אנו מזכירים "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת". אמנם, כלל לא פשוט להבין אהבה זו. הרי, כפי שלמדנו, שלושה מניעים מביאים אל האהבה, ושלושתם אינם שייכים ביחסו של האלוהים אלינו. הוא הרי אינו זקוק לדבר, וממילא אין בנו משהו שמועיל בעבורו. איננו גורמים לו לשום ערבות או הנאה. וכל שכן שאיננו יכולים להיחשב כמושא להערכה או כדמות אצילית כדי שיאהבנו מצד הטוּב שבנו. השאלה מתעצמת כשאנו לוקחים בחשבון את הפער הגדול שבינינו לבינו. הרי דרכה של האהבה היא, שהיא נגזרת הרבה מהקִרבה והדימיון שבין השניים. אפילו בין אוהבים, ככל שישתנה האחד כך הם בדרך כלל ימצאו פחות נושאי שיחה ביניהם, והקשר ילך וייחלש. לכן רבים משתוקקים לקבל אפילו יחס כלשהו מצד אנשים מפורסמים וחשובים, שיכירו אותם אישית או יקבלו מהם חתימה, ולכל הפחות שיראו אותם במציאות. כל קשר או מגע אִתם יוצר תחושה של מגע עם הפרסום והמעלה שלהם. כל שכן שהיו חולמים לקבל מהם הערכה ואהבה. מטעם זה לפעמים גם מתפתחת עין צרה דווקא בין אוהבים, כשהם נרתעים האחד מעלייתו של האחר ומתוך כך מתרחקים זה מזה. אך אהבה היוצאת מלב שלם מביאה אל ההפך – לשמוח בשמחת האחר כאילו זו שמחתו שלו. גם אנשים המחפשים זוגיות בדרך כלל יישאפו למצוא מישהו בעל דימיון רב ברוב תחומי החיים. נמצאנו למדים שהאהבה זקוקה לקירוב ויחס בין השניים, ואין ריחוק גדול יותר כמו המרחק ביננו לבין האלוהים. אם-כן, כיצד מתאפשרת אהבתו אלינו?

הרחבות
• אהבת ה'אני'
הָאוֹהֵב בְּתַכְלִית־הַדְּבֵקוּת לַחֲבֵרוֹ, כְּאָב לַבֵּן, עַד שֶׁיִּדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא הוּא; וְאָז יִכְסֹף שֶׁיַּגִּיעוּ הַטּוֹבוֹת לַחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּכְסֹף אוֹתָן לְעַצְמוֹ. כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק : "הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל , על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה" [אורות הקודש ג, עמ' יג]. מסביר הרב יעקב אריאל : "מהי עצמיותו של האדם? אברי גופו הבשרניים אינם עצמיותו של האדם. רוחו ונשמתו הן הן עצמיותו. צלם האלוהים שבו. האוהב את עצמו באמת, אוהב הוא את הכל. אהבת הרֵעַ היא איפוא הרחבה מוגדלת של ה'אני'. ראיית כל פרט כחלק מהכלל, מגדילה את הפרט. יש בגישה מהפכנית זו תפיסה עמוקה ביותר של אהבת הרֵעַ. שלילת האנוכיות עלולה להביא את האדם לפסיביות, לאדישות כלפי עצמו וממילא כלפי זולתו. האהבה העצמית יוצרת מוטיבציה חזקה. אדם להוט, באופן טבעי, לממש את עצמו, לפתח ולהגדיל את עצמו. לכן אין לנו עניין בדיכוי פעילותו של האדם, אלא אדרבה, בהמרצתה. היוזמה האנושית – ברוכה היא, ומשום כך אמרה התורה שהאדם יראה את רעהו כחלק ממנו, וממילא יפעל לטובת חבירו בהמרצת יתר" [מאהלי תורה, עמ' 193].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il