ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
עניין היראה
עִנְיַן הַיִּרְאָה בְּכָל דָּבָר, הוּא: הִסּוֹג הַנֶּפֶשׁ אָחוֹר וְהִתְקַבֵּץ כֹּחוֹתֶיהָ אֵלֶיהָ כְּשֶׁתְּשַׁעֵר אֵיזֶה-דָבָר מַחֲרִידָהּ. וְזֶה עַל-שְׁנֵי פָנִים: אִם שֶׁתְּשַׁעֵר אֵיזֶה-דָבָר מַזִּיק, וְתֶחֱרַד מִמֶּנּוּ מִיִּרְאַת הַהֶזֵּק שֶׁתְּשַׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ מִמֶּנּוּ; וְאִם שֶׁתְּשַׁעֵר אֵיזֶה-דָבָר גָּדוֹל וְרָם וְנִשָּׂא וְגָבֹהַּ מְאֹד, וְתֶחֱרַד מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן דַּלּוּת וְשִׁפְלוּת עֶרְכָּהּ בְּעֵרֶךְ* אֶל הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא, אַף אִם לֹא תְשַׁעֵר שֶׁיַּגִּיעָהּ נֶזֶק מִן הַדָּבָר הַהוּא וְלֹא תִירָא מִמֶּנּוּ.
יראת העונש
וּכְשֶׁאָדָם מְקַיֵּם הַמִּצְווֹת בַּעֲבוּר-הַיִּרְאָה שֶׁהִיא עַל-הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר: מִיִּרְאַת הָעֹנֶשׁ אוֹ מֵאַהֲבַת הַשָּׂכָר — יִקָּרֵא בִלְשׁוֹן רז"ל "עוֹבֵד שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ". אָמְרוּ רז"ל בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה פֶּרֶק נוֹטֵל [כב:]: שִׁבְעָה פְרוּשִׁין* הֵם וכו', כְּלוֹמַר שֶׁהֵם שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ; וּמָנוּ בִכְלָלָם: פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. וְאָמְרִי לֵהּ רַבָּנַן לַתַּנָּא: לֹא תִתְנֵי* פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה — דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה — מֵאַהֲבַת שָׂכָר וּמִיִּרְאַת עֹנֶשׁ. הֲרֵי מְבֹאָר שֶׁהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לְאַהֲבַת שָׂכָר וּלְיִרְאַת עֹנֶשׁ, נִקְרָא "עוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ".
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
119 - מאמר שלישי פרק ל"א חלק ג'
120 - מאמר שלישי פרק ל"ב חלק א'
121 - מאמר שלישי פרק ל"ב חלק ב'
טען עוד
יראת הרוממות
וְאוּלָם הַמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת לְיִרְאַת ה' וְאַהֲבָתוֹ וִהְיוֹתוֹ נִכְנָע לְמִצְווֹתָיו, הוּא שֶׁקְּרָאוּהוּ רז"ל [סנהדרין צט:] "עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ" — רָצוּ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם הַמִּצְווֹת לְיִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְאַהֲבַת הַשָּׂכָר, אֶלָּא מֵאֲשֶׁר* יְצַיֵּר בִּלְבָבוֹ רוֹמְמוּת ה' וּמַעֲלָתוֹ, וּבַעֲבוּר-זֶה הוּא נִכְנָע לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, שֶׁהוּא הַיִּרְאָה עַל-הַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי שֶׁאָמָרְנוּ. וְהִיא הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית שֶׁנִּשְׁתַּבַּח בָּהּ אַבְרָהָם-אָבִינוּ ע"ה, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ [בראשית כב, יב]: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"; וְהִיא הַתְּכוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאָדָם מַגִּיעַ אֵלֶיהָ בְּאֶמְצָעוּת מִצְווֹת הַתּוֹרָה. כִּי כְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם וְיַשְׂכִּיל וְיֵדַע שֶׁהש"י מַשְׁקִיף עַל נִסְתָּרוֹ וְעַל נִגְלֵהוּ, וְיַבְחִין פְּחִיתוּתוֹ וְדַלּוּת שִׂכְלוֹ וְגֹדֶל רוֹמְמוּת ה' וּמַעֲלָתוֹ, יֶחֱרַד מִפָּנָיו חֲרָדָה גְדוֹלָה וְיֵבוֹשׁ מִלַּעֲבֹר עַל מִצְווֹתָיו וְשֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ אָדָם מֵעֲשׂוֹת דָּבָר בִּלְתִּי-הָגוּן לִפְנֵי שַׂר נִכְבָּד, זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים וַחֲכַם חֲרָשִׁים, מֻסְכָּם בִּשְׁלֵמוּת הַחָכְמָה וְהַמִּדּוֹת וְהַמַּעֲלָה; כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁיְּשַׁעֵר הָאָדָם שֶׁלֹּא יַגִּיעֶנּוּ נֶזֶק בְּעָבְרוֹ עַל מִצְוָתוֹ, הִנֵּה הוּא, בְּלִי-סָפֵק, יֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם וְיֶחֱרַד חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד-מְאֹד מִלַּמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ לְפָנָיו.
____________________________________
בְּעֵרֶךְ – ביחס. פְרוּשִׁין – המקיימים מצוות ממניעים שליליים. לֹא תִתְנֵי – לא תִשְׁנה ותזכיר בדבריך. מֵאֲשֶׁר – מחמת.
ביאורים
לאחר שלמדנו על גודל מעלת היראה אנו באים לעסוק ב הגדרת היראה.
יראה היא סוג של נסיגה לאחור, היא מצב שבו האדם "מתכווץ" אל מול מציאות אחרת. באופן כללי, יש שני סוגים של יראה. יש יראה של חשש ודאגה עצמית, ויש יראה של חרדת כבוד מפני מעלת הדבר שיראים ממנו. כך גם כלפי ריבונו של עולם יש שני סוגי יראה.
יראה מן הסוג הראשון היא יראת העונש . פחד מן העונש שיגיע בעקבות החטא ובעקבות שיקולים תועלתניים של רווח או הפסד. לעומת זאת, יראה מן הסוג השני אינה מתייחסת לעונש ולשיקולים אישיים. האדם מרגיש שהוא נמצא במעמד גדול ועצום, שהוא עומד כל הזמן בפני מלך מלכי המלכים. במצב כזה הוא רוצה לעשות את רצונו של ה' ומתבייש לפגוע בכבודו, יראה כזו נקראת יראת הרוממות . ביראת העונש האדם עושה מצוות בגלל פחד מעונש ולא בגלל הכרה בגדולתו של הקב"ה . פחד זה אינו נובע מהערכה, אלא הוא תוצר של שיקולים אישיים ותועלתניים. זוהי דרגה חשובה, אך רק כשָלָב אל היעד.
אפילו הצורה האידיאלית של היראה – יראת הרוממות, גורמת לאדם למעט קצת את עצמו. אמנם זה לא בא משיקולים נמוכים כמו ביראת העונש, אך עדיין, יש חרדה ויש נסיגה מסוימת. מדוע זה כה נצרך?
היראה אינה כניעה לשם כניעה. הסתכלות ביישנית זו נועדה להרים את עיני האדם למקום גבוה יותר . יש לאדם כוחות רבים ונפלאים, וחשוב מאוד כי הוא יהיה מודע אליהם. אך עם זאת, הוא צריך להפנים בקרבו שיש עוד מדרגות רבות ונפלאות שהוא לא הגיע אליהן. על ידי ההכרה לפני מי הוא עומד הוא נושא את עיניו למציאות נעלה יותר ורוצה להגיע אליה. היראה נועדה להעמיד את האדם על מקומו, להזכיר לו כי הוא עדיין חסר ולגרום לו לשאת עיניים לשמים, למעלה. האדם השלם חייב לדעת את מקומו. על ידי העמקת התובנה שיש הבדל בין הבורא השלם והמרומם ובין האדם הנברא, האדם מבין את מקומו האמיתי. רק בדרך זו האדם מסוגל לפתוח בפניו עולמות נפלאים ואין סופיים ולהתקרב לאלוהות הנכספת.
הרחבות
• יראת שמים בשמחה
יְצַיֵּר בִּלְבָבוֹ רוֹמְמוּת ה' וּמַעֲלָתוֹ, וּבַעֲבוּר־זֶה הוּא נִכְנָע לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ. הרמ"א מתחיל את הגהותיו על השולחן ערוך בציטוט מדברי הרמב"ם : ""שויתי ה' לנגדי תמיד" [תהילים טז, ח], הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל-שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" [ירמיה כג, כד], מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד [מורה נבוכים ג, נב]". את חלק אורח חיים מסיים הרמ"א בפסוק "וטוב לב משתה תמיד" [משלי טו, טו].
רבים מגדולי ישראל עמדו על ההשלמה שקיימת בין שני עניינים אלו – יראה ושמחה. במבט ראשון, היראה סותרת את השמחה, שהרי היא מפריעה לספונטניות והזרימה לפרוץ, מהדר גאונו של מלך העולם. אך לכשנעמיק נגלה, כי האדם שהפנים בעצמו את הרוע והכיעור שבחטא, שוב לא יבוא לחטוא, כפי שלאדם הנורמלי אין התמודדות עם הרצון לרצוח. לאחר תהליך זה, שוב ניתן להיות מאושר וזורם, "וטוב לב משתה תמיד" [ברכי יוסף, אורח חיים תרצז, ב, שערי תשובה שם].
לזרע של קימא והצלחה עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
