ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- ספר העיקרים
וּסְמִיכַת הַיָּד שֶׁאָמַרְנוּ אֵין סָפֵק שֶׁעַל מִי* שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲכָנָה מְרֻבָּה תּוֹעִיל יוֹתֵר מִסְּמִיכַת הַיָּד עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲכָנָה מוּעֶטֶת, וְלָכֵן שָׂם יַעֲקֹב יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם שֶׁהָיָה בּוֹ הֲכָנָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִבִּמְנַשֶּׁה, וְלָזֶה רָצָה שֶׁתָּחוּל הַבְּרָכָה עַל יָדוֹ עָלָיו בְּעַיִן יָפָה כְּפִי גֹּדֶל הֲכָנָתוֹ אֵלֶיהָ, אֲבָל בִּמְנַשֶּׁה לְמִעוּט הֲכָנָתוֹ לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע, הִסְפִּיק לוֹ שֶׁיָּשִׁית יַד שְׂמֹאלוֹ עָלָיו, כְּדֵי שֶׁיָּחוּל עָלָיו בְּבִרְכַּת יַעֲקֹב הַשֶּׁפַע שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְקַבֵּל.
ברכת הכוהנים
וְזֹאת הָיְתָה הַכַּוָּנָה בְּבָרֵךְ הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אֶמְצָעִיִּים לְחוּל הַשֶּׁפַע עַל הַמִּתְבָּרְכִים כְּפִי הֲכָנַת כָּל אֶחָד מֵהֶם, וְהָיוּ נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא כְּעִנְיַן סְמִיכַת הַיָּד, וְהָיְתָה בִּרְכַּת הַכֹּהֲנִים לִכְלַל יִשְׂרָאֵל אוֹ לַצִּבּוּר, לְפִי שֶׁהָרַבִּים יוֹתֵר מוּכָנִים לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע מִן הַיָּחִיד, וְזֶה* שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם* מִי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הֲכָנָה* לְקַבֵּל אֵיזֶה שֶׁפַע אֱלֹהִי בְּאֶמְצָעוּת הַכֹּהֲנִים, וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ הֵן בִּרְכוֹת הַצַּדִּיקִים אוֹ הַחֲסִידִים לַמִּתְבָּרְכִים עַל יָדָם, כְּדֵי שֶׁיָּחוּל הַשֶּׁפַע בְּאֶמְצָעוּתָן עַל הַמִּתְבָּרֵךְ, עַל דֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בַּנְּבוּאָה בְּפֶרֶק י"א מֵהַמַּאֲמָר הַג'.
זכות הצדיק מועילה לאחרים
וְאַל תַּקְשֶׁה עָלַי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַצַּדִּיק אוֹ הֶחָסִיד כְּלִי לְהַגִּיעַ הַבְּרָכָה אֶל הַמִּתְבָּרֵךְ, וְהוּא* יִהְיֶה עָנִי וּמִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, שֶׁכְּבָר בֵּאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק כִּסּוּי הַדָּם [חולין פו, א] וְאָמְרוּ שֶׁאַהֲנֵי לְהוּ זְכוּתָא* דְּצַדִּיקֵי לְאַחֲרִינֵי, לְדִידְהוּ לֹא מְהַנֵּי לְהוּ זַכְוָותַיְהוּ.
אי אפשר להפסיק השפע
וְאַחַר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ הַשֶּׁפַע אֶל הַמִּתְבָּרֵךְ בְּאֶמְצָעוּת הַמְבָרֵךְ כְּפִי הֲכָנַת הַמְקַבֵּל, אֵין כֹּחַ בְּיַד הַמְבָרֵךְ לְהַפְסִיק הַשֶּׁפַע הַהוּא וְשֶׁלֹּא יֵרֵד עַל הַמְקַבֵּל, כִּי בְּזוּלָתוֹ* יֵרֵד עָלָיו, שֶׁהַמְבָרֵךְ אֵינוֹ אֶלָּא כְּלִי לְהַגִּיעַ הַבְּרָכָה אֶל הַמִּתְבָּרֵךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּסְתַּלֵּק הַכְּלִי לֹא תִסְתַּלֵּק הַבְּרָכָה, וְזֶה כְּאָדָם שֶׁהִמְשִׁיךְ* מֵי מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר אֶל גַּנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּסְתַּלֵּק הָאִישׁ הַמַּמְשִׁיךְ לֹא יִפָּסֵק הַנַּחַל הַנִּמְשָׁךְ מֵהַשְׁקוֹת הַגַּנָּה, וְכֵן מִי שֶׁעָשָׂה חַלּוֹנוֹת בְּבַיִת אָפֵל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאַף אִם יִסְתַּלֵּק הָאֻמָּן לֹא יִסְתַּלֵּק אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מִלְּהָאִיר הַבַּיִת הַהוּא הָאָפֵל.
חרדת יצחק
וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר יִצְחָק כְּשֶׁחָרַד חֲרָדָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד: "וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" [בראשית כז, לג], כְּלוֹמַר עַל כָּרְחִי יִהְיֶה בָּרוּךְ אַחַר שֶׁבֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ, שֶׁגַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה הוּא מִכְּלַל הַחֲרָדָה, כְּאִלּוּ אָמַר אֵין בְּיָדִי לְהַפְסִיק הַשֶּׁפַע הַהוּא שֶׁנִּמְשָׁךְ אֵלָיו עַל יָדִי, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁצִּוָּה אֶת הַצּוֹרֵף לַעֲשׂוֹת כֵּלִים נָאִים מִזָּהָב מְצֻיָּרִים צִיּוּר נָאֶה מְאֹד לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל צוֹרֵף, וְהָאֻמָּן בִּהְיוֹתוֹ מְדַמֶּה שֶׁהַכֵּלִים הָהֵם הָיוּ לְאוֹהֲבוֹ, צִיֵּר אוֹתָם צִיּוּר נָאֶה עַד מְאֹד בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאַחַר כֵּן נוֹדַע שֶׁלֹּא הָיוּ הַכֵּלִים הָהֵם לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל צוֹרֵף, שֶׁבְּלִי סָפֵק הַצּוֹרֵף הַהוּא יִתְעַצֵּב עַל זֶה וְיֶחֱרַד חֲרָדָה גְּדוֹלָה, אֲבָל אֵין בְּיָדוֹ לִמְנֹעַ הַצִּיּוּר הַנָּאֶה הַהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָשׂוּי בַּכֵּלִים הָהֵם, וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹדַע שֶׁהֵם לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁל אֻמָּן, וּבַעֲבוּר זֶה אָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו: "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ" וגו' [בראשית כז, לז], כְּלוֹמַר כְּבָר הִגִּיעַ לוֹ עַל יָדִי בְּאֶמְצָעוּת הֲכָנָתוֹ כָּל הַשֶּׁפַע הַזֶּה וְאֵין בְּיָדִי לְהַפְסִיק אוֹתוֹ אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְשַׁךְ, "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי", עַד שֶׁאָמַר לוֹ עֵשָׂו: "הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי", כְּלוֹמַר שֶׁיְּבָרְכֵהוּ בְּרָכָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא תִהְיֶה נֶגֶד הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ, וְכֵן עָשָׂה יִצְחָק, שֶׁבִּכְלַל בִּרְכַּת עֵשָׂו אָמַר לוֹ: "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד", שֶׁבְּזוּלַת זֶה* אִי אֶפְשָׁר, וְזֶה מַה שֶּׁרָצִינוּ לְבָאֵר מֵעִנְיַן הַבְּרָכוֹת:
____________________________________
מִי וכו' – מקבל הברכה. וְזֶה – מפני. בָּהֶם – בציבור המתברך. מִי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הֲכָנָה – בזכות אותו צדיק הציבור כולו מקבל את השפע. וְהוּא – הצדיק המברך. שֶׁאַהֲנֵי לְהוּ זְכוּתָא וכו' – מועילה זכות הצדיקים לאחרים, ולהם עצמם לא מועילה זכותם. בְּזוּלָתוֹ וכו' – בלעדיו תחול הברכה. שֶׁהִמְשִׁיךְ – שהזרים. שֶׁבְּזוּלַת זֶה – בלא זה.
ביאורים
רבי יוסף אלבו חותם את הסבריו בעניין הברכות. עד עתה הוא עסק בדרכי פעולתה של הברכה מצד המברך, עתה הוא פונה לעסוק במתברך . לכאורה היה נראה שהאדם שמקבל את הברכה הוא פסיבי ונפעל לגמרי. אולם בברכת יעקב לאפרים ומנשה ראינו שהדבר אינו נכון. יעקב הקפיד לשים את ימינו על ראש אפרים דווקא, מפני שהברכה מתייחסת לרמה הרוחנית שבה נמצא המקבל. הוא מסביר שהטוב שזוכה לו המתברך מושפע אמנם מהמברך ומהשפעתו, אולם תלוי גם בדרגתו הרוחנית של המתברך. זו הסיבה שיעקב הניח את יד ימינו, שהיא היד העיקרית, דווקא על אפרים ולא על מנשה. הנחת היד על ראש המתברך, כמו נשיאת ידי הכהנים, היא כעין קשירת קשר אל העליונים, אך הדבר תלוי בדרגתו של המתברך. הכנתו של אפרים לקבל את השפע הייתה גדולה משל מנשה, ובהתאם לכך יעקב אבינו בחר בו לריבוי הגדול של השפע, אף-על-פי שמנשה נולד לפניו.
מכאן ניגש להבין את עניינה של ברכת כהנים. בניגוד לברכה רגילה שניתנת לאדם פרטי, ברכה זו היא ברכה כללית: הכהנים נושאים את ידיהם לעבר הקהל ומברכים אותו. בברכה זו הכהנים מברכים את כולם, וכל אחד מקבל את הברכה לפי דרגתו וערכו.
בסיום הדברים רבי יוסף אלבו חותם את העיסוק בעניינו של המברך . הוא מדגיש שמקומו של המברך הוא להיות אמצעי בלבד להעברת הברכה למתברכים וליצירת הכלי אצלם לקבלת הברכה. לפי זה מובן כיצד ייתכן שישנם אנשים שברכו אחרים ומכוח זה זיכו אותם בשפע רב, ואילו הם עצמם לא זכו לאותו שפע. זו גם הסיבה שאין למברך כלל יכולת לסלק את הברכה מהמתברך לאחר שברכוֹ, וכמו שמצינו אצל יצחק שלאחר שבירך את יעקב, שלא היה יכול כלל לקחת את הברכה ממנו, גם אם היה חפץ בכך.
הרחבות
• השפעת היחיד הגדול על הכלל
שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם מִי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הֲכָנָה לְקַבֵּל אֵיזֶה שֶׁפַע אֱלֹהִי. גם את מעמד הר סיני הסביר רבי יוסף אלבו על פי אותו עיקרון – זיכוי הרבים בזכות היחיד המוכשר: "שש מאות אלף רגלי, שיצאו ממצרים מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לא היו ראויין למדרגה גדולה כזו. ואף על פי כן – הגיעו אליה באמצעות משה רבנו עליו השלום. אמר השם אליו: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך" [שמות יט, ט]. כלומר, אני רוצה לבא אליך ולהגלות לך במדרגה גדולה שהיא מדרגת פנים בפנים, אף על פי שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן ואינך ראוי אליה. וכל זה אני עושה – "בעבור ישמע העם בדברי עמך", וזו היא המדרגה היותר גבוהה שאפשר... והגיעו אליה בחסד אלהי ובאמצעות משה, וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם" [עיקרים ג, יא].
הרב אברהם שפירא הרחיב יסוד זה, והסביר שלתלמיד חכם יש השפעה בעצם הימצאותו: "הגמרא מספרת שכשחוני המעגל קם ולא ידעו ממנו, כשישבו בבית המדרש אף שלא הכירוהו, בכל זאת הרגישו שהשמועות בהירות יותר באור כזה כמו האור שהיה אצל חוני המעגל... כתוב "כשמת ר' אליעזר אמר רבי עקיבא: הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני לפורטן" [סנהדרין סח.]. קשה, הרי ר' אליעזר היה שמותי (מנודה) ולא היו שואלים אותו הלכה, ומה נזכר עכשיו רבי עקיבא שיש לו מעות לפורטן? והביאור הוא, כי על כל פנים בעצם הימצאותו היה אור התורה שלו והוא השפיע, גם אם לא ראו אותו" [מורשה עמ' יט].
לעילוי נשמת רייזל בת מליה ויוסף מאיר הכהן ע"ה
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך עושים קידוש?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תיקון ימי השובבי"ם
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
חכמת התורה וחכמות החול
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
