ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְיֵרָאֶה שֶׁזֶּה-הַדֶּרֶךְ אֲמִתִּי, לְמַה שֶּׁנִּמְצָא הש"י מוֹכִיחַ אֶת אִיּוֹב כְּשֶׁהָיָה קוֹרֵא-תִגָּר* עַל דַּרְכֵי ה' וּמַאֲשִׁים אֶת ה' שֶׁלֹּא סִדֵּר הַמְּצִיאוּת כָּרָאוּי, לְפִי דַעְתּוֹ, בְּאָמְרוֹ [ג, כ]: "לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ?" וְכַיּוֹצֵא-בָזֶה. וֶהֱשִׁיבוֹ הש"י עַל-זֶה וְאָמַר לוֹ: אֵיךְ מְלָאוֹ לִבּוֹ לִתְפֹּס עַל מַעֲשֵׂה ה' וִידִיעָתוֹ, כְּאִלּוּ הוּא יוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְעַל-כֵּן עָלָה עַל רוּחוֹ לוֹמַר שֶׁהָיָה הַסִּדּוּר יוֹתֵר נָאוֹת בְּאֹפֶן אַחֵר?! וַהֲרֵי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים, שֶׁהֵם עִמּוֹ וּבְגוּפוֹ, לֹא יֵדַע לָתֵת סִבּוֹתֵיהֶם, וְכָל-שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֵדַע לְדַבֵּר בַּדְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים; שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ הַכֹּחַ שֶׁהוּא בָאָדָם* בְּמַה שֶּׁיַּשִּׂיג הַיְדִיעָה, לֹא יֵדַע הָאָדָם אֵיךְ הִגִּיעַ אֵלָיו וּמֵאַיִן הִגִּיעַ לוֹ — אֵיךְ יוּכַל לָדַעַת יְדִיעַת ה' וְהַנְהָגָתוֹ הֵיאַךְ הִיא? וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמַר לוֹ ה' בְּמַעֲנֵהוּ הָרִאשׁוֹן [לח, לו]: "מִי-שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה? אוֹ מִי-נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?" וְנִרְאֶה לִי כִּי בֵי"ת "בַּטֻּחוֹת" — שֹׁרֶשׁ*, כְּמוֹ: "וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל" [שם יב, ו]; וְ"שֶׂכְוִי" נִגְזָר מִלְּשׁוֹן "וְאִסְתְּכִי", שֶׁהוּא תַרְגּוּם "וַיַּשְׁקֵף" [בראשית כו, ח]; וְהַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי נִקְרָא "שֶׂכְוִי", וְכֵן פֵּרְשׁוּ גְּדוֹלֵי הַמְפָרְשִׁים [רלב"ג]. וְקָרָא "בַּטֻּחוֹת חָכְמָה" לַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁהֵם יְסוֹדוֹת הַחָכְמָה, לְפִי שֶׁעַל-יְדֵיהֶם יִהְיֶה הָאָדָם בָּטוּחַ שֶׁיַּשִּׂיג הַיְדִיעָה, וְזוּלָתָם לֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁתֻּשָּׂג. וְ"שֶׂכְוִי" קָרָא אֶת הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, הַמַּמְצִיא דֶרֶךְ הַהֵקֵשׁ לְהוֹצִיא הַתּוֹלָדָה מִן הַהַקְדָּמוֹת, שֶׁזֶּה נִקְרָא בִלְשׁוֹנֵנוּ "בִּינָה", כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ [חגיגה יד.]: "נָבוֹן" [ישעיהו ג, ג] — זֶה הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר.
ביאור דברי ה' לאיוב
וּבֵאוּר הָעִנְיָן: כִּי הש"י תָּפַס עַל אִיּוֹב, כְּשֶׁאָמַר לוֹ, יִתְבָּרַךְ, כִּי אֲפִלּוּ הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — שֶׁהֵם "בַּטֻּחוֹת חָכְמָה", שֶׁעַל-יְדֵיהֶם תַּגִּיעַ הַיְדִיעָה — לֹא יֵדַע הֵיאַךְ תִּהְיֶה הַגָּעָתָם לָאָדָם וּמֵהֵיכָן נִמְצְאוּ לוֹ וְאֵיךְ הִגִּיעוּ; אֶלָּא שֶׁנִּמְצָאִים בָּאָדָם כָּךְ בְּרָצוֹן אֱלֹהִי, כְּמַאֲמַר דָּוִד [תהלים נא, ח]: "הֵן-אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת". וְזֶהוּ אָמְרוֹ: "מִי-שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה?" כְּלוֹמַר: מִי שָׂם אוֹתָם בָּאָדָם בַּתְּחִלָּה, אוֹ אֵיזֶה טֶבַע חִיֵּב שֶׁיִּמָּצְאוּ בָאָדָם יוֹתֵר מִכָּל הַבַּעֲלֵי-חַיִּים? וְכֵן תָּפַס אוֹתוֹ — כִּי גַם אַחַר הִמָּצֵא בָאָדָם הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, לֹא יֵדַע מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי, וְהוּא הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, בִּינָה לְהָבִין שֶׁהַתּוֹלָדָה הַיּוֹצֵאת מֵהַהַקְדָּמוֹת הִיא יְדִיעָה; כִּי אֵין זֶה בָאָדָם אֶלָּא בְרָצוֹן אֱלֹהִי. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד, רוֹמֵז עַל שְׁתֵּיהֶן: "הֵן-אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת, וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי". אָמַר: "חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת" — לִרְמֹז עַל הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁהֵן בָּאָדָם בִּרְצוֹן אֱלֹהִים. וְאָמַר: "וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי" — לִרְמֹז שֶׁהַיְדִיעָה הַמַּגַּעַת בְּדָבָר הַסָּתוּם הוּא גַם-כֵּן בִּרְצוֹן הָאֵל, כְּמַאֲמַר שְׁלֹמֹה [משלי ב, ו]: "כִּי-יְיָ יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" — אָמַר כִּי הַחָכְמָה תָבוֹא מֵאֵת הָאֵל, יִתְבָּרַךְ, לְפִי שֶׁמִּפִּיו — רָצָה לוֹמַר: בִּרְצוֹנוֹ — הַדַּעַת, שֶׁהֵם הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וְהַתְּבוּנָה, שֶׁהִיא יְדִיעַת הוֹצָאַת הַתּוֹלָדָה מֵהַהַקְדָּמוֹת. כִּי שְׁנֵי אֵלּוּ נִמְצְאוּ בָאָדָם, וְלֹא נֵדַע אֵיךְ נִמְצְאוּ בוֹ וּמֵהֵיכָן בָּאוּ לוֹ; אֲבָל נַכִּיר שֶׁעַל צַד-הַחֲנִינָה וְהַחֶסֶד נִמְצְאוּ בָאָדָם, כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵיהֶם תַּגִּיעַ הַיְדִיעָה וְהַהַשְׂכֵּל לָאָדָם.
____________________________________
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
46 - מאמר ראשון פרק ט"ז חלק א'
47 - מאמר ראשון פרק ט"ז חלק ב'
48 - מאמר ראשון פרק ט"ז חלק ג'
טען עוד
ביאורים
אתמול ראינו שישנם שני סוגי ידיעות הקיימות אצל האדם. ידיעות ראשוניות-בסיסיות, וידיעות המגיעות על ידי לימוד. רבי יוסף אלבו הביא שם שהפילוסופים הסבירו שהמקור הראשוני לשני סוגי הידיעות הללו הוא האדם בו הם גנוזים מטבעו. רבי יוסף אלבו מוצא לזה גם סמך מהפסוקים: איוב, עקב הצרות שתכפו עליו, התרעם כלפי ה' וטען: לשם מה נתת חיים לאדם, והרי אין צדק והיגיון במאורעות העוברים עליו. על כך משיב לו הקב"ה כיצד יכול היה לחשוב שהוא משיג משהו בידיעת ה'? הרי רק מי שחושב שהוא מבין ויודע יותר מהקב"ה יבוא ויטען שאין צדק במציאות ההווה בעולם. לקושי זה מוסיף הקב"ה תמיהה, והרי גם את מקור כוחו של האדם הטמון בו אין האדם יודע, אז כיצד אם-כן ידע להשיג את ידיעת ה'?
כך יש לפרש את דברי ה' לאיוב: 'מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חכמה, או מי נתן לשכוי בינה?' [איוב לח, לו] – מי שת, מי כונן את יסודות החוכמה, אשר על ידם יש לאדם ביטחון שאכן ישיג הידיעות, ומי נתן לשכוי – כינוי לשכל האדם, המשקיף על המציאות ומנתח אותה – בינה. בינה היא יכולת הסקת המסקנות דבר מתוך דבר.
אם-כן, מקשה הקב"ה: מי שם את יסודות החוכמה (המושכלות הראשונות) באדם?! וגם אחר היות לאדם מושכלות ראשוניות, הרי לא ידע האדם מי נתן לשכל האנושי את היכולת להשכיל ולהתלמד בחכמות!
כך אומרים גם דוד המלך ושלמה בנו. דוד המלך אומר בתהילים: 'הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת' [תהלים נא, ח] ביחס לקב"ה הוא אומר 'חפצת'. כי ה'בטחות' הן המושכלות שנמצאות אצל האדם ברצון הקב"ה. 'וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי ' [שם]: גם החוכמה שהגיעה על ידי התלמדות – גם היא תלויה ברצון ה', שחנן את האדם בכך שתהיה גנוזה בו בכוח. ושלמה אומר במשלי: 'כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה': כל החוכמה היא מהקב"ה – כיוון שגם הדעת – המושכלות הראשונות, וגם התבונה – שניהם דברים שבאו לאדם כמתנת חינם מאת ה'.
הרחבות
• 'בטוחות חכמה'
וְקָרָא "בַּטֻּחוֹת חָכְמָה" לַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁהֵם יְסוֹדוֹת הַחָכְמָה. רבי יוסף אלבו מסביר שבטוחות חכמה היינו חכמות יסודיות ומוצקות. לדבריו, האות 'ב' במילה בטוחות הינה משורש המילה – ב.ט.ח.
בפרשנים מצינו פירוש אחר למילה זו. ה רמב"ן כותב: "מי נתן בכליות חכמה... ונקראו טוחות על שם שהם טוחות מן החלב אשר עליהם מלשון 'וטח את הבית' (ויקרא יד, מב)" [פירוש לספר איוב]. על אותה דרך מבאר הרמב"ן את הפס' בתהילים המובא על ידי רבי יוסף אלבו – "הן אמת חפצת בטוחות". לדבריו 'ה'ב' אינה משורש המילה, אלא מתארת מיקום – באותן ש'טוחות'.
ה מלבי"ם מסביר גם הוא את המילה בטוחות – היינו בדבר הטוח, אלא שלדבריו עוסקת המילה טיחה דווקא בטיט. וכוונת הבורא לעורר את איוב לפלא של חיבור הרוחני וגשמי הקיים באדם – הטלת נפש אלוהית ב'טוחות', ב'טיט'– בתוך הנמיכות החומרנית של העולם הזה.
מעניין לציין, שהרס"ג בפירושו לאיוב מבאר את המילה בטוחות כדרכו של רבי יוסף אלבו – כביטוי לעוצמה וכוח, ואילו את המילה בטוחות בפס' בתהילים מבאר כרמב"ן.
להצלחת בני ואורה שמאי וכל יוצאי חלציהם הי"ו
לעילוי נשמת מו"ר הרב דוד בן הרב יוסף יוזפא הכהן (הרב הנזיר) זצ"ל
אנחנו קודש למענך
האם מותר לפנות למקובלים?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך עושים קידוש?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
ענייני כשרות המצויים
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
המדריך המלא לבדיקת פירות ט"ו בשבט
איך מותר להכין קפה בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
