בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 96

החליפו אותי

undefined

צבי יחזקלי

חשוון תשע"ו
3 דק' קריאה
החליפו אותי
בין כל פיגועי הדקירה האלה והפחד שקיים ברחובות, אני מנסה לחשוב מחשבות טובות. עם כיפה או בלי כיפה, כל מי שמתהלך ברחוב הופך ליותר יהודי מבחינת עצמו, ובטח מבחינת המחבל שמגדיר אותו כך. "יהודים לשעת צרה" זו האווירה של הימים האחרונים. הצרות מלכדות אותנו, בזהות שלנו, בגורל שלנו ובמיוחד במסקנה החזקה שכל מה שעברנו במשך אלפי שנים היה הרבה יותר גרוע אז... עוד מאמץ קטן, עוד חיבור נוסף פנימה לזהות שלנו יעזור לנו לשרוד עוד גל סכינאות בסגנון דאעש. ואיך זה קשור לפרשה? ניסיתי לקחת את צמד המילים הקצרות שחוזרות על עצמן ואומרות כל־כך הרבה, ולראות איך הן קשורות לימים האלה.

חי בחוץ
לך לך, אל עצמך, אל הפנימיות שלך. רגע, לאן ללכת? לך. לא להנאתך אלא אל תוך העצמי האמיתי שלך, זה שקרוב יותר לנשמה, לתום ולטוב שלך. בעולם שחי ברובו את החיצוניות, נפרדנו מהדמות האמיתית שלנו בגיל מוקדם. בערך בסביבות הגן למדנו איך להתנהג כדי לקבל אהבה. להיות ראשונים בתחרות, למצוא חן, להגיד את המילים הנכונות ובעיקר לא לבכות כדי לא להקריז את ההורים. אז החל להוביל את חיינו אותו טיפוס לא אמיתי. הוא חי בחוץ, מסתדר במקום העבודה ולא אומר מה הוא מרגיש בלב אל מול העולם החיצוני שמעריך כסף, הצלחה ודורסנות. האני הלא אמיתי דומה לבן השפחה שהוחלף בלידתו עם בן המלך, כמו שמספר רבי נחמן, שני הבנים גדלו במקומות הפוכים מעצמיותם. הסיפור הוא לא רק מעשיה רחוקה, אלא תיאור למצב שמתרחש בתוכנו, בנפש. יש לנו כוח טוב של בן מלך אמיתי וטהור, וצד של בן שפחה שכל ענינו הוא להרחיק אותנו מהמטרה שלנו, בכלל לא להשתלט על העניינים אלא רק להיות קצת זמן על ההגה. כשאני מרגיש שאני לא במקום הנכון, אני שואל את עצמי: מי אוחז בהגה של חייך צבי? האמיתי שלך, בן המלך או ההוא מהרחוב שלקח אותך לעוד משימה בחוץ והשכיח ממך את התכלית?

באמצע החיים הדיגיטליים
איך אנחנו בתשע"ו הולכים פנימה? איך עוזבים את הארציות שמעסיקה אותי? איך עוזבים את ההרגלים האלה מהילדות שהרחיקו אותי מהדמות האמיתית שלי?
אין לי תשובה מדעית אבל אספר לכם מה אני משתדל לעשות: בהתחלה היה לי קשה לקבל את בן השפחה שבתוכי, זה שלעיתים נהנה ממחיאות הכפיים בטלוויזיה. אחרי שהבנתי שהוא דחק את האמיתי שלי אז התחיל אצלי סוג של לך לך. ניסיתי פשוט להיזכר איך היה פעם, לפני שאימצתי את שפת הרחוב ואת הניסיון להשיג אהבה מבחוץ. איך היה כשה' ברא אותי עם תכונות טובות ומיוחדות, במינון ששלחו במדויק אליי ולא לאף אחד אחר בעולם. רק הזיכרון הזה מציף המון כאב, הניסיון לשחזר את הטוב ההוא שנעלם.
הדרך אליו דומה לדרכו של אברהם אבינו. הרבה כאב, דמעות וביזיונות מהסביבה שמוליכים אותך עוד צעד אל הפנימיות המתוקה שלך. כאב על עד כמה אני רחוק, והקלה עד כמה טוב שיש דרך שמאפשרת לי לצעוד ולהתקרב אל האדם שה' התכוון שאהיה. כל הבנה של מה קרה בהתרחקות היא עוד סימן של התקרבות. בן המלך שלנו הוא עדין מיוחד וטהור. כן כן, אל תצחקו, קחו תמונה שלכם מגיל שנה־שנתיים ותראו שזה מתאים לתיאור של בן המלך. באמצע החיים הדיגיטליים של היום אנחנו מסוגלים להיזכר מה היינו לפני שבן השפחה השתלט. הטוב שנמצא בנו היום הוא תזכורת לעוד טוב עצום שנמצא בדרך אלינו, אם רק נחליט ללכת ונסכים להיפרד ממי שאנחנו עכשיו. אם רק נסכים לקבל את העצה של ה': ללכת.
אם רק נבחר
ואיך כל זה קשור לטרור הסכינים? כשאדם מגיע לפנימיות שלו הוא זוכה להיות קרוב לאברהם אבינו. ממש מבניו – גומל חסדים, ביישן ורחמן. מאז שאני הורה שמשתדל להיות יהודי, כואב לי ממש בגוף מכל דקירה.
בניו של אותו אב קדום, אברהם אבינו, אך לא מאותה אם אלא מהשפחה, אומרים לנו לֵך לֵך, שנלך מכאן. בשונה מהטקסטים שבהם הם מאמינים, אין אצלם רחמנות, וגמילות חסדים קשה לראות במעשי לינץ' של ישראלים שנקלעים להמון פלסטיני זועם. ככה זה כשמתרחקים החוצה במקום לצעוד פנימה, בן המלך מוצג כבעיית העולם.
אנו הולכים והם הולכים. ההליכה שלנו פנימה היא דרך ארוכה, אבל אין ייאוש – הדרך תוביל אותנו אם נבחר בה. אנחנו בדרך הנכונה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il