ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בית יעקב ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (38 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (38 ד')

ט' כסלו תשע"ו

בית יעקב

שיחת מוצ"ש פרשת ויצא



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

יציאת יעקב
השבת זו שבת בית אל. "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י). התורה מספרת לנו מניין יעקב יצא ולאן הוא הולך. יעקב יוצא מבית אביו, בית סבו, והולך למקום זר, ולא יודע לאן הוא יגיע. הוא נאלץ לברוח מחמת אחיו, ואחיו הרשע נשאר בבית אביו והוא אהוב שם, ויעקב שקיבל את הברכות וממשיך את הדרך המיוחדת של אברהם ויצחק - נאלץ לברוח. אלו מחשבות יש לו כאשר הוא יוצא מהבית? "וילך חרנה" – הכתוב רומז שזה מקום אחר, זר.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. (שם, יא-יג)
דיבור זה לכאורה כל כך לא מתאים למקום בו נמצא יעקב. הוא הולך למקום זר ומנוכר ואין לדעת איך הוא יוכל להתמודד, והקב"ה מבטיח לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (שם יד). הרי יעקב יוצא כעת מהארץ, וכל ההבטחות הללו ממש ההיפך מהמציאות בה נמצא יעקב. הוא בדרך מסוכנת ואינו יודע כיצד ייצא ממנה, והוא מקבל הבטחות גדולות יותר מהברכות של אברהם ויצחק. "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ " (שם) - והכוונה שכולם יברכו: הלוואי נהיה כמוהו, הלוואי וילדינו יהיו כמוהו. "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" ( שם, טו), הקב"ה מבטיח לו: אתה יוצא לדרך ואני אתך על מנת להגשים את כל היעודים הגדולים שהקב"ה מבטיח לך.
יעקב מבין שהדרך שהוא הולך בה היא חלק מהמטרה, ולא מהלך דיעבדי - כאילו לכתחילה היה צריך להישאר בבית אביו ולהיות יושב אהלים ושוקד על התורה, ללמוד אצל אביו ולהמשיך את הדרך. אלא אדרבה, היציאה הזאת למקום זר היא תביא אותו אל המטרה הגדולה אותה הקב"ה מייעד לו.
הליכה עם ה' בכל מצב

דברי התורה אינם סיפור דברים של מה קרה בעבר. דברי התורה הם הדרכה. כל אדם צריך לדעת שגם כאשר הוא יוצא לדרך בלתי ידועה, יש לו ספקות ולא יודע איך הוא ישיג את היעודים אליהם הוא שואף, או שהוא ניתקל בכל מיני מעצורים, צריך לדעת ש"הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ" - הקב"ה נמצא אתו, וכל קושי והתמודדות הם כדי שהוא ישיג את המטרה הגדולה אליה הוא שואף ואליה הוא מיועד. לא להישבר מקשיים והתמודדויות. אמירה זו היא ליעקב ובניו ולכל אחד ואחד מישראל. אמירה זו היא גם לכלל ישראל ולא רק ליחידים. הקב"ה תמיד נמצא אתו ,והקב"ה יודע כל קושי שהוא נתקל בו, והקב"ה עושה זאת על דעת כן, כדי שהוא יתמודד, כדי שינצח ויפתח כוחות, וכדי שיתמרק ויעלה למדרגות חדשות.
כל עליה דורשת קודם לכן התמודדות כדי לעלות למדרגה הגבוהה יותר. כאשר אדם נתקל בקושי הוא צריך להבין שכאן הוא הגיע לסוף מדרגה אחת והקושי הגיע כדי להעביר אותו למדרגה יותר גבוהה. יעקב מיצה את מה שהוא יכול להשיג בבית אביו וכעת הקב"ה מגלגל את המהלך שהוא יצא מהבית עם קשיים וחששות, כדי שהוא יפתח את הביטחון בה' וידע שכל קושי הוא על מנת לבנות. ואכן יציאה זו רצופה בהרבה התמודדויות, בריחה מעשיו והתמודדויות עם לבן. מורכבות לשם בניין.
חיבור שמים וארץ
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). יעקב חולם ורואה את היעוד שלו, "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק" (שם, יג). לא נאמר ליעקב: אלוקי יצחק אביך אלא גם אלוקי אברהם אביך, להדגיש ליעקב שהוא גם בן של אברהם, במובן זה שהוא ממשיך דרך שמחברת את שתי הדרכים ביחד.
יש "אלוקי אברהם" – איך שאברהם השיג את הגדולה האלוקית, ויש "אלוקי יצחק" - איך שיצחק השיג את הגדולה האלוקית. כל אחד משיג את הגדולה האלוקית באופן מיוחד. אברהם אבינו מידתו מידת חסד, אליו נאמר: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" (בראשית טו, ה), הוא שייך לגבהים ולכן קראו הר. זאת אומרת, אברהם עובד את ה' במידה שהשמים משפיעים על הארץ, וזו מידת החסד. יצחק קראו שדה, ומדתו מדת הגבורה. וליעקב נאמר: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק" – אתה בן של שניהם שזו המידה המחברת בין שתי התכונות וזו מידת התפארת ומידת האמת. וזה ה"סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". עניינו של יעקב הוא לחבר את העולם עם ריבונו של עולם.
"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" - החיבור הוא בשתי דרכים. יכול להיות חיבור על ידי זה שאדם מקים מצוות ועולה מעלה מעלה. וכתוב שעל ידי קיום מצווה נוצר מלאך – ואלו המלאכים שעולים. ואפשר גם להמשיך מהגובה העליון קדושה למטה, ואלו המלאכים שיורדים. להעלות את העולם למקורו ולהמשיך את מקורו של עולם לכל המציאות, לקדשו ולהאירו באור האלוקי. זה מה שחכמים אומרים לנו: שהסולם זה סיני (בראשית רבה סח, יב), שהגימטריה שלהם שווה. בסיני הקב"ה ירד על ההר "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד, יא), ובזה נוצר החיבור בין השמים והארץ.
בסיני ניתנה התורה. הקב"ה ירד ממרומים כביכול והאיר את העולם באורה של תורה. כל עניינה של תורה הוא הורדת השפע משמים, "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט), התורה יורדת מריבונו של עולם אלינו, ואנו צריכים רק להאזין, אין צורך לעשות שום פעולה שהרי האוזן פתוחה. ותפילה היא מצב הופכי, בו האדם פונה לריבונו של עולם ומרים את המציאות. פירוש שני שחז"ל מביאים הוא שסולם זה מזבח (מדרש רבה שם), שהיו מקריבים קרבנות והם עולים "רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַה'" (שמות כט, יח). התפילה כנגד קרבנות שעבודתם היא מלמטה למעלה, ועניין התורה הוא מלמעלה למטה, אלו שני החיבורים שיש לעולם עם ריבונו של עולם. השפע האלוקי שיורד והשיבה של העולם למקורו. הסולם מוצב ארצה - פונה לארץ ומוריד שפע, וראשו מגיע השמימה - הוא פונה גם למעלה. יעקב רואה ומחבר את בחינת אברהם - תורה ובחינת יצחק - עבודה.
תפקידו של האדם
ניתן להסביר בעוד דרך. "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" - יעקב אבינו הוא כביכול סולם שניתן לעלות בו, אך ניתן גם לרדת בו. יש לדעת שלאדם יש בחירה חופשית ובידו לעלות מעלה עד השמים ויכול לרדת מטה עד הארץ. צריך לדעת את גודל האחריות שביכולת הבחירה של האדם. ניתן להעמיק יותר. זו לא רק הבחירה החופשית של האדם אלא זו המהות הפנימית של האדם והעולם. כל אחד בעולם רוצה להיות הכי טוב שאפשר והכי מוצלח ומושלם כמה שיותר. והטוב העליון שמתגלה באדם זה גילוי ניצוצות מהאור האלוקי שהוא מקור הטוב ומשפיע את כל הטוב. הסולם הזה הוא ביטוי להשתוקקות של העולם לחיבור שמים וארץ. גם גוף האדם מחבר שמים וארץ. יש באדם נשמה אלוקית עליונה מאוד ויש לו גם גוף, וזו מהותו של האדם לקחת את האור העליון ולמלא בו את המציאות הגשמית, לקחת את כל המציאות הגשמית ולהעלות אותה אל המקורות הפנימיים העליונים. הרב רומז לענין הזה במאמרו "קרבת אלוקים".
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, טז-יז). דרשו חכמים, שיעקב אבינו ראה את בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ודייקו זאת מהפסוק: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה". בית המקדש נקרא "נורא" - "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהלים סח, לו). בבית המקדש מופיעה מידת נורא. "אֵין זֶה" - אין בית מקדש, "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" - שוב הוא רואה את בית המקדש. שלוש פעמים נאמר כאן "זה" (ספרי דברים, שנב).
יעקב רואה את כל ההיסטוריה, ורואה שכל המציאות היא בעליות וירידות ועליות. עניינו של העולם הוא להתמודד. ישנן ירידות ולאחר מכן יש עליות גדולות יותר, "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (חגי פרק ב, ט). כדי לבנות בית יותר גדול יש לעזוב את המדרגה שקודמת לה ולכן היא נחרבת.
מצבה - אז והיום
"וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יח-יט). יעקב לקח "אבנים" - "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם". מיעוט רבים שניים, ואחר כך הוא לוקח אֶת "הָאֶבֶן". הרי היו כמה אבנים - אומרים חז"ל שנתחברו האבנים זה לזה, ומהן יעקב עושה מצבה. חז"ל אומרים: "מצבה שאהובה לאבות, שנואה לבנים" (ספרי דברים קמו), שנאמר: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, כב). והרי יעקב עשה מצבה, מה נשתנה מאז שיעקב עשה מצבה, הרי יעקב קיים את כל המצוות כולן - נשתנו הזמנים. האבות הם עובדים יחידים את ריבונו של עולם. אין עדיין אומה, ואפילו אין משפחה, יעקב הוא לבדו. המצבה בנויה מאבן אחת, וכך יחיד עובד את ריבונו של עולם וכאשר בית יעקב הופך לעם אז מצבה נאסרת. ישנו איסור גם להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש. עבודת ה' צריכה להיות ביחד, כלל ישראל עובד את ה'. חז"ל אומרים: ש"הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן" מפני שהוא הוציא עצמו מן הכלל ורוצה להיות שונה מאחרים, לכאורה הוא מתנדב לטובה אך בכל זאת זה לא טוב.
המהר"ל (בחידושיו לטור רג, ג) מסביר זאת על פי הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) עבודת ה' צריכה להיות יחד, ורק אז מופיעה מלכות ה'. ובתוך הכלל כל אחד צריך להביע את המהות הפנימית שלו, אך לא להיפרד. לאחר שנאסרה המצבה יש מזבח אבנים שבו יש חיבור של האבנים, ביטוי לזה שכל עם ישראל עובד יחד.
הרב (מדבר שור, דרוש ארבעה ועשרים) מסביר מהו ההבדל בין זמן האבות לזמן הבנים. בזמן האבות עדין לא היו פרטי מצוות, אלא כולם פונים לריבונו של עולם. אברהם קראו "הר" - מקום בלי גבולות, כולם פונים למעלה, כי אברהם הוא אב המון גויים והוא קורא לכל העולם לעבוד את ה' ועדיין לא נבנתה המסגרת המיוחדת של אב המון גויים. וכן יצחק קראו "שדה" - מקום בלי גבולות, וגם למצבה אין מסגרת. וכאשר בני ישראל נהיים לעם - הם מקבלים תורה, ומסגרת שלמה של חיים.
התורה נותנת סדר ומסגרת לכל עבודת ה' והיא מתאימה רק לעם ישראל. העולם אינו נמצא במדרגה כזו שמתאים לו מסגרת רוחנית שמקדשת את כל הופעת החיים, המדריכה איך לחיות חיי קודש, איך להאיר את אור ה' בכל המציאות. יעקב קראו "בית" - "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם", קריאה השייכת לעתיד. שאר העמים יכולים להיות מוארים מהאור הכללי - "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב, ג) העמים יכולים לקבל את ההכוונה הכללית, כל עם על פי יכולתו. בזמן האבות כולם היו קרואים לעבודת ה', ואחר שעם ישראל מופיע כעם יש סדר.
הגישות לחסד האלוקי
יעקב אומר: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח, כ- כא). יש לשאול הרי ה' אמר ליעקב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת..." ניתן להסביר שהקב"ה הבטיח לו סיוע, והוא מאוד רוצה לסייע אך יעקוב צריך להשתדל, "פתחו לי פתח כחודו של מחט" (פסיקתא רבתי טו), ויעקב מתפלל על עצמו שיהיה ראוי.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי, ויצא) מוסיף עוד ביאור: יעקב מתפלל שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש, והכוונה גם לשמירה רוחנית, וכן הוא אומר "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים", כלומר שאני אשמור מציאות זו שה' אלוקים שלי. הקב"ה הבטיח: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". הקב"ה אומר: אתה הולך בדרך קשה, אתה לא תוכל להסתדר לבד, אתה חייב עזרה ואני אשמור עליך, וכאשר תחזור כבר לא תצטרך עזרה. משל לילד קטן שאינו יכול לקיים את עצמו, אביו מטפל בו ונותן לו בגדים ומקום לגור. וכאשר גדל מפסיק לעזור לו, והוא עובד ומפרנס את עצמו. אך יעקב לא רוצה שהקב"ה יעזבנו, הוא רוצה שהקב"ה תמיד יוביל אותו, הוא לא רוצה לסמוך על זכויותיו. וזו בקשתו: "ְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" - שתמיד תהיה לי סייעתא דשמיא.
אלו שתי גישות לגבי תפקיד האדם. בחסידות אומרים שאדם לא יכול לסמוך אף פעם על עצמו ותמיד צריך לבקש את חסדי ה'. אם העולם יהיה קיים רק על זכויותיו העולם לא יהיה טוב. העולם זקוק לחסד אלוקי: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג). וגישת המתנגדים המובאת בספר "נפש החיים" היא: האדם צריך לדעת שעליו כל האחריות, הוא צריך להיות ראוי שהעולם יתקיים בזכותו, הוא יתקיים והעולם יתקיים ובשביל זה נברא האדם לשאת את האחריות הזו. והקב"ה אומר: בידך הכול. שתי הגישות נכונות. תמיד יש לדעת את האחריות שמוטלת עלינו ולבקש את חסדי ה' שיהיו רבים.
יעקב מבטיח גם: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב). המעשר הוא לימוד תורה. יעקב חי מאה ארבעים ושמונה שנים ומתוכם נתן מעשר ארבע עשרה שנים ללימוד תורה. יעקב הפריש עוד קודם שקיבל את המעשר, כמו בהפרשת תרומות ומעשרות שקודם שהאדם משתמש הוא צריך להפריש. אחרי שיעקב שמע את התפקיד הגדול שמוטל עליו ועל עם ישראל בהמשך, הוא מבין שהוא צריך לבנות בסיס תורני גדול וחזק.
"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ... וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן" (בראשית כט, א- ג). מסביר ה'שפת אמת' (ויצא, תרל"ב): יש התמודדויות כאלו שבהן צריך האדם לאסוף את כל כוחותיו כדי לנצח, ומי שהוא איש כללי שמכיל את כל הכלל, יש לו כוח מכוח הכלל. על האבות נאמר "בכל מכל כל" הם כלליים, שורש האומה. יעקב מגיע ויש לו כוחות כלליים והוא יכול להרים בעצמו את האבן - אבן שכל הרועים היו נאספים יחד כדי להרים אותה. ללמדך שאם אדם נתקל בקושי גדול, לבו נהיה כאבן כבדה, ואם הוא רוצה לשאוב מים מן הבאר הרוחנית ולהתמלאות, הוא צריך לאסוף את כל הכוחות וכך הוא יכול להרים את האבן.
כל הפרשה רומזת לנו על העתיד. "מעשה אבות סימן לבנים". יעקב יוצא לגלות ושב ממנה. הוא מתמודד כיוון שיש צורך לבנות את בית ישראל שזה דבר גדול, וככל שמתאמצים יותר התוצאות גדולות יותר. כאן התורה מלמדת אותנו לא לפחד, לבטוח בריבונו של עולם, לדעת שמכל קושי יש תוצאה טובה. לבן מרמה את יעקב ונותן לו את לאה, והתוצאה טובה שכך יש לו שתי נשים. אם היה נותן לו את רחל לא היה קם בית ישראל באופן השלם, וכך כל מאורע ומאורע. ואנו מתפללים שהברכה: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" תתקיים.
כאשר הקמנו את ערוץ שבע על הים אמרנו שמתקיימת הברכה "ופרצת ימה". וכך יכולנו לדבר עם רבבות אנשים מחוגים שונים שלא הייתה אפשרות לפנות אליהם באופן ישיר ולדבר אתם בדרך אחרת, כגון קיבוצים חילוניים, ועל ידי הרדיו הם הקשיבו לשירים ולפינות החשובות שבין השירים. ובזה נתקיים ו'פרצת' להרבה מאד אנשים.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il