- פרשת שבוע ותנ"ך
- ויצא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
מכל קצות תבל חלמו יהודים לשוב לארץ ישראל. מתימן, עירק, פולין, חלמו על היום הזה שבו ישובו לארץ ישראל, למקום שבו חלם יעקב אבינו את החלום, המקום בו התגלה אליו הקב"ה. מה החזיק את עם ישראל בכל הדורות כשהיו מפוזרים בין העמים, נרדפים, מעונים, מושפלים ואנוסים לעבור על דת בתקופות מסוימות, מה החזיק אותם שלא התערבו ולא התבוללו בין העמים - מה שהחזיק אותם אותנו היה החלום, החלום שיעקב אבינו חלם, דבר ה’ שנאמר ליעקב בחלום, ההבטחה שהקב"ה הבטיח ליעקב:
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ... וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (בראשית כח, יג-טו).
ההבטחה הזו לא הייתה רק ליעקב שברח מעשיו, והקב"ה אומר לו שמאחר והוא צריך לברוח, ה' ילווה וישמור עליו עד שיחזור לארץ ישראל, זה לא היה דבר שבדיעבד. בחלום הזה הקב"ה אומר ליעקב אבינו: "הנה אנכי עמך" פירושו של דבר ‘אני שולח אותך להתמודד, לעבור את כל ההתמודדויות הקשות עם לבן הארמי, לעמוד בניסיונות הרבים שבדרך, וזה יבנה אותך, זה יכין אותך לתפקיד הגדול שלך, התפקיד הגדול של עם ישראל’. זאת אומרת שהחלום הזה לא היה חלום פרטי ואישי ליעקב אבינו, אלא זה חלום שהקב"ה מדבר בו אל עם ישראל לדורותיו: "הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך". לכל הגלויות, לכל הפיזורים ולכל הקשיים, יש תפקיד, תפקיד מזכך, תפקיד בונה, תפקיד שמעצים את הכוחות, ייסורים ממרקים, וזה כדי שעם ישראל יוכל למלא את התפקיד הגדול שלו. התפקיד הגדול גם נאמר בחלום: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (שם יב) להיות עם ה’ שמחבר שמים וארץ, להיות עם ה’ שמחבר את העולם לקב"ה. זה התפקיד של יעקב אבינו, זו המציאות של יעקב, וזה התפקיד של עם ישראל לדורותיו.
מה שציפו דורות רבים, ברוך ה’, מתקיים לנגד עינינו. אנחנו זוכים לקיים את צו ה’: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" (שם לה, א). השנה מלאו ארבעים ואחד שנים לבואנו לבית אל, זה היה בכ’ חשוון, ועכשיו בשבת הזו אנו קוראים על החלום של יעקב "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם כח, יז). ברוך ה’, במובן מסוים זכינו לבנות כאן בית אלוקים ולחבר את עצמנו לשער השמים. אנחנו צריכים להודות לריבונו של עולם על הזכות שזכינו בה. זה מקום מיוחד עם השראה מיוחדת. יש מחלוקת לאיפה הגיע יעקב, אור החיים מסביר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (שם יא) הוא פגע במקום יישוב, כפשוטם של דברים, "וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" הוא לא היה יכול להמשיך בדרך כי שקעה החמה, אז הוא נשאר שם. חז"ל אומרים לנו "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" במקום המיוחד, זאת אומרת במקום המקדש. אומר אור החיים: אין זו סתירה, הפשט הוא שיעקב פגע במקום כל שהוא, והדרש הוא שבית המקדש קפץ לאותו מקום מפני שאותו מקום הוא מקום מיוחד שראוי שקדושת בית המקדש והופעתו של בית המקדש תופיע שם. יעקב רואה: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (שם יז) אם ראוי שתשרה במקום זה הקדושה ושבית המקדש יקפוץ למקום הזה, זאת אומרת שבמקום הזה יש ייחודיות.
"וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי", (שם טז) מה הוא היה צריך לדעת - אומר האור החיים: הוא ראה שהשמש שוקעת בטרם עת, כביכול כאילו מכתיבים ליעקוב להישאר במקום, הוא לא ידע אם יש רמז או כוונה מסוימת בדבר. יעקב אומר שהוא לא שם לב, שהוא היה צריך להתבונן שקורה כאן משהו גדול, ושיש כאן משהו מיוחד שצריך להתכונן אליו, "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". זה עניינו של המקום הזה, בית אל, מקום מיוחד.
קרבת אלוקים
הרב כתב מאמר מיוחד, ‘קרבת אלוקים’. אומרים שאף פעם הרב לא חזר להתבונן במה שהוא כבר כתב אלא הוא כתב בשטף מתוך שפע שנבע ממנו באופן בהיר וזך, לא היו אצלו תיקונים ולא מחיקות, כתב ולא הסתכל במה שכתב. אבל מאמר ‘קרבת אלוקים’ זה מאמר מיוחד שאומרים שהרב בחן אותו שוב, לא יודע אם הרב שינה בו משהו, אבל על כל פנים היה לו יחס מיוחד למאמר הזה.
אני רוצה להגיד את תמצית הדברים שהרב אומר. אומר הרב: ‘כל השאיפות הטבעיות של האדם, יסודם ומהותם היא השאיפה לאלוקים’, כלומר, כל השאיפות של האדם באמת הן שאיפה לקרבת אלוקים. כל אדם מטבעו רוצה לחיות חיים בריאים וטבעיים, חיים מלאי אושר, רוצה לסלק את כל החסרונות ולמלא את כל מבוקשו. ככל שהאדם מרחיב את כוחותיו אז השאיפות שלו גדלות ומתרחבות. האדם שואף, והוא מתחיל להגשים את הדברים, ואז הכוחות מתרחבים יותר ויותר והשאיפות גדלות והולכות.. אדם שיש לו כוחות גדולים שואף למילוי רוחני, לאושר פנימי רוחני, הוא שואף לטוב שלם. כאשר מתברר לאדם שכל מה שיש בעולם, כל הטוב, כל המציאות, הכול בעצם מה’, כלומר שכל השאיפות שלו להיות יותר שלם, מלא ומאושר, הן בעצם שאיפה אל ריבונו של עולם, כי כל הטוב מגיע מהקב"ה, אז המילוי האמתי של האדם זה שאיפה לקרבת אלוקים, זה האושר הרוחני. זה גם העושר הגשמי, ההרגשות הטובות, הנחת רוח, הכול התנוצצויות של אור ה’. ממילא כל עניינו של האדם להתחבר לאור ה’. זה רמוז בחלום יעקב, סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
עוד אומר לנו הרב: יעקב מציב מצבה וחז"ל (עיין רש"י דברים טז, כב) אומרים שמצבה שהייתה אהובה לפני המקום בימי האבות, נעשתה שנואה ונאסרה לגמרי אחר כך. כי בתחילה הייתה עבודת ה’ פרטית, האבות היו יחידים, עוד לא היה ציבור, לא הייתה אומה, התחלת הדרך הייתה עבודה פרטית, השתלמות פרטית, כל אחד לעצמו, אין מציאות של כלל שעובד את ה’. עובדים את ה' באמצעות אבן אחת, מצבה, לא מזבח אבנים, לא בית. עד שהופיע עם ישראל, ועבודת ה’ נעשתה לעבודת עם, מתוך כך כל אחד כחלק מהאומה עובד את ה’, זה עניין הבית שהוא בנוי מאבנים. זה מה שאומר יעקב: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקים" (שם כח, כב) עכשיו זה פרטי, אבל בעזרת ה’ המשפחה תגדל ותהיה לעם, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, תהיה בית, בית אלוקים.
הרב באגרות מסביר שלמצבה אין גבולות, זה משהו כללי, אין מסגרת של עבודת ה’ שמכוונת את כל החיים. אברהם היה אב המון גויים, אברהם נקרא הר, כולם מתאספים סביבו, הוא מאיר את כל הסביבה, אבל עדיין אין מסגרת. אחר כך העולם מתעלה ומופיע עם ישראל ועבודת ה’ מתגלה במסגרת שלמה של חיים, הדרכה מפורטת של תרי"ג מצוות שמכוונת את כל המציאות, זו עבודת ה’ מיוחדת המתאימה לעם ישראל. בשלב הראשון, שאר העמים לא מתאימים לעבודה הזו. אמנם, ככל שעם ישראל מתעלה הוא מעלה את העולם אתו, עד שיבוא השלב העתידי שאנחנו מצפים לו שעליו נאמר: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹקי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב, ג) "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקים" (שם כח, כב).
עולם חסד יבנה
ה"קדושת לוי" מבאר: יעקב אבינו אומר: "אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ). מדוע יעקב אבינו לא מסתפק במה שה’ הבטיח, ואומר ‘אם יהיה ה’ עמדי’, הרי ה’ הבטיח, אז ודאי שהוא יהיה איתו, מה השאלה בכלל? אלא צריך להתבונן מה היו ההבטחות "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שם טו). יעקב הולך למקום קשה, והוא לא יודע לאן הוא הולך. יש בזה קושי רב, לעזוב את בית אבא ולהיות לבד, זה לא רק קושי פיזי אלא קושי רוחני, מה יהיה עם כל השאיפות להמשיך את דרך הקדושה, הרי יש לו דרך והשקפת עולם, והנה בגיל לא צעיר הוא צריך לעזוב הכול וללכת לחרן, מקום זר ומנוכר, ויש בזה חשש. ועל זה הקב"ה מבטיח לו שבדרך הזו הוא ישמור עליו. אבל מה אחר כך, אחר כך יעקב לכאורה יהיה עצמאי, הוא לא יצטרך את הקב"ה, האם רק במצבים קשים צריכים עזרה, כמו שילד קטן צריך שהאבא יגדל אותו ואחר כך הוא נעשה עצמאי והוא לא צריך עזרה... כאשר הקב"ה מבטיח ליעקב שהוא יחזיר אותו למקום הזה, לארץ ישראל, יעקב אבינו לא מסתפק בזה, הוא רוצה שהקב"ה יהיה איתו תמיד, הוא לא סומך על עצמו. "אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי" (שם כח, כ) שתמיד ה’ יהיה איתי, אין לסמוך על המעשים שלי, כמה שאני יכול לעשות ולהתקדם, זה לא מספיק מפני שצריכים סעייתא דשמיא.
זו השיטה של החסידות, שעבודת ה’ היא המשכת חסדים אלוקיים, "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), אם אנחנו נעשה לפנים משורת הדין ונתנהג בדרך של חסידות, אז הקב"ה גם כן מידה כנגד מידה ינהג אתנו במידת החסד וייתן לנו לפנים משורת הדין, הרבה יותר ממה שמגיע לנו. כך העולם יהיה הרבה יותר מושלם ומתוקן ממה שיהיה אם הקב"ה ייתן לנו לפי הזכויות שלנו. גם אם הזכויות שלנו גדולות ורבות, תמיד אפשר יותר, לכן צריך להמשיך עוד שפע של חסידות. זה מה שמבקש יעקב אבינו.
דברי ה"קדושת לוי" מזכירים לי את מה שהרב אומר באורות התורה, בפרק על ‘אותיות התורה’, אות ד': ‘סוסי אש אינון אתוון דאורייתא’. יש אנשים שרוכבים על סוסי אש, והם אותיות התורה, ואומר הרב: ‘במה שאין אדם משיג בעומק הרעיון בכוחו העצמי, מתגדל כוח היצירה על ידי חיבורו עם האות שבתורה’. כלומר, מה שהאדם לא יכול להשיג בעצמו, בכישרונותיו, בכוחותיו, יש לו דרך נוספת להמשיך את הרחבת הדעת והיא ‘עולה הרבה יותר מכוחו כי מהירות הנסיעה על ידי רכב’.. כמו שלעומת הליכה רגלית, יש אמצעים טכניים משוכללים שיכולים לעזור לו. ממשיך הרב:
יש רגלי שהולך בכוחו, בכוח עיונו בעניינים העיוניים שבתורה בדרך כלל, ואינו נעזר במובנם של העניינים על ידי אותיות התורה.
אפשר לקבל מתנות מהקב"ה ואפשר ללמוד תורה באופן עצמאי. זו בעצם הייתה דעתו של הגאון מווילנא, שאמר לתלמידו, רבי זלמל’ה מוולוז'ין, שעוד מעט יתגלה לו מגיד רוחני שירצה ללמד אותו תורה ושהוא לא יקבל אותו, למרות שעל ידי מגיד אפשר ללמוד בבת אחת הרבה, כי תורה צריך להשיג כל אדם בכוחותיו העצמאיים שלו, לא במתנות. נאמר: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז) צריך לעמול, זה עיקר התפקיד שלנו בעולם הזה, לקנות את התורה בעצמנו, להשפיע, לשקוד ולהתמיד. אחר כך לזכות בסייעתא דשמיא, אבל לא לבקש מתנות, לא מגידים ולא חלומות ונבואות. להיות עצמאי.
יש שיטות אחרות, זו החסידות, שאומרת שיש להסתייע בסייעתא דשמיא, בהשגות עליונות, בכוחות רוחניים שהם מתנות, שהם מגדילים את עבודת ה’ כהנה וכהנה. אומר לנו הרב שאותיות התורה היינו שהאדם דבק בשורש של התורה, והשורש של התורה אלו האותיות:
ויש מי שאין בו כוח ללכת רגלי והולך על אתוון דאורייתא, גם באותם העניינים הפשוטים וראוי לאדם בריא ללכת בהם רגלי בכוחו העצמי.
האדם היה יכול ללכת בעצמו והוא ‘מתעצל’, נזקק לכוחות רוחניים.
ויש שכל מקום שיש כוח ללכת רגלי הולך ומשתמש באתוון דאורייתא לא מפני חולשתו כי אם כרוכב על סוס לכבוד, כדי לעטר יותר את העניינים.
זאת אומרת יש אדם שלא זקוק לאותיות התורה ללימוד אבל הוא חושב שעל ידי זה שיביא ידיעות רוחניות עליונות, זה מאוד יחזק את השומעים אז הוא משתמש בכוחות הרוחניים המיוחדים האלה כדי לעטר את העניינים.
או לרכב במקום שאי אפשר לבוא שמה על ידי כוח עצמו, כי עם על ידי צירוף של דרישה לאותיות התורה.
הרב קוק וגילויים רוחניים
לכתחילה, כמו שאפשר להבין מדברי הרב, הסדר הוא שמה שאפשר להשיג לבדו בעצמו צריך להשיג לבד, ומה שלא ניתן להשיג לבד צריך להשתמש בכוחות רוחניים. הרב לא דיבר על השגות רוחניות עליונות מיוחדות. השבת היה היארצייט של הרב חרל"פ. כשהרב זצ"ל היה באנגליה בסוף מלחמת העולם הראשונה, הרב חרל"פ כתב לו אגרת שבה מספר לרב זצ"ל שהיה לו גילוי בעודו עומד בכותל, ושם אמרו לו שמאוד חשוב הקשר שלועם הרב זצ"ל ושהם יכולים לעשות יחד גדולות ונצורות. הרב חרל"פ מספר לרב זצ"ל כל מיני הרגשות וידיעות שהוא קיבל בגילוי הזה. הרב לא דיבר אף פעם על גילויים. שאלתי פעם את הרב צבי יהודה, עוד לפני שיצא אגרות הראיה חלק ג’, שעוסק בתקופה שהרב חרל"פ כתב לרב את האגרת הזו, מה הרב ענה על המכתב של הרב חרל"פ על הגילוי הזה, אז אמר לי הרב צבי יהודה שבאחד המכתבים כתוב: ‘אקווה שמפעם לפעם מתגלה אליך קול’. אמר לי הרב צבי יהודה: אם הרב כותב לרב חרל"פ כך, כנראה שאצל הרב קוק זה לא היה מפעם לפעם. אבל לא כתוב בשום ספר של הרב דבר על זה. בחוברת של אגרות הרב חרל"פ יש סיפור שהרב הוציא דיבוק ביפו, אבל אף פעם לא דיברו על זה בישיבה, הרב צבי יהודה לא הזכיר את זה אף פעם, וגם כשפעם הוא הזכיר את הדבר, הוא אמר שהוא לא זוכר, ולרב צבי יהודה היה זיכרון מצוין, ודבר כזה לא שוכחים כל כך מהר... הוא אמר: ‘כתבתי בכתב ידי אבל אני לא זוכר’.
הדרך של הרב זצ"ל הייתה שלא להתפנק. האדם צריך לגלות את ריבונו של עולם בתוך תוכו, לא לחפש בחוץ. אף על פי שזה קורה באופן טבעי, כשאדם מתעלה בתורה מזדכך ומזדכך, הגילויים נעשים טבעיים, לא מלאכותיים. יש סייעתא דשמיא, מבינים דברים יותר בבהירות, אלו בעצם גילויים רוחניים שהם באים באופן טבעי, זה לא שהאדם שומע קול מבחוץ, אלא הוא מרגיש שההבנה שלו בהירה וההשגות שלו גדולות מפני שהוא התאמץ והתייגע להתקדש ולהיטהר. ככל שהאדם מתרומם יותר יש לו יותר סייעתא דשמיא, לא קוראים לזה גלויים, זה בא מתוך האדם.
אומנם הרב בעצמו אומר שאם יש דברים שאין ביכולתו של האדם להשיג אז יש מקום לסייתא. יש כאלה שמשתמשים ברכב כשאי אפשר ללכת ברגל, אבל כשאפשר ללכת ברגל עדיף ללכת ברגל. ללכת בדרכה של תורה.
הרב יעקב משה חרל"פ
אני רוצה להרחיב את הדיבור על הרב חרל"פ. הוא היה תלמיד מובהק של הרב קוק, אני בעצמי לא זכיתי להכיר אותו. הוא היה צדיק. הייתה לו גאונות של צדיקות, צדיקות מיוחדת שרואים אותה. יש כאלה שמסתירים את הצדיקות שלהם, הוא היה צדיק בפנים ובחוץ. הוא לא יצא מארץ ישראל אלא דבק בארץ ישראל. במסע הרבנים הגיעו לעכו, והרב חרל"פ לא רצה לצאת מחוץ לתחומי ארץ ישראל, אפילו למקום של קדושה שניה. הוא היה אומר: לא כל הדר בארץ ישראל זוכה שתהיה ארץ ישראל קולטתו. כלומר, הרי אווירא דארץ ישראל מחכים, אבל צריך להשתדל שאוויר הארץ יחכים, זה לא קורה סתם, אלא צריך זכויות רבות. לא לחינם שאל אברהם אבינו: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח).
הקב"ה אמר לאברהם אבינו: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א) אני צריך להראות לך, בעצמך לבדך אתה לא תוכל לראות את הטוב של הארץ. חז"ל אומרים לנו (ברכות ה ע"א) ששלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנן אלא על ידי ייסורים: ארץ ישראל, תורה ועולם הבא. יש כאן סתירה מינה וביה, מתנה נותנים בחינם, אז אם יש צורך בייסורים, זו כבר לא מתנה. אומר הרב חרל"פ: המעלות של ארץ ישראל הן מעלות עצומות, שכמה ייסורים שנקבל זה לא מגיע לגודל המתנה של ארץ ישראל, של התורה, של העולם הבא, עדיין זה נשאר מתנה. צריך להתמרק כדי להיות ראוי לקבל את המתנה, צריך שהאדם ישלם מחיר על ארץ ישראל, היא נקנית בייסורים. האדם צריך להתאמץ, להיטהר, להזדכך ולהשתדל מאוד להיות מתאים לארץ ישראל, ואז הוא יקבל מתנה מעל ומעבר לכל הייסורים.
אהבתו של הרב חרל"פ לארץ ישראל הייתה עצומה. לפני כשמונים שנה היו דיונים על חלוקת ארץ ישראל. בתחילה בהצהרת בלפור, כל ארץ ישראל, יחד עם עבר הירדן המזרחי, שגודלו לא פחות מהשטח של עבר הירדן המערבי, היה מתוכנן להינתן לעם ישראל לבנות בו את מדינתו. אחר כך היו לחצים של הערבים, וזמן לא רב אחר כך, חזרה בה אנגליה מההבטחות האלה, והתחילו להצר את צעדינו, ואז היה דיון באומות על חלוקת ארץ ישראל. גם אצל הרבנים היו דיונים איך להתייחס לעניין הזה, להסכים לחלוקה או להתנגד. היה צד לומר שזה כדאי, לפחות נקבל חלק, אם לא רוצים לתת לנו את הכול. אחרים אמרו שבשום פנים ואופן לא נוכל לוותר על חלק מהארץ. הרב עמיאל אמר שצריך למסור על זה את הנפש, כי הדרישה שעם ישראל יכריז על וויתור לתמיד על מצווה כללית כזו ממצוות התורה כיישוב ארץ ישראל, זה דבר שצריך למסור עליו את הנפש. אמנם כשפרט צריך לעבור על מצווה ממצוות התורה כמו לחלל שבת, לא צריך למסור את הנפש למרות ששבת חמורה מאוד, אם זה להנאת עצמם. אבל כשמבקשים מכלל ישראל לתת הסכמה לוותר על ארץ ישראל, צריך למסור את הנפש.
גם הרב חרל"פ כתב מאמר באותו זמן:
בל נוותר על זכות מזכותנו בארץ ישראל. על דבר השאלה העומדת על הפרק בקשר עם הדו"ח של הוועדה המלכותית אם שרי לוותר על חלק מארץ ישראל, הנה הדבר ברור ופשוט דחלילה לישראל לוותר, דכל ויתור על משהו קדוש מקדושת ארץ ישראל, חלק גדול או חלק קטן הוא בחינת ‘לא הודה בארצו’ ואין שום הבדל בין אם לא הודה בכל הארץ לבין לא הודה בחלק הארץ.
והוא מרחיב את הדיבור:
אין ספק אם יגיעו הדברים, ויצטרכו חלילה לחתום על כתב חוזה בין לאומי שמשמעו יהיה ויתור איזה שהוא מכל זכותינו על ארץ ישראל, נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה.
הרב חרל"פ אומר שעדיף לחתוך את האצבעות שלא יוכלו לחתום, וממשיך:
כשם שהאומר על כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת הרי הוא כופר בעיקר, כן האומר כל ארץ ישראל לישראל חוץ משעל אחד, הרי הוא נוטל מקדושת הארץ ואת נפש ישראל הוא קובע. ואף גם אם יצילו איזה נפשות מישראל מכובד לחצם בגלות, בזה שיתאחזו בחלק שיקראו לו מדינה יהודית, אין בזה משום היתר לוותר לבתרים ליבם ועיניהם של ישראל.
כלומר אפילו אם לא יתנו לנו כלום, אין לנו זכות לוותר על חלק מארץ ישראל, הרב חרל"פ מבאר את הדברים בהרחבה שזו ארץ החיים, על חיים אי אפשר לוותר.
אני רוצה להביא מדברי הרב חרל"פ דבר נוסף. הרב צבי יהודה היה מדגיש מאוד את היחס של הרב חרל"פ אל הרב. אני זוכר שהרב צבי יהודה היה מספר, אני חושב שאפילו שמעתי את זה ממנו באופן אישי, שבבניין הישן ברחוב הרב קוק, היה לרב חדר קטן שבו היה לומד. גם אני זכיתי ללמוד בחדר הזה עם הרב צבי יהודה כוזרי. כשהרב חרל"פ היה ניגש לדפוק בדלת כדי להיכנס אל הרב, הוא היה רועד מרוב יראה. מורא רבך ממש התבטא בגוף שלו. הרב צבי יהודה רצה ללמד אותנו שני דברים בעניין הזה, ראשית ללמד מי היה הרב, שהייתה כלפיו באמת יראה גדולה. דבר שני, אני חושב שהוא רמז שצריך להתנהג בכבוד לרבנים, זה כבוד התורה. צריך ללמוד מהרב חרל"פ איך נכון להתנהג. זו השערה שלי. זה מה שאני הרגשתי כשהוא סיפר לי את הדבר הזה.
הרב חרל"פ כותב על מרן הרב קוק
יש כמה מאמרים שהרב חרל"פ כתב אחרי פטירתו של מרן הרב על שיעור קומתו של הרב. אני רוצה להביא רק נקודה אחת מהדברים:
כמנגן הגדול, הבקי בחכמת הנגינה בכל פרטיה ודקדוקיה, כשמרגיש אך פגימה דקה מין הדקה בנגינה, נפסלת אצלו אותה מנגינה.
כשנגן גדול שומע קונצרט ושומע שמישהו מזייף שם באיזה תו ולא מנגן בדיוק כמו שצריך, זה מפריע לו כאילו אותו נגן הרס את הכול. למי שרגיש מאוד ויש לו הבנה גדולה, כל דבר קטן מזעזע אותו.
ואף אחרים שאינם בקיאים כמותו מתענגים עליה וגומרים עליה את ההלל.
כולם חושבים שהמנגינה פלאי פלאים, אבל מי שמבין זה מפריע לו.
ולפי גדולתו בשירה ובניגון כערכו בגדלות, כן הרגשתו בקטנות. כל קטנות כגדלות תחשב לו.
אפשר לחשוב שהאדם הגדול עוסק בגדולות, הוא לא ער לדברים קטנים, הוא מרחף בשמים. אבל אדרבה, ככל שהאדם יותר קדוש וגדול ויותר ענק, הוא יותר מחפש את השלמות, וכל דבר שפוגם אפילו מעט שבמעט בשלמות זה מאוד מכאיב ומפריע לו.
וכל מה שהוא יותר גדול בזה, מרגיש ביותר קטן. כן כל שהאדם יותר חדור ועמוק בנשגבות קדושת התורה וקיומה יותר, מכיר כל התורה כולה, זמרת ה’, מרגיש יותר בפגם כל דהו. אם יחסרו מלקיים רק תג אחד מתגי הפקודות והמצוות והלכותיהן לכל פרטיהם ודקדוקיהן, הרי זה פגימה בזימרה האלוקית, שירת אל חי, ומפסדת כל הנמצא והיש. ואין פלא אם יחוסו של הגדול האמיתי לכל קטנות כמו לכל גדלות ודקדוקם של אלו הגדולים והקדושים עולה למעלה ראש, חרדים על קלה כעל חמורה ומדקדקים כחוט השערה.
כמו המנגן כך תלמידי חכמים, אנשים שעוסקים בתורה ומתעלים ומתקדשים, הם רגישים מאוד, גם אם חסר רק תג אחד מתגי התורה האלוקית. ידוע על הרב, שהיה מאוד מדקדק במצוות, בחריפות, מחדש חידושים של דקדוקים וזהירויות.
מוסיף הרב חרל"פ עוד יסוד גדול. לכאורה מי שהוא תלמיד חכם גדול, והוא רגיש, וכשמשהו לא מושלם זה מאוד מפריע לו, הוא היה צריך להיות מאוד ביקורתי כלפי אנשים שלא מקיימים מצוות, שאם פרט קטן מפריע לו, אז דברים יותר גדולים עוד יותר יפריעו לו. אבל זה להפך, אדם שמרגיש בכל תג שחסר, גם מרגיש כמה ערך יש לכל תג. כמה לכל מצווה קטנה יש ערך גדול מאוד. למה כל דבר מפריע לו, כי כל דבר הוא גדול, אין דברים קטנים. כשאדם נמצא בעבודת ה’, הכול גדול, אין פרט קטן שאפשר לוותר עליו, ולכן מצד שני, אז אם מישהו מקיים מעט, אפילו כל שהוא, זה דבר מאוד גדול. כי אין דברים קטנים. ממשיך הרב חרל"פ:
אולם מה מאוד יפליאנו ביותר כי אלו הנשמות הגדולות, בכל חרדתם לכל דבר קטן כגדול כן הוא הוקרתם, הם מוקירים ומכבדים כל הגה טוב, רעיון טוב, פעולה רצויה. נפלאה היא חיבתם חיבת קודש לכל אחד אשר מגזע קודש ישראל מוצאו.
הרי מדובר ביהודי! יש בו סגולת ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב.
כן לכלל וכן לפרט. כי ידיעתם שבלא פרט אין כלל, כן בידיעתם שבלא כלל אין פרט וכל מה שבכלל הוא גם בפרט.
זאת אומרת, אם חסרה אות אחת מהתורה, אז התורה כולה לא בשלמות, התורה פגומה. כמו שאם חסר רגב אחד מרגבי ארץ ישראל זה פוגע בקדושת ארץ ישראל, כך אם חסר יהודי אחד מכללות ישראל זה פוגם בכל ההופעה של שלמות ישראל. זאת אומרת שכל יהודי ויהודי הוא חלק מהשלמות הגדולה הזו, וגם אם נידח ורחוק, יש בו עדיין צד כל שהוא, קטן ומוסתר, של שייכות לעם ישראל. אם כך גם הוא חלק, ואי אפשר שהחלק הזה ינותק כי יהיה חסרון בשלמותם של ישראל.
הסתכלות גדולה היא הסתכלות גדולה לכל הכיוונים, לא חד צדדית, שאדם מאוד רוצה שלמות אז הוא מבקר את כל מי שחסר בו שלמות. אדם שמגיע לשלמות מאוד גדולה יודע גם להעריך את כל חלקי השלמות, אפילו חלקים קטנים, אפילו כל שהוא. כל אחד מישראל, אפילו שהוא במצב הכי נמוך, עוד יש בו משהו, והמשהו הזה מאוד גדול, כי כל דבר קטן הוא גדול. כך אומר לנו הרב חרל"פ על מרן הרב.
קדושת הארץ וקדושת הקניין
שיטת ההתבוננות של הרב חרל"פ היא מיוחדת. לא כל אחד מתחבר לזה, היא מאוד מאוד ייחודית. אני רוצה להביא משהו מפרשת השבוע. הרב חרל"פ אומר: ישמעאל ועשיו הן שתי קליפות של כפירה. יעקב אבינו הוא המתקן את השלמות. ‘יש כפירה בהשגחה פרטית’ הוא מאמין שהקב"ה ישנו, אבל הוא מעל העולם, הוא לא מתעסק בענייני בני אדם. זו הייתה שיטה פילוסופית, שמאמינים שיש מקור אלוקי שברא את כל העולם כולו, אבל לא מאמינים בהשגחה פרטית, לא מאמינים שהקב"ה משגיח על ההתנהגות של כל אחד ואחד. זה היה ישמעאל, ישמעאל פרא אדם, "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב). עשיו דווקא האמין שיש השגחה פרטית, אבל הוא לא האמין שיש עולם הבא, שיש קשר בין העולמות, הוא מוכן למכור את העולם הבא שלו תמורת נזיד עדשים. הוא אומר: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (שם כה, לב), הרי יש אחרי החיים הרבה מאוד, מה אתה מוכר?! הוא לא מאמין שיש קשר בין השמים לארץ, שיש סולם שמחבר בין העולמות, אבל הוא חושב שיש השגחה פרטית, אז הוא שואל את אבא שלו: איך מעשרים את המלח (רש"י כה, כז ד"ה יודע). יעקב אבינו הוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא המאמין בהשגחה פרטית ובחיבור בין שני העולמות, שהקב"ה מעל כל העולמות ובתוכם. אמונה שלמה.
הרב חרל"פ אומר שיש שתי קדושות, יש קדושת הארץ ויש קדושת קניין שזה הרכוש של האדם, שהוא לא הארץ אלא מטלטלין. קדושת הארץ מופיעה במצוות התלויות בארץ, מעשר ותרומה ושאר מצוות התלויות בארץ. עשיו לא האמין בקדושת הארץ, אז הוא שואל על דברים שלא יוצאים מהארץ, הוא שואל על מלח, מלח זה לא גידולי קרקע, הוא מנותק מהקשר שיש שפע של קדושה עליונה שיורד לעולם ומופיע בארץ ישראל, שזה הגורם למצוות התלויות בארץ. עשיו חושב שאם מפרישים תרומות ומעשרות זה לא קשור לקדושת הארץ אלא זה משהו מנותק, אז אפשר לשאול על המלח.
יסוד הקדושה שמופיע בעולם זה קדושת הקרקע, המקום, ארץ ישראל. מזה מופיעה גם קדושת קניינים. אם לאדם יש קניינים, יש בהם איזו משמעות של קדושה ויש מצווה לעשר אותם, יש מעשר כספים, לא רק מעשר של תרומות ומעשרות, זה מצד שיש בכל הממון שיש לאדם צד שצריך להפריש אותו למצווה, לקדושה. אומר הרב חרל"פ שקדושת הקניין היא פועל יוצא של קדשות הארץ. למי יש קניינים רק לעם ישראל:
באמת קדושת קניין הגוף, ושקיים יחס בין הקונה לקנין, דבר זה שייך רק בישראל ולא בשאר העמים. וזה מה שאמרו: דבר תורה מעות קונות לישראל, לעכו"ם רק במשיכה.
הוא מסביר שישראל קונים כסף ובזה קונים קניין, גוי לא יכול לקנות, רק במשיכה, מה ההבדל בין קניין משיכה לקניין כסף - משיכה זה בעצם הכנסה לרשותו, הרב חרל"פ לא כל כך מפרט אבל אני חושב שהוא מתכוון לזה שיש מצב שאדם בעלים על דבר ויש מצב שזה ברשותו ולא בבעלותו. כמו גנב. גנב לקח חפץ של אחר ומחזיק בו והשני עוד לא התייאש, זה יצא מרשות הבעלים והגנב מחזיק בזה, אבל זה לא שלו. זה ברשותו ולא שלו. אצל הגויים יש רשות, מכניס לרשותו, הוא משך והכניס לרשותו, אבל זה לא קניין, כי קניינים יש רק לעם ישראל. זה קצת קשה כי זו מחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש, ויש אומרים להיפך בדיוק, שישראל קונים במשיכה וגוים בכסף, בקניין.
בכל אופן על פי דבריו, הרב חרל"פ אומר סברא מעניינת. הרב אברהם ברויד אמר שגזל עכו"ם אסור מדרבנן ולא מהתורה, ולא תגזול כתוב בתורה רק על ישראל, ולא על גוים. הקשה עליו החכם צבי, שאפשר שהתורה הזהירה את ישראל שלא לגזול מכל מקום, גם מגויים. כלומר, גם גזל הגוי אסור מהתורה. נשאלת השאלה: איך זה יכול להיות, הרי כל המצוות שבתורה נאמרו לישראל ולא נאמרו לגוים, התשובה היא, באמת זה נאמר לישראל, שהם לא יגזלו לגויים.
הרב חרל"פ רוצה להעמיק בדבר, שבאמת יש סברא לומר שגזל הגוי אסור רק מדרבנן, כי אין להם קניין, אז אין איסור לגזול מהם, הם לא קונים בעצם, התורה לא נתנה להם את היכולת לקנות כי דיני קניינים שייכים לעם ישראל. עם ישראל הוא עם קדוש, והקדושה מתפשטת על הקניינים שלו ולגויים אין הכוח הזה, אז ממילא אין בעלות, ממילא אין קדושה בממון, וממילא אין עניין של מעשרות, והיכולת להשתמש בממון בשביל מצוות שייכת רק בישראל.
זה עניינו של יעקב. סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא המבין והיודע, שיש קשר בין שמים לארץ. שיש קדושה שנמשכת מהשמיים לארץ, שיש קדושת ארץ ישראל, ממילא יש קדושת קניינים, זה עניינם של ישראל לעומת הגויים, זה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (1)
שיעור מס' 90
ט"ו סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
כיצד מתחזקים באהבת ישראל?
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
ענייני כשרות המצויים
משמעות המילים והדיבור שלנו
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
אנחנו בצד של החזקים!
סודה של ברכה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?