ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר מתמטיקה ואסטרונומיה

כסוי הירח וכנסת ישראל

בדף כ,ב בראש השנה מובאים עניינים הנראים כקשורים לאסטרונומיה, שכבר במסורת הגאונים ורוב החכמים ידוע שאינם מתאימים למציאות, מדובר במשל על כנסת ישראל שנמשלה ללבנה.
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת ראש השנה (דף כ,ב) מובאים עניינים הנראים כקשורים לחכמת התכונה (אסטרונומיה), שרבים בהם הקשיים, וז"ל הסוגיה בתרגום חופשי ובתוספת ביאור במוסגר:
"אמר שמואל: יכול אני לתקן (לוח שנה) לכל הגולה. אמר לו אבא אבוה דרבי שמלאי לשמואל: האם יודע אדוני את פירוש הדבר ששנוי בברייתא של סוד העיבור: 'נולד קודם חצות או נולד אחר חצות'? אמר לו: לא. אמר לו: מכך שדבר זה אין אדוני יודע, יש דברים אחרים שאין אדוני יודע. כאשר עלה רבי זירא (לארץ ישראל) שלח להם (לחכמי בבל): 'צריך שיהיה לילה ויום מן החדש', וזו שאמר אבא אבוה דרבי שמלאי (כך פירושה של הברייתא): 'מחשבין את תולדתו (של הירח), נולד קודם חצות - בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, לא נולד קודם חצות - בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה'. מה הדין היוצא מכך? - אמר רב אשי: להכחיש עדים (שאמרו שראוהו). אמר רבי זירא אמר רב נחמן: עשרים וארבעה שעות מכוסה הירח. לנו (בני בבל) - שש שעות מהירח הישן ושמונה עשרה שעות מהירח החדש, להם (לבני ארץ ישראל) – שש מהחדש ושמונה עשרה מהישן. מה הדין היוצא מכך? - אמר רב אשי: להכחיש עדים (שאמרו שראוהו).

הקושי שבדברי שמואל
ברמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"א) מבואר שבית הדין שבארץ ישראל מקדש את החודשים עבור כלל ישראל, וקידוש זה אינו תלוי בחישוב בלבד, אלא גם בראיית העדים. ולכן אפילו אם לפי החישוב יום מסוים יכול להיות ראש חודש, אם היו השמים מעוננים ביותר ולא באו עדים שראו את הירח, יהיה החודש הקודם בן ל' ימים, ויקדשו את החודש הבא רק למחרת. לפיכך דברי שמואל אינם מובנים. מה התועלת שבידיעת כללי החישוב כאשר הקביעה האמיתית תלויה במצב העננות בארץ ישראל. גם שאר דברי הסוגיה אינם מובנים, וכדלהלן.

הקושי שבשיטת 'נולד קודם חצות'
במשנה במסכת ראש השנה (דף כה, א) מובא מעשה בעדים שראו שתי מראות, ולפי פשטות עדותם הם ראו את הירח (של החודש הקודם) בבוקרו של היום ואת הירח (של החודש הבא) במוצאי היום:
"מעשה שבאו שנים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל..."

ראיית שתי המראות בהפרש זמן זה חורגת מאוד ממנהגו של עולם. וז"ל סוגיית הירושלמי (פ"ב ה"ו):
"גמ' א"ר שמלאי: טעמיה דר' יוחנן בן נורי כל חדש שנולד קודם לשש שעות אין כח בעין לראות את הישן, ותני כן: 'נראה ישן בשחרית לא נראה חדש בין הערבים, נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן בשחרית'. א"ר חייה בר בא ולמה קיבלן רבן גמליאל, שכן מסורת בידיו מאבותיו – 'פעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה':"

פשטות דברי ר' שמלאי בירושלמי תואמת לפשטות הסבר רבי זירא בדברי אביו של רבי שמלאי בבבלי (ראש השנה כ,ב). והיינו, שאם נראה הירח החדש בלילה מכאן שהמולד (קבוץ השמש והירח שאז צדו המואר של הירח מוסתר לגמרי) היה קודם לכן במעט יותר משש שעות, כלומר שהירח נולד 'קודם חצות [היום]', וממילא אי אפשר היה לראות את הירח הישן בבוקרו של אותו היום. ולכן עדים שהעידו שהם ראו הירח החדש בלילה אך גם את הירח הישן בבוקר הם עדי שקר. ואילו רבן גמליאל קבע שלפי מסורתו הדבר אפשרי.
אלא שלפי המבואר ברמב"ם בהלכות קידוש החודש (א, ג) כל הדברים לא יתכנו , וז"ל:
"הלבנה נסתרת בכל חדש וחדש ואינה נראית כמו שני ימים או פחות או יתר , כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש בסוף החדש, וכמו יום אחד אחר שתדבק בשמש ותראה במערב בערב, ובליל שתראה בערב אחר שנסתרה הוא תחלת החדש"

לפי החישובים שמבוארים בהמשך דברי הרמב"ם מתבאר שבמציאות השכיחה הלבנה נסתרת מהעין שני לילות, ובפועל כ'שתי יממות ומחצה'. ותיתכן גם אפשרות נדירה שהלבנה הישנה תראה בשחרית במזרח בסוף החודש, ואילו הלבנה החדשה תראה כעבור כשלושים ושש שעות (כ'יממה ומחצה') בערבית במערב (כמבואר ב'מרכבת המשנה' שם, וכן מבואר במאירי). ונמצא שהלבנה נסתרה מעינינו רק לילה אחד. ולכך כוונת הרמב"ם באומרו שהלבנה נסתרת "כמו יום אחד אחר שתדבק בשמש ותראה במערב בערב". כלומר הלבנה נסתרת קצת פחות או קצת יותר מעשרים וארבע שעות לאחר המולד, כלומר שתיתכן גם אפשרות נדירה שהלבנה תיראה אחר כשמונה עשרה שעות מהמולד, אך לא פחות מכך.

בכל אופן, כמבואר ברמב"ם, שתי הדיעות מופרכות מיסודן. דברי ר' שמלאי שיתכן שהירח יראה כעבור רק מעט יותר משש שעות מהמולד – לא יתכנו! וברור שדעת רבן גמליאל שיתכן לראות את הירח הישן בבוקר ואת הירח החדש בלילה מופרכת מכל וכל. כיצד הסביר הרמב"ם את הירושלמי התמוה הזה? קושיה זו היא גם על סוגית הבבלי במסכת ראש השנה (דף כ,ב; דף כה,א) שלפי פשטותה דעתה כפשטות הירושלמי בעניינים אלו.

הקושי שבשיטת כיסוי הירח
גם דברי הסוגיה בענין הזמנים שהירח מכוסה לבני ארץ ישראל ולבני בבל אינם מובנים. אכן, בתחילת החודש חרמש הירח גדל אט-אט, ומכיוון שהשקיעה בארץ ישראל מאוחרת לשקיעה בבבל, יתכן שבינתיים גדל חרמש הירח ובני ארץ ישראל יראוהו ואפילו שבני בבל לא הצליחו לראותו. אך המרחק שבין בבל לבין ארץ ישראל מביא להפרשי זמן הקטנים משעה, שאינם קשורים כלל למספרים שבסוגיה.
גם הפרשי השעות שבין יפן שבמזרח לבין אנגליה שבמערב הם כתשע שעות, ואינם מתקרבים למספרים שבסוגיה, ולא ירווח לנו אם נדחק שלכך כוונת הסוגיה. ואם כן, מה פשר דברי הסוגיה?

הפתרון לקשיים
הקשיים שנמנו לעיל – הם מכוונים! והם חלק מסדרת קשיים דומים שמצויים בדברי חז"ל. וכעין כך כבר כתב הרמח"ל במאמר על אגדות חז"ל (מובא בהקדמה למדרש רבה):
"צריך שתדע שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בעניינים מן הטבע או התכונות... ואמנם אין העיקר להם העניין ההוא הטבעיי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה. ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת הענין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא. כי הכוונה היתה להלביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים".

וכן מצאנו שבתלמוד (עירובין דף עו,א; סוכה דף ז,ב) מובאות דעות אמוראים ביחס החשבוני שבין העיגול לבין הריבוע - שברור לעין שהן מוטעות מאוד, ולא מסתבר שהם עצמם לא שמו לב שדבריהם אינם מתאימים למציאות ! ובמאמר" ריבוע שיוצא מהעיגול". התבאר שקושי זה הוא מכוון! והוא נועד לרמז שדבריהם נאמרו במשמעות סמלית. ומדובר שם בסוג של 'לימוד זכות' על הדמויות השונות שבעם ישראל.

ואכן מחבר ספר 'יסוד עולם' (ר' יצחק בן יוסף הישראלי תלמיד הרא"ש) מביא מסורות מהגאונים שהסוגיות בענין כיסוי הלבנה אינן כפשוטן! (מאמר ד, פ"ח):
"...כגון רבינו האי ז"ל שאמר בזה הלשון: 'והאי שמעתא דאמר רב נחמן וכולי - אין אנו יודעין מאי קאמר! ולא יתכן היאך יהיה דבר זה! וכמה פעמים נשאלנו עליה ואי אשכיחנא בה טעמא הוה אמרינן לה, וכלל אומר שאינה דבר מדוייק!'. וכן אמר רב חננאל ז"ל: 'וזה שאמר אבא אבוה דר' שמלאי נולד קודם חצות וכולי וכן מה שאמר רב נחמן כ"ד שעי מכסי וכולי - לא נתברר לן! ולפיכך לא כתבנו בו פירוש'."


מסורת זו היתה ידועה גם לרמב"ם. ובפירושו לתלמוד הוא ביאר את הסוגיות כביכול 'לפי פשוטן', אך מייד הוסיף שהסוגיה תמוהה ויש בה סתירות פנימיות, וסיים: "וכללו של דבר קשיא לן האי מימרא טובא!". ומאידך, בפירושו למשנה העדיף הרמב"ם לדחות את פשטות הסוגיות במידע מחכמת האסטרונומיה, ובהתייחסו לאחת מהסוגיות כתב שהמבין אותה כפשוטה: "אינו משיג ממהלך הגלגלים אלא מה שמשיג השור והחמור".

מסורת דומה בשם "רוב החכמים" מופיעה בדברי הרז"ה בסוגיה זו 1 . אלא שהרז"ה וה'יסוד עולם' לא רצו לקבל את שיטת הגאונים ורוב החכמים - ששמועות שנראות כקשורות לאסטרונומיה ונראות לכאורה כהלכתיות אינן להלכה - ולכן הם נדחקו לפרש אותן באופן שנראה להם כמתאים להלכה. אך בפירושיהם בסוגיות הבבלי יש קשיים אחרים, כמבואר בספרי האחרונים שדנו בדבריהם.

בכל אופן לפי מסורת קדומה מהגאונים ומ"רוב החכמים" - האמרות בענין הזמן שהירח מתכסה והזמן שאפשר לראותו לא תיתכנה כפשוטן! ומתבקש שהן מצטרפות לאמרות תמוהות נוספות, שמטרתן לשמש כסוג של 'לימוד זכות' על כמה מהדמויות שקיימות בעם ישראל.

לימוד זכות על המרבים בעמל
המאמר הקודם "שחרית במזרח וערבית במערב ".דן במשמעות הסמלית של דברי רבן גמליאל, שאפשר שעדים יראו את הירח של החודש הקודם בבוקר ואת הירח של החודש הבא בערב.
והתבאר שיש הסוברים שכדי לקצר את הדרך לגאולה צריך להשתדל מאוד בעמל המלאכות; ויש הסוברים להיפך שכדי לקצר את הדרך לגאולה צריך להשתדל מאוד בעמל התורה והתפילה. כל דמות מצדיקה את עצמה ומקטרגת על חבירתה. אך בראייה נכונה ניתן לראות כל אחת מהן כמי שמקצרת את הדרך לגאולה. העדות המפליאה - "ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב" מרמזת לעדים שראו את 'עם ישראל' (שנמשל ל'ירח') בתפארתו! שכן אותם אנשים שיוצאים לעמול בשדותיהם מבוקר עד ערב, הם בעצם אנשים ש'מתפללים' באמצעות 'עמל כפיהם'. ומי שמשכים בשחר לעמול בשדהו במזרח, הוא 'באופן סמלי' מתפלל תפילת 'שחרית' במזרח, וכשהוא ממשיך לעמול בשדהו בערב במערב הוא 'באופן סמלי' מתפלל תפילת 'ערבית' במערב. וזהו עומק דברי רבן גמליאל: "כך מקובלני מבית אבי אבא: פעמים שבא בארוכה, ופעמים שבא בקצרה". והיינו, שאפשר שריבוי 'עמל המלאכות' יחשב לריבוי 'תפילה', והוא יקצר את הדרך לגאולה.

לימוד זכות על המרבים בתורה
בסמוך לעדות זו מביאה המשנה עדות תמוהה נוספת: "ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה, וקיבלן רבן גמליאל". הרמב"ם ומפרשים נוספים ביארו שהעדים העידו שהם ראו את הירח החדש בזמנו, והוסיפו להעיד שבלילה שלאחריו הירח לא נראה. ורבן גמליאל קיבלם. ובמאמר "ראינוהו בזמנו". התבררו הקשיים שבתיאור המעשה, והתבאר שאף מעשה זה אינו כפשוטו, אלא הוא משמש כלימוד זכות על הקבוצה הנגדית על אלו שמשתדלים למעט במלאכות ולהרבות בתורה.

בעבר שעות העבודה היו תלויות באור השמש, והלילה היה פנוי למי שחפץ בכך כדי לעמול בתורה. מי שראה בעמל המלאכות את תכלית חייו היה מאריך לשהות בחוץ במלאכות והיה נמצא שם גם מששקעה החמה עד תחילת הלילה ממש. ומאידך, מי שראה במלאכות הכרח שלא יגונה, היה משתדל לחזור לביתו עוד קודם לשקיעה כדי להוסיף זמן זה ללימוד התורה שהיה עמל בלילה.
העדות שבמעשה השני רואה בעמל הכפים הכרח, ולפיכך היא אינה מגנה אותו, אך גם אינה משבחת אותו ואינה מחשיבה אותו ל'תפילה'; וזו כוונת תחילת העדות השניה באומרה "ראינוהו בזמנו". והיינו, שראינו את עם ישראל (-שנמשל ל'ירח') עמל בחוץ בשדות ובשווקים בזמן שהוא מוכרח לעמול לצרכיו ההכרחיים; כל אחד "בזמנו" הקצוב לו, שהרי הצרכים ההכרחיים של כל אדם אינם דומים זה לזה. וסוף העדות השניה נאמר בלשון של קביעה – "וב'ליל' עבורו לא נראה". כלומר, שעם ישראל "לא נראה" ב'ליל' בחוץ כשהוא מוסיף לעמול. וזאת משום שצריך להקדיש את הלילה לריבוי והוספה בלימוד תורה, ורבוי זה 'יוליד' כביכול את האדם במציאות חדשה שבה לא יהיה חייב עוד להרבות בשעות המלאכה, ויוכל להרבות בתורה. ואמנם המשמעות הפשוטה של 'ליל עבורו' היא מוצאי יום ל' לחודש, משום שיום הל' הוא היום שנוסף ל'חודש מעובר'. אולם הקשיים שבמעשה מרמזים ש'ליל עבורו' מופיע שם בעיקר ב'משמעות סמלית', והיינו שה'לילה' הוא הזמן שבו מתאפשר לאדם ל'התעבר' ולחזור ולהיוולד כביכול במציאות חדשה, שבה יוכל להרבות בתורה.
הקב"ה היה רואה את השתדלותו ושומע שוועתו והיה מגלגל לפתחו הזדמנויות להשתלב במקומות עבודה שבהם יוכל למעט בעסק ולהרבות בתורה, ולא יהיה חייב עוד לעבוד במשך כל שעות אור היום, אלא יוכל להיכנס לבית המדרש לכמה שעות. ובמשך הזמן יתרבו שעות אלו עד שיתכן ואולי יתאפשר לו ללמוד כל היום. ואם לא יתאפשר לו בגלגול זה, הקב"ה יאפשר לו 'להתעבר' ולהיוולד מחדש בגלגול, שבו יוכל להיות עמל בתורה כל היום.

המשמעות הסמלית של המספר 'שש' בירושלמי
ר' שמלאי מרמז בירושלמי לטעמה של השיטה החולקת על רבן גמליאל במעשה לימוד הזכות הראשון ('קבלת העדות'), ולשם כך הוא משתמש בכלל המבוסס על המספר 'שש', שמופיע במעשה תמוה נוסף בירושלמי.
במשנה במסכת שבת (פ"א מ"ד) מסופר על כינוס חכמים בעליית חנניה בן גוריון שגזרו בו על 'שמונה עשר' דברים. הירושלמי מתאר את מה שארע שם כמלחמה נוראית וז"ל שם:
"אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל ... תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו'..."

מדברי הרמב"ם בפרושו למשנה מתברר שהמלחמה הזו לא התרחשה מעולם, וממילא הדברים שמסופרים שם הם סמליים 2 . במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי". ובמאמר ""שמחה ועצב בקרב בגיא מלח"".) התבאר שהמספר 'שמונה עשרה' מסמל בתנ"ך ובאגדות חז"ל את הצד שנראה לעינינו כקשור לבורא עולם באופן גלוי, הצד ה'חי'. והמספר 'שש' מסמל את היכולת לראות נקודות של זכות גם בצד האחר, שכלפי חוץ נראה לעינינו כ'נמוך' וכ'מת' 3 .
והתבאר שהמשנה דנה שם בענין הלכתי הקשור למספר 'שמונה עשרה'. אלא שמספר זה משמש גם כסמל למחלוקת בהשקפת עולם, מהו הצד ה'חי' שיביא לגאולת ישראל ומהו הצד ה'מת' שחס-ושלום ישאיר את ישראל בגלות. ולכן מספר הירושלמי על 'מלחמה' כביכול בין בית שמאי לבין בית הלל, שבה כל צד רואה את השני כ'מת'. והתבאר שלדעת בית שמאי - הקב"ה רוצה להביא את גאולת ישראל באמצעות אלו שעוסקים בעניינים החומריים. ולכן צריך לעזוב את בית המדרש (שמונה עשרה), ולצאת לעולם הטבע ('עולם העגולים' = 'עגל'). בית הלל התייחסו לבית שמאי כעובדים ל'עגל', ומאידך בית שמאי התייחסו ל'בית הלל' שנשארו בבית המדרש ולא יצאו לעולם המעשה - כאל 'הרוגים' ("והיו הורגין בתלמידי בית הלל").
אמנם היו כמה חכמים מבית שמאי שנהגו באופן שונה, ולכך כוונת המעשה הסמלי: "ששה מהן עלו! והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים". אותם חכמים שנולדה בהם יכולת ההבנה העמוקה הקשורה למספר הסמלי 'שש', 'התעלו' וראו 'חיים' גם בשיטה החולקת עליהם. ורק השאר שללו לגמרי את החולקים עליהם והתייחסו אליהם כ'הרוגים'.

הסבר ר' שמלאי בירושלמי - והמספר 'שש'
שימוש סמלי במספר 'שש' חוזר גם בדברי ר' שמלאי באומרו: "טעמיה דר' יוחנן בן נורי כל חדש (ירח) שנולד קודם ל'שש' שעות אין כח בעין לראות את הישן".
כזכור, עם ישראל נמשל ל'ירח', וכל אחד מעם ישראל נמשל אף הוא ל'ירח'. והמעשה הראשון ב'עדי ראיית הירח' מתאר את 'הירח הראשון', והם אנשים מישראל שלפי שורש נשמתם סבורים שהגאולה תגיע כאשר עם ישראל ירבה במלאכות. והמעשה השני ב'עדי ראיית הירח' מתאר 'ירח' אחר - 'ירח חדש'. והם אנשים מישראל שלפי שורש נשמתם סבורים שגאולת ישראל תגיע כאשר עם ישראל ירבה בתורה וימעט במלאכות. ר' יוחנן בן נורי שחולק במעשה הראשון על רבן גמליאל, מסמל תלמיד חכם ששייך במהותו ל'ירח החדש'. ואכן גם רבן גמליאל שייך לקבוצה זו, אך הוא מבית הנשיא ש'התעלו' למדרגה של 'שש', והם יכולים לראות שיש צד אמת גם בשיטת החולקים עליהם. ואילו ר' יוחנן בן נורי מסמל שם 'עדים' שנולדו 'קודם לשש'. ולכן אצלם - "אין כח בעין לראות את הישן". ולכן לשיטתו, ה'עדים' החולקים על השקפתו הם 'עדי שקר'. זהו עומק דברי ר' שמלאי בירושלמי!
ור' חייה בר בא מסביר בירושלמי, שלרבן גמליאל יש מסורת מבית אבותיו שאם אדם עושה את מעשיו לשם שמים, שתי הדרכים כשרות להביא את הגאולה. ואחת ארוכה ואחת קצרה, ואין ידוע לנו מי עושה את מעשיו יותר לשם שמים ודרכו קצרה יותר. וזהו עומק דברי ר' חייה בר בא באומרו: "ולמה קיבלן רבן גמליאל, שכן מסורת בידיו מאבותיו – 'פעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה'!".

שמואל – ואביו של ר' שמלאי
דברי שמואל בבבלי ממשיכים במסורת של רבן גמליאל במעשה הראשון, שב'ראיה זכה' ('בעין טובה' = 'בעין טב') ניתן לראות את כולם כמי שלפי הבנתם מקצרים את הדרך אל הגאולה. שמואל רצה ללמד זכות על 'כל הגולה' על כך שהם ממשיכים באורח חייהם הרגיל ואינם עולים לארץ ישראל, ולכך כוונתו באומרו שהוא יכול "לתקן לכל הגולה".
לשיטת שמואל (כתובות דף קיא,א וכפי שהבינה הרמב"ם בהלכות מלכים ה,יב) גם בזמננו צריכים כולם להשתדל לדור בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עכו"ם, ולא לגור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. ולשיטתו אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל ואפילו לבבל שהיתה אז מקום תורה חשוב ביותר.
עם זאת, שמואל ראה ביושבי הגולה אנשים שלפי הבנתם הם רוצים לקצר את הדרך לגאולה. להבנתם, גאולת ישראל תהיה כאשר בארץ ישראל יהיה ישוב מבוסס ואיתן מבחינה גשמית וכלכלית, שיוכל להחזיק גם צבא שילחם את המלחמות שילחם המשיח. אלא שאת הכסף הנצרך להקמת יישוב שכזה, קל להשיג בגולה יותר מאשר בארץ ישראל. לפיכך, הם מעדיפים להיות בחוץ לארץ ולעמול בהשגת העושר, ובבוא העת הם יעלו לארץ, וכספם וזהבם איתם וישתמשו בו להתיישב ולהיאחז בארץ.

כדי לחלוק על 'לימוד הזכות' של שמואל מביא הבבלי את דברי אביו של ר' שמלאי.
כזכור, ה'עדות' שבמעשה השני רמזה שיש להשתדל למעט במלאכות ולסיימן קודם לשקיעת החמה, והשתדלות זו תוביל לכך שאדם מישראל יוכל להתעבר ולהיוולד מחדש במציאות שבה יעמול בתורה כל היום, ורבן גמליאל קיבל השקפת עולם זו. אלא שהשקפה זו חולקת לכאורה על השקפת העולם שבמעשה הראשון, ואם כן, מהי בעצם השקפת רבן גמליאל, כיצד יתכן שבמשנה אחת מרומזות שתי השקפות עולם סותרות, ורבן גמליאל מקבל את שתיהן?
דבר זה מסמל 'סוד העיבור' שמוזכר בדברי אביו של ר' שמלאי. בתחילה בזמן כיבוש יהושע, כל ישראל הצטוו להיאחז בארץ ולרשת אותה, וכל אחד פנה אז לשדהו ולכרמו 4 . אך במשך הדורות עם ישראל אמור להפוך לאומה שכולה עמלי תורה, וכמתואר בנבואת ישעיה 5 . אלא שקצב התהליך אינו ידוע, ובמשך הדורות ובמשך הגלגולים שאדם מישראל עובר, פעמים שעיקר עיסוקו הוא העמל במלאכות ופעמים שעיקר עיסוקו הוא העמל בתורה 6 . נקודת האמצע של התהליך מוגדרת כ'חצות'. יש כאלו שנולדו בטבע של 'לפני חצות', והם נוטים אחר המלאכות וצריך לעודד אותם לפעול לפי הטבע שנולדו בו. ומאידך, יש כאלו שנולדו בטבע של 'לאחר חצות', והם נוטים אחר התורה וצריך לעודד אותם לעמול בתורה. ולכך מרמז אביו של ר' שמלאי כששאל אותו אם הוא מכיר את הכתוב ב'סוד העיבור': "נולד קודם חצות או נולד אחר חצות".
שמואל רצה 'לתקן' (=ללמד זכות) על 'כל הגולה' שאנשיה רודפים אחר המלאכות והעושר, ולומר שהם צודקים בהשקפתם. ואלו אביו של רבי שמלאי רמז לו, שאי אפשר ללמד זכות כזו באופן כוללני. וצריך לברר את מהותו של כל אדם, ואם לפי טבעו ניכר שהוא 'נולד אחר חצות', צריך להדריך אותו למעט במלאכות ולהרבות בתורה.

דברי רבי זירא
כאשר רבי זירא 'עלה', הוא הודיע שצריך שיהיה 'לילה ויום מן החדש'. כוונת דבריו היא שצריך לשאוף למימוש הרעיון שמסומל במעשה השני ברבן גמליאל, ב'ירח החדש', וצריך שכולם יהגו בתורה יומם ולילה. אלא שלא כולם בשלים להכיל ולקבל את הרעיון הזה. ואלו שנולדו בטבע של 'קודם חצות' והם נוטים מטבעם אחר המלאכות, לא יקבלו את הרעיון הגלום ב'ירח החדש'. ועדיף שלא לדבר עימם על כך, ולהניחם לפעול לפי טבעם.
וזו כוונתו באומרו בהמשך: "מחשבין את 'תולדתו', נולד 'קודם חצות' - בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה". הדרך להכיר את 'תולדתו' של האדם, את הטבע שהוא נולד בו, היא להתבונן על אורח חייו. אם הוא נולד 'קודם חצות' והוא מהסוברים שגאולת ישראל תגיע כאשר ירבו במלאכות, מן הסתם רואים אותו מחוץ לביתו עסוק במלאכות עד סוף היום סמוך לשקיעת החמה. ולפיכך, עדיף שלא לדבר עימו על הרעיון של ה'ירח החדש'.
אך אם הוא לא נולד בטבע זה, אם "לא נולד קודם חצות" – הרי "בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה". אדם שכזה משתדל לסיים את מלאכתו בחוץ עוד קודם לשקיעת החמה, ומשתדל להוסיף משעות היום אל לימוד הלילה. ולאדם כזה כדאי לפנות ולהודיע לו על הרעיון של ה'ירח החדש', והיינו שיש להשתדל להגות בתורה יום ולילה. ואם יתאפשר לו להתפרנס באופן מכובד שלא ממלאכה, כגון שיקבל תמיכה כלכלית כדי שיתפנה ללימוד תורה, שיעשה כך.
ורב אשי מסכם ואומר שהלימוד למעשה מדברי רבי זירא הוא להכחיש את העדים. ואם יאמרו 'עדים' שפלוני נראה להם כמתאים לעזוב את מלאכתו ולקבל תמיכה כלכלית כדי שיעסוק בתורה. והרי אנו רואים שאותו פלוני מרבה במלאכות עד סוף היום סמוך לשקיעת החמה, הרי שהם 'עדי שקר'. ר' זירא מלמדנו, שאותו פלוני נולד בטבע של 'קודם חצות' והוא אינו מתאים ל'ירח החדש', הוא אינו מתאים לעיסוק בתורה יומם ולילה.

דברי רבי זירא בשם רב נחמן
רבי זירא מרמז בסמוך שרב נחמן חלק עליו. רבי זירא מביא שרב נחמן אמר: "עשרים וארבעה שעות מכוסה הירח". כלומר הנהגה זו של עיסוק בתורה יומם ולילה (עשרים וארבע שעות) בלא עיסוק במלאכות, היא הנהגה 'מכוסה' ונסתרת שנועדה לאנשים בודדים כמו רשב"י וחביריו. היא אינה הנהגה שצריך לחנך אליה את הרבים. ואותם הבודדים שנפשם חשקה בתורה, ומחפשים אחר מקום שיתמכו בהם כלכלית כדי שיתפנו לעסוק בתורה, צריך לחקור אחריהם ואם כוונתם לשם שמים יש לתמוך בהם. אך אין לחנך לכך את הרבים.
את הצבור ככלל צריך לחנך להשקפת רבי ישמעאל שיש לשלב בין עמל התורה ועמל המלאכות. אלא שיש להבדיל בין החינוך לבני ארץ ישראל לבני החינוך לבני חוץ לארץ. הבדלי חינוך אלו מופיעים באופן דומה במקצת גם בדברי החתם סופר בחידושיו למסכת סוכה (דף לו,א), וז"ל:
"שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ-ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', 'ובועז זורה גורן השעורים הלילה', משום מצוה! וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה. הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצוה, אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר' ישמעאל לרשב"י...".

ואמר רב נחמן, שאת בני חוץ-לארץ צריך לחנך שה'ירח הישן' שמסמל את העיסוק במלאכות, נחשב לגביהם רק כהכרח, שהמספר 'שש' שמסמל את התורה שמסתתרת במקומות הגנוזים נמצא בו. ואילו העיסוק בתורה באופן גלוי נחשב לגביהם לדבר 'חי' באופן גלוי, שהמספר 'שמונה עשרה' מסמל אותו. וזו כוונתו באומרו: "לנו (בני חוץ-לארץ) – 'שש' שעות מ'הירח הישן', ו'שמונה עשרה' שעות מהירח החדש". ואילו את בני ארץ-ישראל צריך לחנך שה'ירח הישן' שמסמל את העיסוק במלאכות, נחשב לגביהם לדבר 'חי' באופן גלוי, שהמספר 'שמונה עשרה' מסמל אותו. ואילו ה'ירח החדש' שמסמל את העיסוק בתורה באופן גלוי נחשב לגביהם ל'הכרח', שהמספר 'שש' מסמל אותו, שהרי ללא עמל בתורה הגלויה לא יצליחו במאמציהם להיאחז בארץ ישראל. וזו כוונתו באומרו: "להם (לבני ארץ ישראל) – 'שש' מה'חדש', ו'שמונה עשרה' מה'ישן'.

מחלוקת הדרשות
בהמשך סוגית הבבלי מובאת מחלוקת דרשות, וז"ל (ראש השנה דף כ, ב):
"אמר מר: 'צריך שיהא לילה ויום מן החדש'. מנלן? רבי יוחנן אמר: 'מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב' (ויקרא כג, לב), ריש לקיש אמר: 'עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב' (שמות יב, יח). מאי בינייהו? אביי אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו. רבא אמר: חצות לילה איכא בינייהו."

קשה להבין את דברי הסוגיה כפשוטם. מה הקשר בין ציווי העינוי ביום הכפורים: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", או בין ציווי אכילת מצה: "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב", לשאלה האם יתכן שעדים יראו את חרמש הירח החדש?!
אכן כפי שהתבאר לעיל, לפי מסורת הגאונים ורוב החכמים – סוגיות אלו אינן כפשוטן! והרמב"ם אינו מביא דין זה ש'צריך שיהא לילה ויום מן החדש' בהלכותיו, ואינו מזכיר את הדרשה של ריש לקיש או של רבי יוחנן. ומסתבר שלמסורת הגאונים והרמב"ם, צריך להבין את עומק המשך הסוגיה לפי הנאמר לעיל, וכדלקמן.

ביום הכפורים נצטווינו להתנתק מהגשמיות, להימנע מאכילה וכדו' ואף לשבות ממלאכות. בכל המועדים הציווי לשבות הוא עד סוף היום. ולכאורה לא היתה התורה צריכה להאריך ולצוות לשבות ביום הכפורים - "עַד עֶרֶב". ורבי יוחנן לומד מייתור זה שהתורה רצתה להעלות על נס את ההינזרות ממלאכות באופן כללי. ומשם יש ללמוד את חשיבות 'הירח הסמלי' שלפיו הגאולה תגיע כאשר נתנתק מהגשמיות ומהמלאכות ונעסוק בתורה בלבד.

בחג המצות שבו יצאנו ממצרים נצטווינו שלא לאכול חמץ אלא מצות. הערך התזונתי של המצה הוא כמו הערך התזונתי של החמץ, אלא שהחמץ תפח ולכן הוא רך וטעים יותר לאכילה. החמץ מסמל את תענוגות החיים. בקהלת (ו,ז) נאמר: "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא", ואבן עזרא מסביר שכל עמל האדם נועד כדי שיביא אוכל לפיו ולא ימות, וגם הנפש לא תימלא מהנאת המאכל משום שהמאכל נמצא רק זמן קצר בתוך הפה. כל מצוות המועדים הן עד סוף היום, ולכאורה לא היתה התורה צריכה להאריך ולצוות שאכילת המצה תהיה - "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב", וריש לקיש לומד מייתור זה שהתורה רצתה להעלות על נס את ההינזרות מה'חמץ', שמסמל את "עֲמַל הָאָדָם" שמתלווה לשעבוד לתענוגות החיים. ומשם לומד ריש לקיש את חשיבות 'הירח הסמלי' שלפיו הגאולה תגיע כאשר נתנתק מהגשמיות ומהמלאכות ונעסוק בתורה בלבד.

לדעת אביי למחלוקת הדרשות שבין רבי יוחנן לבין ריש לקיש אין השלכה מעשית. אך רבא חולק עליו.
לדעת רבא, רבי יוחנן שלומד זאת מיום הכפורים, רואה בהתנזרות מוחלטת מהמלאכות 'ירח חדש' שיש לפעול בכל תוקף להשגתו. ואילו ריש לקיש שלומד זאת ממצוות אכילת מצה, רואה בהתנזרות מהמלאכות 'ירח חדש' שיש לשאוף להשגתו בדרכים עדינות. שהרי בפסח לא אסרה התורה את האכילה לגמרי כמו ביום כפור, וכמו כן בימים-הטובים של פסח הותרו מלאכות אוכל-נפש, ובחול-המועד הותרו דברים נוספים. לדעת ריש לקיש, אדם מישראל צריך לשאוף לעת שבה יעסוק בתורה יום ולילה, אלא שאינו חייב להתנזר לגמרי מהמלאכות, ולקבל תמיכה מאחרים כדי לעסוק בתורה. הוא צריך אמנם להוסיף שעות מן היום אלא לימוד הלילה, ולא להיראות בחוץ סמוך לשקיעת החמה. אך די בכך שיקום בחצות לילה לעסוק בתורה ובתפילה –"חֲצוֹת־לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". וזו כוונת רבא באומרו: " 'חֲצוֹת־לַיְלָה' - איכא בינייהו".

סיכום המאמר
בדברי חז"ל מצויות אמרות וסוגיות שעל פניהן הן נראות כפשוטן, אך כאשר מתעמקים בהן ומכירים את הקשיים שטמונים בהן, צריך לחקור אחר המשמעות הפנימית שמסתתרת בהן.
אחת הסוגיות היסודיות שבהן מבואר יסוד זה היא סוגיית הירושלמי במסכת מעשר שני (פ"ה ה"ב) המתארת מרחקים ומהירויות שאי אפשר להבין אותם כפשוטם. ובמאמר "המחילות הגנוזות". התבאר שמדובר באופן מיוחד של לימוד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל. והירושלמי מרמז שבראייה נכונה אפשר לראות כל אחת מהן כמי שפועלת כדי לקצר את הדרך אל הגאולה.
לשפה סמלית זו מצטרפת המשנה במסכת ראש השנה (פ"ב מ"ח) המתארת עדויות ראיית הירח שרבן גמליאל קיבלן למרות שהיו תמוהות ביותר, וכן סוגיות הירושלמי והבבלי על אותן משניות. שאף הן מלמדות זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל.
לשפה סמלית זו מצטרפת גם סוגיית הירושלמי במסכת שבת (פ"א מ"ד) המספרת על מלחמה נוראית שהיתה בין בית שמאי ובית הלל בעת שגזרו על 'שמונה עשר' דברים, שבמהלכה 'ששה' מתלמידי בית שמאי 'עלו' אל בית הלל. ומדברי הרמב"ם בפרושו למשנה עולה שהדברים לא התרחשו כפשוטם. ולשיטתו מדובר במשמעויות הסמליות המתלוות למספרים אלו.
ולשפה סמלית זו מצטרפת גם סוגיית הבבלי במסכת ראש השנה (דף כ, ב) המשתמשת באותם מספרים 'שמונה עשרה' ו'שש' ומתארת תיאורים אסטרונומיים שלפי מסורת הגאונים ורוב החכמים - אי אפשר להבין אותם כפשוטם. ומדובר גם שם באופן מיוחד של לימוד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.




^ 1."יש בכאן שלש שמועות עמוקות בסודותיהן וקשות בפירושיהן והם סתומות ונעלמות מלב רוב החכמים עד שדנו לפי דעתם שאינן כהלכה! וזה דבר של תימה..." (המאור הקטן דף ה, א מדפי הרי"ף).
^ 2.בשיירי קרבן על הירושלמי שם הקשה על הרמב"ם מדוע התעלם מהמסופר בירושלמי. אמנם מאידך בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה סימן כ), התקשה להבין את המסופר בירושלמי וכתב שהוא "צריך עיון גדול".
^ 3.מציאות של "תורה" גם במקומות נמוכים מרומזת בזוהר חדש (תיקונים, כרך ב, דף סד ב), וזו לשונו בתרגום חופשי: "קום עמוד האמצעי שאתה הוא ו ' כלול שש ספירות... ובהם 'כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא'..."
^ 4."אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". (ויקרא רבה קדושים כה,ג).
^ 5."וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱ-לֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ:". (ישעיהו סא, ה-ו)
^ 6.יסוד זה מרומז גם באגדות חז"ל על נכדו של 'חוני המעגל' שנקרא כשם סבו 'חוני המעגל', וכפי שהתבאר במאמרים "המערה של חוני". ו""החרוב של חוני"".
עוד בנושא מתמטיקה ואסטרונומיה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il