ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק ט'
(ג) וְכַאֲשֶׁר רָאִיתִי הַדָּבָר הַזֶּה הַמַּחֲלִי הַגּוּף וְהָעֵינַיִם, שַׂמְתִּי יָדִי לְקַבֵּץ סַמִּים וּבְשָׂמִים רֹאשׁ מִסִּפְרֵי הַקַּדְמוֹנִים, אֶעֱשֶׂה מֵהֶם סַם מוֹעִיל לַמַּחֲלָה הַהִיא, שֶׁתֵּרָפֵא בּוֹ. וְרָאִיתִי לְחַלֵּק זֶה הָעִנְיָן לַחֲמִשָּׁה מִינִים: הַמִּין הָרִאשׁוֹן - בַּחֲלֻקַּת הַמִּצְווֹת בְּעֵת הָאֹנֶס. הַמִּין הַשֵּׁנִי - בִּגְבוּל חִלּוּל הַשֵּׁם וְעָנְשׁוֹ. הַמִּין הַשְּׁלִישִׁי - בְּמַדְרֵגַת הַנֶהֱרָגִים עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וְהָאֲנוּסִים בְּאֹנֶס הַשְּׁמָד. הַמִּין הָרְבִיעִי - בְּעִנְיַן זֶה הַשְּׁמָד מִכְּלַל הַשְּׁמָדוֹת, וּמַה שֶּׁרָאוּי לָאָדָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ. הַמִּין הַחֲמִישִׁי - בְּבֵאוּר אֵיךְ יֵאוֹת לָאָדָם שֶׁיִשָּׁמֵר בְּזֶה הַשְּׁמָד, ה' יַבְדִילֶנּוּ.
שלוש המצוות שדינן יהרג ואל יעבור
הַמִּין הָרִאשׁוֹן - בְּחִלּוּק הַמִּצְווֹת בְּעֵת הָאֹנֶס.
יֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: מֵהַמִּצְווֹת, וְהֵן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַדִּין בָּהֶן הוּא, שֶׁכֹּל זְמָן שֶׁיֵּאָנֵס הָאָדָם עַל אַחַת מֵהֶן - מְצֻוֶּה שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, בְּכֹל מָקוֹם, וּבְכֹל זְמָן, וְעַל אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה. אָמְנָם אָמְרִי 'בְּכֹל מָקוֹם' - רְצוֹנֵנוּ בּוֹ: בֵּין בְּצִנְעָה בֵּין בְּפַרְהֶסְיָא*; וְאָמְרִי 'בְּכֹל זְמָן' - רְצוֹנֵנוּ בּוֹ: בֵּין בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד; וְאָמְרִי 'עַל אֵיזֶה עִנְיָן' - בֵּין נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ* בֵּין לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר.
אונס להנאת הגוי
וּשְׁאָר כֹּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן מִלְּבַד אֵלֶּה הַשָּׁלשׁ, אִם אֲנָסוֹ אַנָּס - יַבִּיט: אִם לַהֲנָאַת עַצְמוֹ נִתְכַּוֵּן - יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג, בֵּין בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, בֵּין בַּסֵּתֶר בֵּין בְּפַרְהֶסְיָא. וּרְאָיָה לַדָּבָר, אָמְרָם בְּפֶרֶק 'בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה': "וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוָאי", וְהֵשִׁיבוּ: "אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה. רָבָא אֲמַר: הֲנָאַת עַצְמוֹ שָׁאנֵי, וְאָזְדָא רָבָא לְטַעֲמֵיהּ*, דַּאֲמַר רָבָא הַאי גּוֹי" וְכוּ' (סנהדרין עד ע"ב). וְקָיְמָא לָן* הֲלָכָה כְּרָבָא. אִם כֵּן, הִנֵּה נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁכֹּל זְמָן שֶׁיִּתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ - יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג, אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד.
אונס כשהתכוון להעבירו עבֵרה
וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ - יַבִּיט כְּמוֹ כֵן: אִם הָיְתָה הָעֵת הַהִיא שְׁעַת שְׁמָד - יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, בֵּין בְּצִנְעָא בֵּין בְּפַרְהֶסְיָא; וְאִם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, וְהָיָה בַּסֵּתֶר - יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג, וְאִם בְּפַרְהֶסְיָא - יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וְזֶה תֹּרֶף* לְשׁוֹן הַגְּמָרָא בָּזֶה: "כִּי אֲתָא* רַב דִּימִי אֲמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר רַ' יוֹחָנָן: אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּצִנְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה מִדְּרַבָּנָן" (שם עד ע"א). וְכָךְ אָמְרוּ: "מַאי מִצְוָה קַלָּה מִדְּרַבָּנָן" וְכוּ'. וְאָמְנָם 'פַּרְהֶסְיָא' - רְצוֹנָם לוֹמַר: עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, וְכָךְ אָמְרוּ ז"ל: "אֵין פַּרְהֶסְיָא פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה, וְכֻלָּן מִיִּשְׂרָאֵל" (שם עד ע"ב).
___________________________________
בְּפַרְהֶסְיָא – בפני רבים, בפרסום. נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ – שכוונת אונסו להעבירו עבֵרה. וְאָזְדָא רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – רבא הולך לפי שיטתו. וְקָיְמָא לָן – קיים אצלנו, כך הלכה. תֹּרֶף – עיקר. כִּי אֲתָא – כשהגיע מארץ ישראל.
ביאורים
כדי להתמודד עם המצב הנורא של אונס והעברה על דת, מכין הרמב"ם תרופה מיוחדת. תרופה זו היא ביאור שעוסק בחמישה עניינים מענייני השמד. העניין הראשון – ההבדל בין מצוות שונות במצב שמד. השני – חילול השם וענשו. השלישי – מעלת הנהרגים על קידוש השם ומעלת האנוסים. הרביעי – ההתנהגות הנכונה בשמד הנוכחי. החמישי – איך להינצל מהשמד. תרופה זו נרקחה מדברי רבותינו, חכמי התורה שבעל פה. דרכו של הרמב"ם הייתה לברר עניינים נחוצים מצד עצמם, להבדיל מספרים רבים שנכתבים כדי 'להגדיל תורה ולהאדיר'. מבחינת התקופה רדפו את היהודים גם המוסלמים, כפי שמתואר באיגרת זו, וגם הנוצרים, שהתחילו את מסעות הצלב כמאה שנה קודם לכן. מציאות חיים כזו, שבה מכל צד רדפו את הדת היהודית, איננה חדשה לעם ישראל כמו שהקדים כבר הרמב"ם, ולכן התרופה נמצאת בודאי בתוך דברי הקדמונים.
העניין הראשון שאליו מתייחס הרמב"ם הוא המצוות השונות בעת האונס. לגבי שלוש העבֵרות החמורות מצֻווה אדם ליהרג ולא לעבור לעולם. מצוות אלו חמורות מצד עצמן, ואף אם אין הגוי מתכוון להעבירו על דתו – יהרג ואל יעבור. מצוות אלה מבטאות את הערכים החשובים ביותר בעם ישראל, האידאלים שלמענם אנו חיים – עבודת ה', ערך החיים ושמירת הקדושה בהם. אין טעם לחיים שאינם מממשים מגמות אלה, ועל כן – 'יהרג ואל יעבור'.
לגבי כל המצוות האחרות, מלבד אלה השלוש החמורות, נחלקו האמוראים בגמרא. שיטת ההלכה היא כרבא האומר שאם הגוי כופהו לעשות עבֵרה משום שלגוי יש הנאה בכך, אזי צריך לעבור ולא ליהרג. במקרה שבו הגוי אינו עושה כן להנאתו, אלא רוצה להעביר את היהודי על דתו – אם הדבר נעשה כגזרה נגד תורת משה וגם הדבר נעשה בפרהסיה, היהודי מצֻווה ליהרג ולא לעבור את העבֵרה. לדעת הרמב"ם אפילו איסור קל כמו הליכה בחוקות הגויים, כאשר הוא נעשה בפרסום – סותר את כלל התורה. עצם הפרסום של העבֵרה נותן לה את אותה החומרה שיש בגזרה כנגד תורת ישראל כולה. פגיעה במחוייבות לתורה, שהיא הנותנת משמעות ורוח לחיים, פוגמת בחיים כולם, ועל כן גם במצב כזה – 'יהרג ואל יעבור'.
הרחבות
וחי בהם
יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. כפי שמסביר הרמב"ם ישנם מקרים בהם על האדם ליהרג ולא לעבור על עבֵרה חמורה, וישנם מקרים שעל האדם לעבור ולא ליהרג. מדוע רשאי האדם לעבור על דברי תורה ולא ליהרג?
הרמב"ם , בהלכות יסודי התורה כותב: "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל...' כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם , ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" [יסודי התורה ה, א]. מצוות התורה ניתנו לאדם בשביל לרומם את חייו ולקדש את ה'. במותו של האדם אובדת ממנו גם אפשרות התיקון.
יסוד חשוב זה מתגלה בתורה פעמים נוספות, כמו בדין 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'. אנו מתירים לאדם לחלל שבת בשביל לרפא חולה, כי כשהחולה יבריא הוא יוכל לשמור את השבתות כהלכתן. לכן, אף על פי שקדושת השבת לכאורה התחללה – עצמת התיקון גדולה, כי האדם יקדש שם שמים בעזרת השבתות הבאות שאותן ישמור.
אמנם, ישנם הסוברים שגם ללא סברה זו מותר היה לעבור את העבֵרה הקלה, כיוון שמעשה שנעשה באונס אין לו משמעות [חמדת ימים]. בתחילת האיגרת למדנו סברה זו בדבריו של הרמב"ם.
לרפואת גיטה רחל בת יהודית הי"ו
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
