ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת ויגש תשע"ו

יהודה ויוסף

צדיק יסוד עולם * אוי לנו מיום הדין * עבודת ה' בתוך החיים * קיום מצוות לפני קבלת התורה * מטרת הגלות במצרים * לימוד התורה של האבות * השמחה שבלימוד התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
צדיק יסוד עולם
קראנו השבת את פרשת ויגש. יש מאבק ובירור שמתקיים בין יהודה ויוסף. הבירור הוא בירור עמוק מאוד, יהודה ויוסף הם שתי דרכים שונות. חז"ל אומרים שיוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה קידש שם שמים בגלוי (סוטה לו, ב). זה לא מקרה שיוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה בגלוי. זו שיטה. יוסף הוא פנימי, הוא עמוק ובבחינה של צדיק, צדיק יסוד עולם. יהודה לעומתו הוא מלך. יסוד הוא דבר שבתוך האדמה, לא רואים אותו אבל הוא מחזיק את כל הבניין. צדיק הוא היסוד של העולם, העולם מתקיים עליו, אבל הצדיקים נסתרים והמעשים שלהם פנימיים ועמוקים מאוד. עבודת ה' פנימית, הכרת ה' גדולה מאוד מאוד אך מבחוץ לא רואים את העומק הזה. צורה כזאת של עבודת ה' מאפשרת מציאות בין הגויים, ניתן להתערב בין גויים ולא לפחד שמא יושפעו מהם, כי יש כאן עמקות פנימית שקיימת ופועלת במישור אחר לגמרי.
לכן התולדות של יוסף שמורים מעין הרע, כמו דגים, היא לא פוגעת בהם. יהודה לעומתו גלוי, הוא מקדש שם שמים בגלוי, וכשמקדשים שם שמים בגלוי צריך להתרכז בתוך המציאות הייחודית של האומה הישראלית, לבנות אותה מבפנים בתור יחידה קדושה ועליונה, בלי להתערבב בגויים. יש התמודדות בין הדרכים. אחד לא מבין את השני, כל אחד חושב שרק בדרך שלו אפשר לגלות את ההופעה האלוקית בכל מלוא שלמותה, ועל זה המאבק בין שתי הדרכים שתי השיטות. ליוסף יש גם בחינה של פורץ דרך, הוא פורץ הדרך שמגיע ראשון למצרים וכל השבטים באים אחריו, לעומת כוח השלטון היציב והקבוע של יהודה. "אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ" (איוב מא, ח), זה יהודה ויוסף (בראשית רבה צג, ב).

אוי לנו מיום הדין
יהודה פורס בפני יוסף את כל הסיפור, מההתחלה, הוא מברר את הדברים ורוצה להתבונן מה יוסף רוצה ומה קורה כאן. דווקא הדיבור הברור והגלוי הזה מביא להתגלות של יוסף, יוסף כבר לא יכול להתאפק והוא מתוודע אל אחיו.
הפסוק אומר: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, ג), והמדרש על כך אומר (בראשית רבה צג, י-יא):
אבא כהן ברדלא אמר: יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר: "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא), על אחת כמה וכמה.
ר' אלעזר בן עזריה אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקדוש ברוך הוא שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו.
"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". אפשר להבין בפשט שהאחים נבהלו, הרי זה יוסף שהתנכלנו אליו ועשינו לו רע, מה הוא יעשה לנו עכשיו. אבל, אפשר להתבונן גם יותר לעומק. האחים חשבו שיוסף טועה בדרך שלו, הדרך שלו מסוכנת והוא כמו ישמעאל ועשיו, הבנים שלא המשיכו את הדרך הנכונה. יוסף עשה דברים שהיו נראים כמו דרך אחרת, הוא סלסל בשערו, התחבר דווקא לבני השפחות ונהג בצורה שונה. בגלל הסיבה הזו האחים רצו להיפטר ממנו - והנה, כשמתברר שיוסף הוא המושל בכל ארץ מצרים, זה אומר שהקב"ה הוא הוא שהעלה אותו לגובה כזה. אולי האחים גם נזכרו בחלומות של יוסף, ומתברר שהוא צדק בחלומותיו. האחים מבינים שכל ההסתכלות שלהם על יוסף הייתה מוטעית, אולי הם טעו לאורך כל הדרך. השבטים נבהלו, אולי לא בחנו את מעשינו כראוי, אולי כל מה שעשינו עד עכשיו הייתה טעות נוראה.
"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה", אם אצל יוסף השבטים כל כך נבהלו כשהם נוכחו שהם טועים בדרכם, כשהקב"ה יבוא ויוכיח את האדם בשעת הדין, ופתאום יתברר לו שכל מה שהוא עשה בחייו היה קלקול ועיוות, איך אדם יעמוד בפני הדין? צריך לעשות חשבון נפש, לא להיות שטחי, ותמיד לבחון את עצמו. להתבונן, לבחון עוד פעם ועוד פעם, כדי שהדרך תהיה באמת ברורה, שהמעשים יהיו מתוקנים, ולא נשלה את עצמנו ונחשוב שמעשינו נכונים וראויים. זה בעצם מה שחז"ל אומרים לנו, "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה".

עבודת ה' בתוך החיים
נוסיף ביאור על פי מה שאמרנו למעלה. יוסף עבד את ה' בצורה פנימית, הוא עבד את ה' באמצעות אכילה, שתייה, בסלסול בשערו וכן הלאה. האחים לא הבינו שאפשר לעבוד את ה' גם במעשים החיצוניים הללו. הם חשבו שאפשר לעבוד את ה' בתפילה, בתורה ובמצוות, אבל לא בתוך החיים הגשמיים והמעשיים. כך יוסף עבד את ה', בצורה פנימית ועמוקה, הכול לשם שמים. הוא עשה דברים שהיו נראים מיותרים, אך היה בהם כוונות ועומק.
כך ניתן להבין גם את המשך הפרשה: כשיוסף ויעקב נפגשים, חז"ל אומרים שיעקב קרא קריאת שמע, ומדייקים זאת מהפסוק: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בראשית מו, כט), יוסף נופל על צווארו של יעקב ובוכה, אך יעקב לא נופל. באמת, יעקב לא מצא זמן אחר לקרוא קריאת שמע?! הפגישה הזאת הייתה מתוכננת, זה לא שפתאום יוסף הופיע, ידעו בדיוק מתי הפגישה מתקיימת, ולמרות זאת ברגע שיוסף מגיע, יעקב קורא קריאת שמע. אם זה היה זמן קריאת שמע, למה גם יוסף לא אמר יחד אתו קריאת שמע? יש מפרשים שיוסף היה עסוק במצוות כיבוד אב ולכן הוא היה פטור מקריאת שמע, אך ליעקב אין מצווה ולכן הוא לא היה פטור.
אך המהר"ל אומר (גור אריה, שם) שזו לא הייתה קריאת שמע רגילה. כחלק מהשמחה הגדולה של יעקב בפגישה עם יוסף הוא קורא קריאת שמע, הרי הוא זוכה ורואה את יוסף מול עיניו, הלב היה מלא רגשות של שמחה, המפגש הזה כל כך גדול ומיוחד, ולכן יעקב פונה לריבונו של עולם בהודייה. הכול מאת ה', ולכן צריך לקרוא קריאת שמע. אך לפי כל זה, למה יוסף לא קרא קריאת שמע? גם יוסף הבין את גודל השעה, אך הוא עובד את ה' בנשיקות שהוא מנשק את אביו, בתוך המציאות. הוא נופל על צוואריו, וזו עבודת ה' שלו, יוסף עובד את ה' בכל מעשה שהוא עושה. הוא לא קרא קריאת שמע גלויה, אלא קריאת שמע פנימית. אלו שתי דרכים שונות, שמשלימות אחת את השנייה. כמובן שמי שעובד את ה' בגלוי צריך לעבוד אותו גם בסתר, ומי שבסתר צריך גם בגלוי, אבל יש דגשים שונים, יש מקום לאופי פנימי ושמור יותר, ויש מקום לעבודה חיצונית וגלויה.

קיום מצוות לפני קבלת התורה
אנחנו ממשיכים בפרשה. התורה מספרת על כל המשפחה שיורדת למצרים, ובתוך זה: "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית" (שם י). על שאול בן הכנענית אומר רש"י: "בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא הייתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה". שאול הזה הוא בן של דינה, ששמעון נשא לאשה. האם מותר לאדם לשאת את אחותו?! ויותר מזה, יש דעה בחז"ל שכל אחד מהשבטים נולד עם תאומה, ואיתה עם התאומה הוא התחתן, כולם היו נשואים לאחותם, איך היה מותר להם לנהוג כך?
המהר"ל עוסק בזה (גור אריה שם), ואומר כאן רעיון חשוב. חז"ל אומרים שהאבות שמרו את כל התורה כולה, ובכל זאת יעקב נשא שתי אחיות, כמוהו עמרם נשא את יוכבד דודתו, וכפי שראינו יש דעה בחז"ל שהשבטים נשאו את האחיות שלהן. המהר"ל מבאר שלפני מתן תורה כל אחד שקיבל על עצמו עול תורה בעצם התגייר, לפני כן הוא לא היה שייך לעבודת ה' וכעת הוא שייך. הכלל הוא שגר שנתגייר הוא כתינוק שנולד, אח ואחות שמתגיירים יכולים מדאורייתא להתחתן זה עם זה. אמנם חכמים אסרו, אך מהתורה הדבר מותר. אם כן, לגר שמתגייר אין שום קשר משפחתי למשפחה שלו.
על היסוד הזה נשאלת שאלה, אם כך כשעם ישראל כולו קיבל עול תורה במעמד הר סיני, כולם היו במעמד של גרים ואם כך כולם היו מותרים זה לזה, והרי חז"ל אומרים שעם ישראל במדבר התלונן על כך שקרובים נאסרו זה בזה? המהר"ל משיב ואומר שיש הבדל בין אדם שהתגייר בעצמו לבין מי שהתגייר במעמד הר סיני, כשהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית. הגיור במעמד הר סיני לא היה כמו הגיור של יחיד שעוזב את הסביבה שלו והולך להתגייר אלא גיור כללי, ורק באופן הראשון הגר הוא כקטן שנולד.
המהר"ל מוסיף עוד ואומר, שלפני מתן תורה עבודת ה' הייתה בעקבות השגות עליונות של האבות, שהבינו מה רצון ה'. לפני מתן תורה היה ברור לאבות שרצון ה' הוא לבנות את משפחת בית ישראל באמצעות שתי האחיות, לאה ורחל. כמו שהיה ברור ליעקב שרצון ה' הוא שהוא ילמד תורה וישמור תורה, כך הוא ידע שרצון ריבונו של עולם הוא שהוא יישא אחיות. עוד לא היה מתן תורה עם הוראות ברורות חדות והחלטיות, היה צריך לכוון לרצון של ריבונו של עולם - וליעקב אבינו ולשבטים ריבונו של עולם התיר. כל אופן החיים לפני מתן תורה היה על פי השגות רוחניות עליונות, ולכן עמרם יכול היה לשאת את דודתו, שמעון את אחותו וכן הלאה.
הבדל נוסף שמביא המהר"ל הוא בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. כל מצוות עשה שאדם עושה מרוממת אותו ומעלה אותו למדרגה עליונה, ואילו אדם שנמנע ולא עובר על מצוות לא תעשה לא מתעלה, אלא רק לא נופל. מהסיבה הזאת אין עניין שנשים למשל יחמירו באיסור השחתת פאות הראש, ואילו במצוות עשה שנשים לא מחויבות בהן, יש מעלה כשהן מקיימות אותן, כי הן מתעלות על ידי הקיום שלהן. צריך לעשות הבחנה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. לפני מתן תורה האבות קיימו את כל מצוות העשה, כי הן מעלות ומרוממות, אך במצוות לא תעשה, במקום שהם הבינו שרצון ה' הוא שונה הם נהגו כך, מכיוון שרצון ה' הוא שונה, אין בכך פגם. ניתן להבחין שבכל המקומות שהאבות לא קיימו את אחת מהמצוות, זה דווקא במצוות לא תעשה. אם כן, יש הבדל בין עשה ללא תעשה ובין הגיור שהיה לפני מתן תורה לבין מעמד הר סיני של העם כולו.

מטרת הגלות במצרים
אנחנו ממשיכים בפרשה. הקב"ה מתגלה ליעקב (שם ב-ד):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.
הקב"ה מתגלה ליעקב במראות הלילה, אולי יש כאן רמז לגלות. יעקב עומד לצאת מארץ ישראל למצרים, לפרק זמן בלתי ידוע, והקב"ה מופיע אליו במציאות הזאת ואומר "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם".
"אור החיים" מביא את דברי המקובלים, שבחטא אדם הראשון התפזרו ניצוצות של קדושה בהרבה מקומות מקולקלים בכל העולם כולו, וכל הגלויות שישראל גלו היו בשביל ליקוט הניצוצות הללו מתוך הקליפות. להחזיר את הקדושה למקומה. לגלות מצרים היה תפקיד מרכזי בדבר הזה, משום שמצרים הייתה מקום עם טומאה גדולה מאוד, הרבה ניצוצות נטמעו שם והם חזרו למקורם כשמשפחת יעקב הגיעה. עם ישראל התעלה למדרגה של קדושה על ידי ליקוט ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, ומצרים הפכה להיות כמצולה שאין בה דגן, כי לוקטו כבר כל הניצוצות. זו הסיבה שהתורה אוסרת לחזור למצרים, לא נותרו שם ניצוצות ואין סיבה לחזור לשם, לעומת מקומות אחרים שבהם עדיין מפוזרים ניצוצות.
יש תפקיד גדול לירידה הזאת, "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". יש תפקיד לירידה הזאת. זו הפעם השנייה שיעקב מקבל הדרכה כזאת. גם בדרך לחרן הקב"ה התגלה ליעקב ובישר לו שהוא יהיה אתו. גם אז, זו לא הייתה רק בריחה מעשיו, היה לירידה מארץ ישראל תפקיד, והתפקיד אז היה לבנות את משפחת ישראל. צריך להתמודד עם קשיים ועם גלות מסוימת, להתמודד עם לבן הארמי, וכך נבנית המשפחה. כך היה אז וכך כעת בירידה למצרים צריך להפוך את המשפחה לעם. להיבלע בתוך מצרים, לעבור את כור ההיתוך ואת הייסורים במצרים, וזה סבל שמזכך ומלקט את כל ניצוצות הקדושה.
אפשר לומר שכך פועלת כל ירידה של ציבור וגם של יחיד. גם כשליחיד יש התמודדות עם קשיים חיצוניים או פנימיים, מטרת הקושי היא לא להכביד או להעניש אלא לבנות את הכוחות, ללבן ולזכך. הקב"ה שוכן אתנו בגלות החיצונית אך גם בגלות הפנימית, אדם יכול להיות בגלות הנשמה, במקום נמוך - ומשם הוא יכול ללקט ניצוצות, להרים את כוחות הנפש ובמקום שהם ימשכו וידרדרו אותו למטה, להפוך את הירידה הזאת לעלייה גדולה.

לימוד התורה של האבות
הדבר האחרון בפרשה שנעסוק בו, הוא הפסוק: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (שם כח), להקים לו בית מדרש. אנחנו תמיד חוזרים על זה שבבית אל הבית הראשון שנבנה היה בית המדרש. אני לא מכיר שום תקדים לכך במקום אחר, חוץ מאצל יהודה פה בפרשה. כשבאנו לבית אל והחלטנו לבנות ישיבה, עוד לא היה שום דבר על הגבעה הזאת, הייתה שממה, והתחלנו בבניית בית המדרש. יעקב שולח את יהודה להקים בית מדרש. חז"ל אומרים (בראשית רבה ויגש צה, ג):
רבי חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא. חד אמר: להתקין לו בית דירה, וחד אמר: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו. תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו היה יודע באיזה פרק פירש ממנו שהיה משנה אותו. כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: "עוד יוסף חי", "ויפג לבו", נזכר באיזה פרק פירש הימנו ואמר בלבו: יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני אני מאמין לכם. אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו, מה עשה יוסף נתן להם עגלות שנאמר: "ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה" (בראשית מה, כא)
המדרש כאן אומר שזו הייתה הדרך של יעקב לברר, מסתמא יוסף זוכר מה למדנו בפעם האחרונה, אולי הוא גם חידש חידושים בהלכות עגלה ערופה. יש קשר מיוחד להלכות עגלה ערופה, כי כשיעקב נפרד מיוסף הוא הלך בדרך מסוכנת. כנראה שיעקב גם ליווה אותו. בדיני עגלה ערופה אם נמצא חלל בשדה הזקנים צריכים לומר שהם לא שלחו אותו בלי ליווי. אם כן, יעקב ליווה את יוסף בדרך. יוסף אמר לו: 'אבא, תחזור הביתה, אתה לא צריך ללוות אותי', ויעקב השיב לו שהדין הוא שצריך ללוות, כי אחרת נושאים באחריות אם קורה משהו. יוסף למד מיעקב אז את הדין הזה, ובשליחת העגלות הוא רמז שהוא עוד זוכר את ההלכה ההיא. אצל תלמידי חכמים הקשר הוא קשר של תורה, גם כשנפגשים אחרי עשרים שנה ממשיכים בנושא שעליו דיברנו. המדרש ממשיך ואומר:
ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו. ועד עכשיו לא נתנה תורה, וכתיב באברהם: "וישמור משמרתי" (שם כו, כה), ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, ומנין שכן הוא? שנאמר: "אף לילות יסרוני כליותי" (תהלים טז, ז). רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר: "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (משלי יד, יד). ר' יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (בראשית שם).
האבות עדיין לא קיבלו את התורה, ואת התורה הם למדו מעצמם. בתוך תוכו של האדם יש נשמה פנימית, והיא בעצם התורה. צריך לחדור לפני ולפנים, לגלות את התביעות הפנימיות והרצונות האמתיים של האדם - וזו התורה. כך היה אצל האבות, הם חיפשו את הדרך הנכונה, העמיקו בתוך תוכם, התבוננו עוד ועוד, ומעצמם הגיעו להשגת התורה. בעם ישראל הנפש האלוקית היא עוצמתית. לאבות הייתה הסגולה הזאת ולכן הם יכלו להתעמק, לחשוף את פנימיות הנפש - ולהגיע להבנה מה רצון הקב"ה מאתנו. בתוך תוכו של כל אדם מישראל נמצאת נשמה אלוקית ופנימית, והיא מדריכה אותו והיא בעצם התורה. כשאדם מקיים תורה הוא פשוט מגיע למילוי הפנימי שלו בעצמו. אני לא מחדש חידושים, צריך פשוט לחיות את הדברים הללו.

השמחה שבלימוד התורה
נקודה נוספת, שלא הספקתי להגיד במסיבת חנוכה.
השמחה בלימוד התורה היא דבר מיוחד. השמחה היא חלק מהלימוד. את כל המצוות צריך לקיים בשמחה כי עבודת ה' כולה צריכה להיות בשמחה, אך זה תנאי צדדי נוסף. בלימוד התורה השמחה היא חלק מעצם הלימוד. נוכיח את הדבר: אבל היושב שבעה חייב בכל המצוות, והוא פטור רק ממצוות לימוד תורה. הסיבה לכך היא שלימוד תורה הוא משמח, ואדם אבל לא יכול להיות בשמחה. כל מצווה צריכים לקיים בשמחה, ובכל זאת אבל מחויב בכל המצוות. יוצא מכך שהצורך לקיים את המצוות בשמחה הוא לא תנאי מעכב אלא תוספת, ולכן אבל נדרש לקיים אותן, גם אם לא בשלמות בגלל חסרון השמחה. לעומת זאת בלימוד תורה, לימוד בלא שמחה מחסר בעצם המצווה, ולכן אבל פטור לגמרי. צריכים לעבוד על זה להיות שמחים בלימוד. האמת היא שאי אפשר אחרת, אפשר ללמוד שלא בשמחה?! כשאדם פוגש את דבר ה', כשחושבים על זה שבורא שמים וארץ המקיים את העולם כולו, שלח לנו מכתב אלוקי, והוא מלמד אותנו מה רצונו - מה יכול להיות יותר משמח מזה?! האפשרות היחידה שלא להיות בשמחה היא כשאנחנו לא שמים לב למה שאנחנו עושים. אם אדם ישים לב מה עניינה של תורה, איזו זכות גדולה יש בלימוד התורה, הוא יהיה בשמחה גדולה מאוד. ממילא, כשלומדים מתוך שמחה הלימוד מתיישב על הלב, הזיכרון יותר חזק, השקידה גדולה יותר והלימוד כולו משתפר.
אני מאחל לכולנו שהימים האלו יהיו ימים של התרוממות, של עלייה בקודש מתוך שמחה וטוב לבב מרוב כל, לשמוח ברינה של תורה יותר מאשר בכל דבר אחר שאפשר לשמוח בו. לזכור שעיקר ענייננו בלימוד התורה הוא לא משהו אישי ופרטי, אלא שאור ה' יופיע בעולם ובישראל. אנחנו בתקופה שמתקרבת מאוד לגאולה השלמה, מתמודדים התמודדויות גדולות ויש התנגדויות והפרעות, ועל אחת כמה וכמה שערכו של הלימוד עולה על הלימוד שהיה בדורות הקודמים. שהימים הבאים עלינו יהיו ימים של עליה, של צמיחה גדולה, ושנזכה לגאולה שלמה.



עוד בנושא ויגש

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il