ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
-ה- 149 וְעָמַדְתִּי עַל שֶׁהַנְּבִיאִים הָיָה מִתְאַמֵּת אֶצְלָם שֶׁהַדָּבָר שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים, הָיָה מֵאֵת בּוֹרֵא קֹדֶם שֶׁיְּיַחֲסֵהוּ* הַבּוֹרֵא אֵצֶל עַמּוֹ, 150 וְהוּא, שֶׁהָיָה נִרְאֶה לוֹ אוֹת, מַתְחֶלֶת עִם הַתְחָלַת הַדִּבּוּר וְתִשְׁלַם עִם הַשְׁלָמָתוֹ, וְהִיא אִם עַמּוּד עָנָן אוֹ עַמּוּד אֵשׁ, אוֹ אוֹר בָּהִיר מִבַּלְעֲדֵי הָאוּרִים הָרְגִילִים, וְכַאֲשֶׁר רוֹאֶה הַנָּבִיא זֶה, יִתְבָּרֵר לוֹ בְּלִי סָפֵק כִּי הַדִּבּוּר מֵאֵת הַבּוֹרֵא. 151 וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּרְאוּהוּ גַּם כֵּן הָעָם, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עִם מֹשֶׁה כְּשֶׁהָיָה נִפְרָד מֵהֶם לָלֶכֶת אֶל מְקוֹם הַנְּבוּאָה, הָיוּ עוֹמְדִים וּמַבִּיטִים בָּאֲוִיר וְהוּא צַח בְּלִי עָנָן, וְעֵינֵיהֶם אֶל מֹשֶׁה. וְכַאֲשֶׁר הָיָה מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַנְּבוּאָה, הָיָה יוֹרֵד הֶעָנָן בְּעַמּוּד, וְיַעֲמֹד עַד אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמּוֹ, וְיַעֲלֶה וְיָשׁוּב אֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות לג, ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְכַאֲשֶׁר יָשׁוּב אֲלֵיהֶם וְיַגִּיעַ שְׁלִיחוּתוֹ, הָיוּ אוֹמְרִים: אֱמֶת, אָנוּ רָאִינוּ נְקִיּוּת הָאֲוִיר קֹדֶם הַגִּיעֲךָ וִירִידַת עַמּוּד הֶעָנָן בְּהַגִּיעֲךָ וְהָיָה עִכּוּבוֹ כְּשִׁעוּר שָׁמְעֲךָ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָמַרְתָּ אֵלֵינוּ. 152 וְעוֹד, כִּי מָצָאתִי קְצָת הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר לֹא פֹּרַשׁ בְּעִנְיָנוֹ שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵלָיו בְּעַמּוּד עָנָן, הִתְבָּאֵר מֵעִנְיָנוֹ בְּסֵפֶר אַחֵר שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתוֹ כֵּן. כִּי שְׁמוּאֵל הוּבָא עִם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְאָמַר עַל הַכֹּל* (תהלים צט, ז) בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר מָצָאתִי כָּזֶה בִּשְׁמוּאֵל, אֵין סָפֵק, כִּי רַבִּים מֵהַנְּבִיאִים כָּמוֹהוּ.
מופתי החרטומים
153 וְאִם יִשְׁאַל שׁוֹאֵל אֵיךְ עָמְדוּ הַחַרְטֻמִּים כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאוֹתוֹתָיו? 154 נֹאמַר: כִּי הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֲשָׂרָה, הֲפִיכַת הַמַּטֶּה* וְהַתִּשְׁעָה הָאֲחֵרִים*, לֹא זָכְרָה הַתּוֹרָה שֶׁעָשׂוּ נֶגְדּוֹ כִּי אִם הַשְּׁלֹשָׁה*. וְהַשְּׁלֹשָׁה גַּם כֵּן לֹא זָכְרָה הַתּוֹרָה לְהַשְׁווֹת בֵּינָם וּבֵינוֹ אֲבָל זָכְרָה זֶה לְשַׁנּוֹת* מַעֲשֵׂהוּ וּמַעֲשֵׂיהֶם, וְהוּא שֶׁבֵּאֲרָה שֶׁמֹּשֶׁה עָשָׂה דָּבָר נִרְאֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', וְשֶׁאֵלֶּה עָשׂוּ דָּבָר נִסְתָּר וְנֶעֱלָם, כַּאֲשֶׁר חוֹקְרִים עָלָיו וּמְגַלִּים אוֹתוֹ וְתֵרָאֶה הַתַּחְבּוּלָה בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה בַּשְּׁלֹשָׁה (שמות ז, יא) וַיַּעֲשׂוּ הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, 155 וְזֹאת הַמִּלָּה בַּלָּשׁוֹן נוֹפֶלֶת* עַל הַדָּבָר הַנִּסְתָּר וְהַנֶּעֱלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמואל א' כא, ט) הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. וּכְמוֹ (ישעיה כה, ז) פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים. (מלכים א' יט, יג) וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ. (שמואל ב' יט, ח) וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו. (שמואל א' יח, כב) דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט, וְהַדּוֹמֶה לָהֶם. 156 וְכַאֲשֶׁר פֵּרְשָׁה הַתּוֹרָה בְּאָמְרָהּ בְּלַהֲטֵיהֶם אוֹ בְּלָטֵיהֶם, הִתְבָּאֵר כִּי זֶה לְגַנּוֹת פָּעֳלָם לֹא לְאַמְּתוֹ, וְזֶה כֶּאֱמָרְךָ: אָמַר רְאוּבֵן דְּבָרִים יְשָׁרִים וְאָמַר שִׁמְעוֹן דְּבָרִים מְעֻוָּתִים, אוֹ תֹאמַר עָשָׂה לֵוִי מַעֲשֶׂה טוֹב וְעָשָׂה שִׁמְעוֹן מַעֲשֶׂה רַע, כִּי אֵינְךָ מְכַוֵּן כִּי אִם לְהַבְדִּיל בֵּין שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים וּשְׁנֵי הַמַּעֲשִׂים לֹא לְהַשְׁווֹת בֵּינֵיהֶם. 157 וְכֵיוָן שֶׁשַּׂמְתִּי זֶה הַשֹּׁרֶשׁ, אֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְהַרְאוֹת אֵיךְ הָיָה אֶפְשָׁר בּוֹ שֶׁיַּעֲשׂוּ תַּחְבּוּלָה בַּחֲלָקִים מְעַטִּים מִן הַמַּיִם וּמְשַׁנִּים אוֹתָם בִּצְבָעִים, וְאֵיךְ הָיוּ מַשְׁלִיכִים בִּקְצָת אֲגַמֵּי הַמַּיִם לְהַבְרִיחַ מֵהֶם הַצְפַרְדְּעִים, אֶלָּא שֶׁאֵלּוּ הַחֲלָקִים לֹא יִתָּכֵן כְּמוֹהֶם בַּגְּרָמִים* הַגְּדוֹלִים. אֲבָל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁשִּׁנָּה מֵי הַיְאוֹר כֻּלָּם, וְשִׁעוּרוֹ מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה מֵעֲלָא"ק עַד מַרְיוּ"ט. וְכֵן הֶעֱלָה הַצְפַרְדְּעִים מִכֻּלּוֹ, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר בּוֹ תַּחְבּוּלָה וְלֹא עָרְמָה אֲבָל הוּא מַעֲשֵׂה הָעִזּוּז* הֶחָכָם הַיָּכוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים קלו, ד) לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ.
________________________
אמונות ודעות (105)
בשביל הנשמה
30 - מאמר שלישי חלק ח'
31 - מאמר שלישי חלק ט'
32 - מאמר שלישי חלק י'
טען עוד
ביאורים
149 -ה - אותות הנביא
בניגוד למשה שהתנבא כשהוא ער ועומד על רגליו, שאר הנביאים מתנבאים בחלום או שומעים דיבורים סתומים, ואיך ידע הנביא להבחין האם מה ששמע הוא חלום או נבואה, הרי יכול להיות שהדיבור שהוא חשב כנבואה היה סך הכול דיבור שהוא שמע ממישהו או חלום סרק?
150 הקדוש ברוך הוא היה עושה לנביאים סימן שעל ידו הם ידעו שהוא מתגלה אליהם, סימן שהיה מתחיל בתחילת ההתגלות ומסתיים בסיומה. סימן זה היה עמוד אש או עמוד ענן או אור בהיר.
151 את הסימן הזה לפעמים ראה גם כל העם ולא רק הנביא, כמו שקרה אצל משה. כאשר היה משה יוצא למקום הנבואה, תחילה היו השמים נקיים מכל ענן. כאשר דיבר אתו הקדוש ברוך הוא ירד עמוד הענן, וכשסיים לדבר עמו עלה הענן. כמו שנאמר (שמות לג, ח-יא): "והיה כצאת משה אל האוהל יקומו כל העם וניצבו איש פתח אהלו... והיה כבא משה האהלה ירד... וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האוהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו, ודיבר ה' עם משה פנים אל פנים". כשמשה היה יוצא אל העם ומספר להם את נבואתו הם היו אומרים לו שהם יודעים שהקדוש ברוך הוא התגלה אליו, שהרי הם ראו את הענן יורד על האוהל בתחילת הנבואה, מתעכב שם פרק הזמן הדרוש לאמירתה, וכשהסתיימה - עלה הענן מעל האוהל.
152 סימן כזה היה לא רק אצל משה אלא גם אצל שאר הנביאים, ואף שהדבר אינו מוזכר ביחס ישיר לנבואת אף אחד מן הנביאים, הכתוב מעיד על כך במקום אחר (תהילים צט, ו-ז): "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו... בעמוד ענן ידבר אליהם". ואם לשמואל היה סימן כזה אין שום סיבה שהוא לא התקיים אצל שאר הנביאים.
153 ההבדל בין אותות משה לאותות החרטומים
ראינו לעיל שהנביא נבחן על ידי האותות שהוא עושה, אולם גם החרטומים שהיו במצרים עשו מופתים, ואם כן איך ניתן ללמוד מכל על אמינות הנביא?
154 התשובה היא שמשה עשה עשרה אותות - הפיכת המטה לנחש וחזרתו למטה, ותשע המכות (רבנו אינו מחשיב את מכת בכורות, מפני שמשה לא היה מעורב בעשיית מכה זו אלא רק הקדוש ברוך הוא) והחרטומים עשו רק שלושה אותות – הפיכת מטה לנחש, דם וצפרדע, וכאשר התורה מתארת אותם היא מבליטה שגם את האותות הללו הם לא עשו כמו משה, אלא בצורה יותר חלשה וקטנה. התורה מדגישה דבר זה על ידי המילה "בלטיהם" (חסר א') המוזכרת בכל שלוש הפעמים – בהפיכת המטה (שמות ז, יא), במכת דם - (שם ז, כב) ובמכת צפרדע (שם ח, ג). מילה זו לא נכתבה סתם - כוונתה היא שהחרטומים עשו את האותות על ידי תחבולה נסתרת ולא בדרך נס, ושקרו באומרם שיש בידם לעשות נסים.
155 משמעות המלים משורש לוט היא הסתר וכיסוי, כפי שמופיע בעוד מקומות במקרא, למשל (שמואל א כא, י): "הנה היא לוטה בשמלה" - כאשר דוד בורח מעם שאול ומגיע אל אחימלך ומבקש ממנו אוכל וחרב, מציע לו אחימלך את חרב גולית הפלישתי ואומר לו שהיא לוטה בשמלה - מכוסה בשמלה.
פסוק נוסף הוא (ישעיה כה, ז): "ובִלע... פני הלוט הלוט על כל העמים" - ישעיה מתנבא כאן שלעתיד לבא ה' יגאל את עם ישראל ויעשה סעודה, ובמהלכה הוא יסיר את המכסה וכל מי שיהיה בסעודה יוכל לראות את פני המלך.
במקום אחר נאמר (מלכים א יט, יג): "וילט פניו באדרתו" – כאשר אליהו בורח למערה וקובל על בני ישראל שעזבו את בריתו של הקדוש ברוך הוא, יוצאת בת קול ואומרת לו לצאת מן המערה ולראות את כבוד ה' עובר על פניו וכאשר אליהו שומע זאת הוא מכסה את פניו באדרתו.
"והמלך לאט את פניו" (שמואל ב יט, ה) - לאחר שאבשלום מת, סירב דוד להתנחם, כיסה את פניו וצעק בקול גדול: "בני אבשלום, אבשלום בני בני".
וכן (שמואל א יח, כב): "דברו אל דוד בלט" - שאול רצה לפגוע בדוד, לאחר ששאול הבטיח לתת לדוד את בתו לאישה בעקבות הריגת גולית, הוא שלח אליו בסתר (בלט) לומר לו שכדי לקבל את בתו הוא צריך להרוג מאה פלישתים (הוא קיווה שכך דוד יפגע).
156 אם כן, כאשר התורה סיפרה על האותות שעשו החרטומים היא רצתה להראות את החולשה שבמעשיהם של החרטומים ולא לשבח אותם, כאדם האומר: ראובן אמר דברים נכונים ושמעון אמר טעות, או לוי עשה מעשה טוב וזבולון עשה מעשה רע, כך גם התורה הזכירה תחילה את המופתים שעשה משה שהיו אמיתיים ואז היא עברה למעשים של החרטומים שהיו שקריים ולא אמיתיים.
157 החרטומים עשו את ה'נסים' שלהם על ידי תחבולה – הם לא הפכו את המים לדם, אלא רק לקחו קצת מים ושינו את צבעם, וכן במכת הצפרדעים - הם הצליחו להבריח את הצפרדעים ממקום מסוים ביאור על ידי חומר כל-שהוא ששמו לידם, אלא שעל ידי תחבולות כאלה ניתן לעשות דברים במקום מסוים ובכמות קטנה בלבד. לעומת זאת משה הפך את כל מימי היאור לדם ומילא את כולו בצפרדעים - דברים שלא יתכן לעשותם על ידי תחבולות ומוכרח הוא שנעשו בכוח אלוקי אמתי, שהרי אף אדם לא יכול לשנות בפרק זמן מידי מרחבים עצומים כאלה אלא רק הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (תהילים קלו, ד): "לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו".
לעילוי נשמת מרת מרי בת מסודי בן הרוש ע"ה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
