ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
- ב - 254 וְאֹמַר שֶׁחָשַׁבְתִּי וְאָמַרְתִּי: אֵיךְ תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה* מִכָּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם עַל הָאָדָם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ רוֹאִים גּוּפוֹ קָטָן וְנִבְזֶה? וְהִתְיַשַּׁבְתִּי בָּזֶה וּמָצָאתִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגּוּפוֹ קָטָן, נַפְשׁוֹ רְחָבָה מֵהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כִּי מַדָּעוֹ* כּוֹלֵל כָּל אֲשֶׁר בָּם, עַד שֶׁהִגִּיעַ לָדַעַת מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַעְלָה מֵהֶם אֲשֶׁר בּוֹ הִיא עֲמִידָתָם; רוֹצֶה לוֹמַר: הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים קצט, יד): נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד. 255 וְחָשַׁבְתִּי בְּעִנְיַן יְמֵי חַיָּיו וְאָמַרְתִּי: לָמָּה לֹא יִחְיֶה תָּמִיד? וְהִתְבָּאֵר לִי שֶׁהַבּוֹרֵא לֹא נָתַן לוֹ הַחַיִּים הָאֵלֶּה הַקְּצָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הוּא עוֹלַם הַטֹּרַח, אַךְ* כַּאֲשֶׁר יְסַיְּעוּהוּ יִהְיוּ לוֹ הַחַיִּים הַתְּמִידִים, כַּאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב (תהילים כא, ה): חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּ לוֹ וְגוֹמֵר. וְכַאֲשֶׁר אֲבָאֵר בַּמַּאֲמָר הַתְּשִׁיעִי. 256 וְחָשַׁבְתִּי אֵיךְ הָיָה עִם מוֹתַר הָאָדָם, בִּנְיַן גּוּפוֹ חָלוּשׁ, מֻרְכָּב מֵהַדָּם וְהַלֵּחָה וּשְׁתֵּי הַמְּרָרוֹת, וְלָמָּה לֹא הָיוּ חֲלָקָיו זַכּוֹת מַתְמִידוֹת*? וַהֲשִׁיבוֹתִי הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת וְאָמַרְתִּי: אִם נִרְצֶה זֶה, אָנוּ רוֹצִים שֶׁיִּבָּרֵא כּוֹכָב אוֹ מַלְאָךְ, כִּי גוּף הָאָדָם הוּא זֶה הַנִּבְרָא מֵאֵלֶּה הַתַּעֲרוֹבוֹת, וְהוּא יוֹתֵר זַךְ מִכָּל הָרְבָדִים הָאֵלֶּה הָאַרְצִיִּים, וּמַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר זַךְ מִמֶּנּוּ, הוּא אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם, אִם מַלְאָךְ, אוֹ כּוֹכָב. וּמִי שֶׁיַּחְפֹּץ לָשׂוּם גּוּף הָאָדָם מֵחֲלָקִים, אֵינָם חֲלָקָיו, הוּא רוֹצֶה לְבַטְּלוֹ, כְּמִי שֶׁרָצָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ שָׁמַיִם, כִּי אִם מֵעָפָר, וְשֶׁלֹּא תִהְיֶה אֶרֶץ כִּי אִם מֵאֵשׁ, שֶׁרְצוֹנוֹ הֶבֶל וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ חָכְמָה. וּכְבָר אָמַר (תהלים קד, כד): מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְגוֹמֵר. 257 וְהֵשַׁבְתִּי* עוֹד בָּחֳלָיִים הַבָּאִים עָלָיו וְאָמַרְתִּי: הַלְוַאי נִצַּל מֵהֶם, אוֹ נִדְחוּ* מֵעָלָיו. וּמְצָאתִים טוֹבִים לוֹ; בַּעֲבוּר שֶׁיָּשׁוּב מֵחֲטָאָיו וְיִכָּנַע לֵאלֹהָיו וְיִתַּקְּנוּ עִנְיָנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (איוב לג, יט): וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ. וְהֵשַׁבְתִּי עוֹד בִּמְשׁוֹל הַחֹם וְהַקּוֹר, וְהַרְגָּשָׁתוֹ בְּאֶרֶס זוֹחֲלֵי הֶעָפָר, וְהַחַיּוֹת הַמַּזִּיקוֹת. וְיָדַעְתִּי כִּי הַרְגָּשָׁתוֹ בָּזֶה מְתַקַּנְתוֹ, כִּי אִם לֹא הָיָה מַרְגִּישׁ בְּצַעַר, לֹא הָיָה מְפַחֵד מֵעֹנֶשׁ אֱלֹהָיו. כִּי כַּאֲשֶׁר אָמַר אֵלָיו: אֲנִי אֲצַעֶרְךָ לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הוּא הַצַּעַר. וְשָׂמָהוּ מַרְגִּישׁ בַּצְּעָרִים הָאֵלֶּה לְבַעֲבוּר יַכִּירֵם וְיִהְיוּ לוֹ לְדִמְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּחֹם הַגָּדוֹל* (מלאכי ג, יט): כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר. וְאָמַר בִּדְמוּת הָעֹנֶשׁ בְּאֶרֶס (דברים לב, לג): חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם. 258 וְחָשַׁבְתִּי בְּאֵלֶּה הַצְּרָכִים הַמֻּרְכָּבִים בּוֹ, וְהַתַּאֲווֹת אֲשֶׁר הַרְבֵּה מֵהֶם לְרַע לוֹ. וְהִתְבָּאֵר לִי כִּי הֶחָכָם לֹא הִרְכִּיבָם בּוֹ, כִּי אִם לָשׂוּם כָּל אַחַת מֵהֵנָּה בִּמְקוֹמָהּ בַּשֵּׂכֶל אֲשֶׁר חֲנָנוֹ הָאֱלֹהִים. תַּאֲוַת הַמָּזוֹן לְהַעֲמִיד הַצּוּרָה*, וְתַאֲוַת הַמִּשְׁגָּל לְהַעֲמִיד תְּמוּרָתוֹ*. וְיִתְעַסֵּק בַּכֹּל כְּפִי שֶׁבֵּאֵר לוֹ וְהִתִּירוֹ. וְאִם הוּא מִתְעַסֵּק בּוֹ מִצַּד הַהֶתֵּר, יִהְיֶה מְשֻׁבָּח, וּמִתְעַסֵּק בּוֹ מִן הָאִסּוּר, יִהְיֶה מְגֻנֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (משלי יא, כג): תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה*, וְאָמַר (תהלים י, ג): כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ. 259 וְהֵשַׁבְתִּי: אֵיךְ* יְעֻתַּד לוֹ הַצַּעַר הַמַּכְאִיב וְהַהַתְמָדָה בָּאֵשׁ. 260 וְרָאִיתִי כִּי לְעֻמַּת זֶה הַנְּעִימוּת הַתְּמִידִית וְהַהַתְמָדָה בַּגְּמוּל, וְאִם לֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם כֵּן, לֹא יְקַוֶּה* תִּקְוָה גְּמוּרָה, וְלֹא יִירָא יִרְאָה גְּמוּרָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר (דניאל יב, ב): אֵלֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. 261 וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא קֹדֶם זֶה צִוָּה עָלָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהָמִית אוֹתוֹ בְּאָפְנֵי אַרְבָּעָה מִיתוֹת. הִתְבָּאֵר לִי כִּי זֶה לְתַקָּנָתוֹ, וְאֵינֶנָּהּ יוֹצְאָה חוּץ לַשֵּׂכֶל; כִּי הַשֵּׂכֶל כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה כִּי אָדָם הָאֶחָד כְּשֶׁיֻּפְסַד אֶחָד מִנְּתָחָיו, בְּחֹלִי אוֹ בְּאֶרֶס, שֶׁכְּרִיתָתוֹ תַּקָּנָה בַּעֲבוּר הַצָּלַת שְׁאָר גּוּפוֹ, כֵּן רוֹאֶה מִן הַמְדַבְּרִים, כִּי הָמִית מִי שֶׁנִּשְׁחַת מֵהֶם וְהִשְׁחִית בָּאָרֶץ תַּקָּנָה בַּעֲבוּר שֶׁיִּנָּצֵל שְׁאָר הַמִּין, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (דברים יט, כ): וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. 262 וְאַחַר אֲשֶׁר סָפַרְתִּי אֵלֶּה הַשִּׁבְעָה שְׁעָרִים מִשַּׁעַר הַצֶּדֶק בְּצִוּוּי הָאָדָם הַזֶּה, אֹמַר, וְכֵן כָּל מַה שֶּׁנִּדְמֶה לַמַּאֲמִין מִמַּה שֶּׁדּוֹמֶה לָהֶם, רָאוּי שֶׁיַּחְשֹּׁב בּוֹ הַטּוֹב, כִּי בְּלִי סָפֵק יִמָּצֵא לוֹ פָּנִים* מִן הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים כה, י): כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת וגו'.
________________________
הַכַּוָּנָה – המטרה. כִּי מַדָּעוֹ – ידיעתו והבנתו. אַךְ – אלא. זַכּוֹת מַתְמִידוֹת – שיהיו איבריו זכים, רוחניים יותר, ומציאותו נצחית. וְהֵשַׁבְתִּי – והקשתי. נִדְחוּ – התרחקו. בַּחֹם הַגָּדוֹל – מוזכר כאחד מהעונשים לרשעים. הַצּוּרָה – לקיים חיותו. תְּמוּרָתוֹ – חילופיו, כלומר להעמיד את הדורות הבאים. עֶבְרָה – כעס הבורא. אֵיךְ – איך ייתכן למעלת האדם. לֹא יְקַוֶּה וכו' – הציפייה לשכר לא תהיה שלמה. פָּנִים – צדדים.
אמונות ודעות (105)
רבנים שונים
47 - מאמר רביעי חלק א'
48 - מאמר רביעי חלק ב'
49 - מאמר רביעי חלק ג'
טען עוד
254 -ב- גדלות האדם וקטנותו
ויש לשאול, איך ניתן לומר שהאדם הוא תכלית הבריאה, ושהוא היצור החשוב והמיוחד בה, כאשר אנו רואים שגופו כל כך חלש ופגיע? התשובה לכך, שאף שהאדם חלש וקטן מימדים, הצד הרוחני והשכלי שלו גדול ועצום. בדעתו משיג האדם בארץ ובכוכבים, והשגתו מגיע עד כדי השגה במידותיו של הקב"ה, כמו שנאמר (תהילים קלט, יד): "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד".
255 ועוד יש לשאול, מדוע שנות חייו של האדם קצרות כל כך, אם הוא תכלית העולם היה ראוי שיחייה לנצח? שאלה זו מבוססת על ההנחה שהעולם הזה הוא תכלית האדם ובו מתמצת מהותו, ואין זה נכון. אחר העולם הזה, הזמני, מגיע העולם הבא, שהוא עולם נצחי. נמצא שהאדם נצחי, והנצח בעולם הבא, כמו שנאמר (תהילים כא, ה): "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד".
256 ויש לשאול, כיצד מתיישבת עובדת היות האדם הבריאה החשובה ביותר, עם מציאות גופו החלש, הבנוי מדם וליחה - יסודות פחותים, ואין גופו בנוי מהיסוד המושלם של המלאכים והכוכבים (המדע בזמן רס"ג סבר כי הכוכבים בנויים מיסודות אחרים ממה שאנו מכירים בכדור הארץ)? התשובה לכך, אם האדם היה עשוי מיסודות המלאכים הוא היה מלאך, מהותו של האדם נובעת מכך שהוא בנוי בצורה כזו. שאלה זו דומה לשאלה: מדוע השמים לא עשויים מעפר או הארץ לא עשויה מאש? אם השמים והארץ היו עשויים מחומרים אחרים, השמים לא היו שמים והארץ לא הייתה ארץ. כך גם האדם, אם היה עשוי מהיסודות מהם עשויים המלאכים והכוכבים, הוא לא היה אדם אלא מלאך, על כך נאמר (תהילים קד, כד): "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית".
257 ואם נשאל כיצד מציאות החולאים הרבים הבאים על האדם מתיישבת עם עובדת היותו הנברא החשוב ביותר? יש להשיב שיש תועלת בחולאים להכוונת האדם לעבודת ה', לתיקון מעשיו ולסור מחטאיו. וכן הרגשת הקור והחום ופגיעת בעלי החיים המזיקים בו, הכול נועד לעורר את האדם לחזור בתשובה. כדי שיוכל אדם לפחד מפני הדין ולחזור בתשובה, צריך שידע מהי הרגשת כאב. החום בקיץ מאד מפריע לאדם כדי שידע שזהו העונש העתידי על עבירות ויירתע מלעשות אותן, כמו שנאמר (מלאכי ג, יט): "כי הנה היום בא בוער כתנור", וכן (דברים לב, לג): "חמת תנינים יינם".
258 אם נשאל מדוע הכניס הקב"ה את התאוות באדם? נשיב כי הקב"ה הכניס באדם את התאוות לטובתו, כי בלעדי התאוות אין העולם יכול להתקיים. תאוות האכילה ניתנה כדי שבני האדם יאכלו ויזינו את גופם, תאוות המין כי ללא תאווה זו לא היו בני האדם מתרבים, תאוות הממון גורמת לאדם לעבוד מהזריחה עד השקיעה בשביל לצבור ממון ולחיות חיי מותרות, ועבודה מאומצת זו מביאה להתפתחות העולם, על כך נאמר (משלי יא, כג): "תאוות צדיקים אך טוב. תקוות רשעים עברה", ואם האדם משתמש בתאוות למעשים לא ראויים, נאמר עליו (תהילים י, ג): "כי הלל רשע על תאוות נפשו".
259 יש לשאול: כיצד יתכן שהיצור החשוב בבריאה ייענש בעונש וצער גדולים וממושכים בגיהינום?
260 התשובה לזה, שכנגד העונש החמור קיים שכר גדול ונעימות תמידית בעולם הבא. מציאות השכר והעונש מוכרחת להתקיים, כדי שתהיה עבודה שלימה ויראה אמיתית. על כך אמר דניאל (יב, ב): "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".
261 גם ארבע מיתות בית דין נועדו לתקנת האדם. החברה היא יחידה אחת, שלכל אחד מהפרטים שבה יש יכולת להשפיע על האחרים. אם נשאיר בקרבנו את החוטאים, השפעתם על החברה תגרום לקלקולה ולהשחתתה. עניין זה דומה לאדם שיש לו איבר מזוהם והרופאים החליטו לכרות אותו, מפני שאם לא כך, עלול האדם למות מזיהום, תיקון החברה היוצא מהמתת אנשים אלו מופיע בפסוק (דברים יט, כ): "והנשארים ישמעו וייראו".
262 עד כה מנינו שבעה דברים (חלישות האדם, שנות חייו הקצרות, מחלות, קור וחום, תאוות, גיהינום ומיתות בית דין) שנראו תחילה תמוהים, ואחר מחשבה אנו רואים את האמת והחכמה שבקיומם. כך אנו צריכים לבחון ולהסביר את כל מעשי ה', מפני ש"כל ארחות ה' חסד ואמת" (תהילים כה, י).
להצלחת הדר בת רבקה הי"ו
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
מה מברכים על פיצה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
