ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
- ב - 254 וְאֹמַר שֶׁחָשַׁבְתִּי וְאָמַרְתִּי: אֵיךְ תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה* מִכָּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם עַל הָאָדָם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ רוֹאִים גּוּפוֹ קָטָן וְנִבְזֶה? וְהִתְיַשַּׁבְתִּי בָּזֶה וּמָצָאתִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגּוּפוֹ קָטָן, נַפְשׁוֹ רְחָבָה מֵהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כִּי מַדָּעוֹ* כּוֹלֵל כָּל אֲשֶׁר בָּם, עַד שֶׁהִגִּיעַ לָדַעַת מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַעְלָה מֵהֶם אֲשֶׁר בּוֹ הִיא עֲמִידָתָם; רוֹצֶה לוֹמַר: הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים קצט, יד): נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד. 255 וְחָשַׁבְתִּי בְּעִנְיַן יְמֵי חַיָּיו וְאָמַרְתִּי: לָמָּה לֹא יִחְיֶה תָּמִיד? וְהִתְבָּאֵר לִי שֶׁהַבּוֹרֵא לֹא נָתַן לוֹ הַחַיִּים הָאֵלֶּה הַקְּצָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הוּא עוֹלַם הַטֹּרַח, אַךְ* כַּאֲשֶׁר יְסַיְּעוּהוּ יִהְיוּ לוֹ הַחַיִּים הַתְּמִידִים, כַּאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב (תהילים כא, ה): חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּ לוֹ וְגוֹמֵר. וְכַאֲשֶׁר אֲבָאֵר בַּמַּאֲמָר הַתְּשִׁיעִי. 256 וְחָשַׁבְתִּי אֵיךְ הָיָה עִם מוֹתַר הָאָדָם, בִּנְיַן גּוּפוֹ חָלוּשׁ, מֻרְכָּב מֵהַדָּם וְהַלֵּחָה וּשְׁתֵּי הַמְּרָרוֹת, וְלָמָּה לֹא הָיוּ חֲלָקָיו זַכּוֹת מַתְמִידוֹת*? וַהֲשִׁיבוֹתִי הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת וְאָמַרְתִּי: אִם נִרְצֶה זֶה, אָנוּ רוֹצִים שֶׁיִּבָּרֵא כּוֹכָב אוֹ מַלְאָךְ, כִּי גוּף הָאָדָם הוּא זֶה הַנִּבְרָא מֵאֵלֶּה הַתַּעֲרוֹבוֹת, וְהוּא יוֹתֵר זַךְ מִכָּל הָרְבָדִים הָאֵלֶּה הָאַרְצִיִּים, וּמַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר זַךְ מִמֶּנּוּ, הוּא אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם, אִם מַלְאָךְ, אוֹ כּוֹכָב. וּמִי שֶׁיַּחְפֹּץ לָשׂוּם גּוּף הָאָדָם מֵחֲלָקִים, אֵינָם חֲלָקָיו, הוּא רוֹצֶה לְבַטְּלוֹ, כְּמִי שֶׁרָצָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ שָׁמַיִם, כִּי אִם מֵעָפָר, וְשֶׁלֹּא תִהְיֶה אֶרֶץ כִּי אִם מֵאֵשׁ, שֶׁרְצוֹנוֹ הֶבֶל וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ חָכְמָה. וּכְבָר אָמַר (תהלים קד, כד): מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְגוֹמֵר. 257 וְהֵשַׁבְתִּי* עוֹד בָּחֳלָיִים הַבָּאִים עָלָיו וְאָמַרְתִּי: הַלְוַאי נִצַּל מֵהֶם, אוֹ נִדְחוּ* מֵעָלָיו. וּמְצָאתִים טוֹבִים לוֹ; בַּעֲבוּר שֶׁיָּשׁוּב מֵחֲטָאָיו וְיִכָּנַע לֵאלֹהָיו וְיִתַּקְּנוּ עִנְיָנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (איוב לג, יט): וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ. וְהֵשַׁבְתִּי עוֹד בִּמְשׁוֹל הַחֹם וְהַקּוֹר, וְהַרְגָּשָׁתוֹ בְּאֶרֶס זוֹחֲלֵי הֶעָפָר, וְהַחַיּוֹת הַמַּזִּיקוֹת. וְיָדַעְתִּי כִּי הַרְגָּשָׁתוֹ בָּזֶה מְתַקַּנְתוֹ, כִּי אִם לֹא הָיָה מַרְגִּישׁ בְּצַעַר, לֹא הָיָה מְפַחֵד מֵעֹנֶשׁ אֱלֹהָיו. כִּי כַּאֲשֶׁר אָמַר אֵלָיו: אֲנִי אֲצַעֶרְךָ לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הוּא הַצַּעַר. וְשָׂמָהוּ מַרְגִּישׁ בַּצְּעָרִים הָאֵלֶּה לְבַעֲבוּר יַכִּירֵם וְיִהְיוּ לוֹ לְדִמְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּחֹם הַגָּדוֹל* (מלאכי ג, יט): כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר. וְאָמַר בִּדְמוּת הָעֹנֶשׁ בְּאֶרֶס (דברים לב, לג): חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם. 258 וְחָשַׁבְתִּי בְּאֵלֶּה הַצְּרָכִים הַמֻּרְכָּבִים בּוֹ, וְהַתַּאֲווֹת אֲשֶׁר הַרְבֵּה מֵהֶם לְרַע לוֹ. וְהִתְבָּאֵר לִי כִּי הֶחָכָם לֹא הִרְכִּיבָם בּוֹ, כִּי אִם לָשׂוּם כָּל אַחַת מֵהֵנָּה בִּמְקוֹמָהּ בַּשֵּׂכֶל אֲשֶׁר חֲנָנוֹ הָאֱלֹהִים. תַּאֲוַת הַמָּזוֹן לְהַעֲמִיד הַצּוּרָה*, וְתַאֲוַת הַמִּשְׁגָּל לְהַעֲמִיד תְּמוּרָתוֹ*. וְיִתְעַסֵּק בַּכֹּל כְּפִי שֶׁבֵּאֵר לוֹ וְהִתִּירוֹ. וְאִם הוּא מִתְעַסֵּק בּוֹ מִצַּד הַהֶתֵּר, יִהְיֶה מְשֻׁבָּח, וּמִתְעַסֵּק בּוֹ מִן הָאִסּוּר, יִהְיֶה מְגֻנֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (משלי יא, כג): תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב תִּקְוַת רְשָׁעִים עֶבְרָה*, וְאָמַר (תהלים י, ג): כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ. 259 וְהֵשַׁבְתִּי: אֵיךְ* יְעֻתַּד לוֹ הַצַּעַר הַמַּכְאִיב וְהַהַתְמָדָה בָּאֵשׁ. 260 וְרָאִיתִי כִּי לְעֻמַּת זֶה הַנְּעִימוּת הַתְּמִידִית וְהַהַתְמָדָה בַּגְּמוּל, וְאִם לֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם כֵּן, לֹא יְקַוֶּה* תִּקְוָה גְּמוּרָה, וְלֹא יִירָא יִרְאָה גְּמוּרָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר (דניאל יב, ב): אֵלֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. 261 וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא קֹדֶם זֶה צִוָּה עָלָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהָמִית אוֹתוֹ בְּאָפְנֵי אַרְבָּעָה מִיתוֹת. הִתְבָּאֵר לִי כִּי זֶה לְתַקָּנָתוֹ, וְאֵינֶנָּהּ יוֹצְאָה חוּץ לַשֵּׂכֶל; כִּי הַשֵּׂכֶל כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה כִּי אָדָם הָאֶחָד כְּשֶׁיֻּפְסַד אֶחָד מִנְּתָחָיו, בְּחֹלִי אוֹ בְּאֶרֶס, שֶׁכְּרִיתָתוֹ תַּקָּנָה בַּעֲבוּר הַצָּלַת שְׁאָר גּוּפוֹ, כֵּן רוֹאֶה מִן הַמְדַבְּרִים, כִּי הָמִית מִי שֶׁנִּשְׁחַת מֵהֶם וְהִשְׁחִית בָּאָרֶץ תַּקָּנָה בַּעֲבוּר שֶׁיִּנָּצֵל שְׁאָר הַמִּין, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (דברים יט, כ): וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. 262 וְאַחַר אֲשֶׁר סָפַרְתִּי אֵלֶּה הַשִּׁבְעָה שְׁעָרִים מִשַּׁעַר הַצֶּדֶק בְּצִוּוּי הָאָדָם הַזֶּה, אֹמַר, וְכֵן כָּל מַה שֶּׁנִּדְמֶה לַמַּאֲמִין מִמַּה שֶּׁדּוֹמֶה לָהֶם, רָאוּי שֶׁיַּחְשֹּׁב בּוֹ הַטּוֹב, כִּי בְּלִי סָפֵק יִמָּצֵא לוֹ פָּנִים* מִן הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים כה, י): כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת וגו'.
________________________
הַכַּוָּנָה – המטרה. כִּי מַדָּעוֹ – ידיעתו והבנתו. אַךְ – אלא. זַכּוֹת מַתְמִידוֹת – שיהיו איבריו זכים, רוחניים יותר, ומציאותו נצחית. וְהֵשַׁבְתִּי – והקשתי. נִדְחוּ – התרחקו. בַּחֹם הַגָּדוֹל – מוזכר כאחד מהעונשים לרשעים. הַצּוּרָה – לקיים חיותו. תְּמוּרָתוֹ – חילופיו, כלומר להעמיד את הדורות הבאים. עֶבְרָה – כעס הבורא. אֵיךְ – איך ייתכן למעלת האדם. לֹא יְקַוֶּה וכו' – הציפייה לשכר לא תהיה שלמה. פָּנִים – צדדים.
אמונות ודעות (105)
רבנים שונים
47 - מאמר רביעי חלק א'
48 - מאמר רביעי חלק ב'
49 - מאמר רביעי חלק ג'
טען עוד
254 -ב- גדלות האדם וקטנותו
ויש לשאול, איך ניתן לומר שהאדם הוא תכלית הבריאה, ושהוא היצור החשוב והמיוחד בה, כאשר אנו רואים שגופו כל כך חלש ופגיע? התשובה לכך, שאף שהאדם חלש וקטן מימדים, הצד הרוחני והשכלי שלו גדול ועצום. בדעתו משיג האדם בארץ ובכוכבים, והשגתו מגיע עד כדי השגה במידותיו של הקב"ה, כמו שנאמר (תהילים קלט, יד): "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד".
255 ועוד יש לשאול, מדוע שנות חייו של האדם קצרות כל כך, אם הוא תכלית העולם היה ראוי שיחייה לנצח? שאלה זו מבוססת על ההנחה שהעולם הזה הוא תכלית האדם ובו מתמצת מהותו, ואין זה נכון. אחר העולם הזה, הזמני, מגיע העולם הבא, שהוא עולם נצחי. נמצא שהאדם נצחי, והנצח בעולם הבא, כמו שנאמר (תהילים כא, ה): "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד".
256 ויש לשאול, כיצד מתיישבת עובדת היות האדם הבריאה החשובה ביותר, עם מציאות גופו החלש, הבנוי מדם וליחה - יסודות פחותים, ואין גופו בנוי מהיסוד המושלם של המלאכים והכוכבים (המדע בזמן רס"ג סבר כי הכוכבים בנויים מיסודות אחרים ממה שאנו מכירים בכדור הארץ)? התשובה לכך, אם האדם היה עשוי מיסודות המלאכים הוא היה מלאך, מהותו של האדם נובעת מכך שהוא בנוי בצורה כזו. שאלה זו דומה לשאלה: מדוע השמים לא עשויים מעפר או הארץ לא עשויה מאש? אם השמים והארץ היו עשויים מחומרים אחרים, השמים לא היו שמים והארץ לא הייתה ארץ. כך גם האדם, אם היה עשוי מהיסודות מהם עשויים המלאכים והכוכבים, הוא לא היה אדם אלא מלאך, על כך נאמר (תהילים קד, כד): "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית".
257 ואם נשאל כיצד מציאות החולאים הרבים הבאים על האדם מתיישבת עם עובדת היותו הנברא החשוב ביותר? יש להשיב שיש תועלת בחולאים להכוונת האדם לעבודת ה', לתיקון מעשיו ולסור מחטאיו. וכן הרגשת הקור והחום ופגיעת בעלי החיים המזיקים בו, הכול נועד לעורר את האדם לחזור בתשובה. כדי שיוכל אדם לפחד מפני הדין ולחזור בתשובה, צריך שידע מהי הרגשת כאב. החום בקיץ מאד מפריע לאדם כדי שידע שזהו העונש העתידי על עבירות ויירתע מלעשות אותן, כמו שנאמר (מלאכי ג, יט): "כי הנה היום בא בוער כתנור", וכן (דברים לב, לג): "חמת תנינים יינם".
258 אם נשאל מדוע הכניס הקב"ה את התאוות באדם? נשיב כי הקב"ה הכניס באדם את התאוות לטובתו, כי בלעדי התאוות אין העולם יכול להתקיים. תאוות האכילה ניתנה כדי שבני האדם יאכלו ויזינו את גופם, תאוות המין כי ללא תאווה זו לא היו בני האדם מתרבים, תאוות הממון גורמת לאדם לעבוד מהזריחה עד השקיעה בשביל לצבור ממון ולחיות חיי מותרות, ועבודה מאומצת זו מביאה להתפתחות העולם, על כך נאמר (משלי יא, כג): "תאוות צדיקים אך טוב. תקוות רשעים עברה", ואם האדם משתמש בתאוות למעשים לא ראויים, נאמר עליו (תהילים י, ג): "כי הלל רשע על תאוות נפשו".
259 יש לשאול: כיצד יתכן שהיצור החשוב בבריאה ייענש בעונש וצער גדולים וממושכים בגיהינום?
260 התשובה לזה, שכנגד העונש החמור קיים שכר גדול ונעימות תמידית בעולם הבא. מציאות השכר והעונש מוכרחת להתקיים, כדי שתהיה עבודה שלימה ויראה אמיתית. על כך אמר דניאל (יב, ב): "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".
261 גם ארבע מיתות בית דין נועדו לתקנת האדם. החברה היא יחידה אחת, שלכל אחד מהפרטים שבה יש יכולת להשפיע על האחרים. אם נשאיר בקרבנו את החוטאים, השפעתם על החברה תגרום לקלקולה ולהשחתתה. עניין זה דומה לאדם שיש לו איבר מזוהם והרופאים החליטו לכרות אותו, מפני שאם לא כך, עלול האדם למות מזיהום, תיקון החברה היוצא מהמתת אנשים אלו מופיע בפסוק (דברים יט, כ): "והנשארים ישמעו וייראו".
262 עד כה מנינו שבעה דברים (חלישות האדם, שנות חייו הקצרות, מחלות, קור וחום, תאוות, גיהינום ומיתות בית דין) שנראו תחילה תמוהים, ואחר מחשבה אנו רואים את האמת והחכמה שבקיומם. כך אנו צריכים לבחון ולהסביר את כל מעשי ה', מפני ש"כל ארחות ה' חסד ואמת" (תהילים כה, י).
להצלחת הדר בת רבקה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
