ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
- ג - 447 וְאַחַר כֵּן חָקַרְתִּי בַּמּוֹצָא הַשְּׁלִישִׁי, וְהוּא הַכָּתוּב בַּמִּקְרָא, וְהִסְתַּכַּלְתִּי אוּלַי יֵשׁ בָּהּ מַה שֶּׁמּוֹנֵעַ תְּחִיַּת הַמֵּתִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמָצָאתִי סְפֵקוֹת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְלִים בָּהּ הַמַּרְחִיקִים אֶת זֶה*, וְרָאִיתִי לְזָכְרָם הֵנָּה וּלְבַטְּלָם. 448 מֵהֶם (תהלים עח, לט): וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. וְאָמַר עוֹד (שם קג, טו): אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו וגו'. (איוב יד, ב) כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וְגוֹמֵר. (תהלים כג, טז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וגו'. וְאָמַר עוֹד (איוב ז, ט-י): כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ וגו' לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וגו'. וְאָמַר עוֹד (שם יד, יב): וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה. 449 וְהִתְבּוֹנַנְתִּי כָּל זֶה הֵיטֵב, וְלֹא מָצָאתִי אֶחָד מֵהֶם שֶׁהַחֵפֶץ בּוֹ* שֶׁהַבּוֹרֵא אָמַר שֶׁלֹּא יְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים, אֲבָל כָּל זֶה סִפּוּר שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לָקוּם מִן הַקֶּבֶר אַחַר רִדְתּוֹ אֵלָיו, וְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִנָּעֵר מִן הֶעָפָר וְלָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ. וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה מֵהַמַּאֲמָרִים הָאֵלֶּה דִּבְרֵי בְּנֵי אָדָם הוּא, שֶׁמִּתְחַנְּנִים בּוֹ לִפְנֵי בּוֹרְאָם וְשׁוֹאֲלִים מִמֶּנּוּ לְרַחֵם עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּעִנְיָן הַזֶּה. 450 וּמַה שֶּׁיֵּשׁ דִּבְרֵי הַבּוֹרֵא* הוּא סִפּוּר אַחַת מִן הַחוֹבוֹת* אֲשֶׁר בָּהּ יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וִיחָנֵּם, וְהוּא שֶׁהֵם בָּעִנְיָן הֶחָלוּשׁ הַזֶּה מִמִּעוּט הַיְכֹלֶת. 451 וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיפוּ הַסְּפָרִים לִזְכֹּר* שֶׁהַמֵּת לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלֹא יָקוּם מִמִּשְׁכָּבוֹ, תּוֹסִיף יְכֹלֶת הַבּוֹרֵא אֶצְלֵנוּ גְּדֻלָּה, כִּי הוּא יָכוֹל לִפְקֹד אֶת בְּנֵי הָאָדָם וּלְהַחֲיוֹתָם. וְתִהְיֶה זֹאת הַפְּלִיאָה הַגְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר עַל מַעֲמַד הַר סִינַי (דברים ד, לב): כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וגו' הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ, וְכֵן שְׁאָר הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר הֵם נִפְלָאִים בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם אֵיךְ הָיוּ. וְכֵן הָאוֹתוֹת* הָעֲתִידִים נִפְלָאִים בְּעֵינֵיהֶם אֵיךְ יִהְיוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ישעיה טו, ח): מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה, 452 וּמֵהֶם מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ט, ד-ו): כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן וגו' כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וגו' גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וגו'. וְעִיַּנְתִּי בְּפֵרוּשׁ הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה, וְהֵם כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְסַפֵּר, כִּי מִי שֶׁיְּחֻבַּר אֶל הַחַיִּים יֵשׁ לוֹ בִּטָּחוֹן, וְלַכֶּלֶב הַחַי טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת, וְהוּא שֶׁהַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ, וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְלֹא נִשְׁאָר לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם, עַד שֶׁאַהֲבָתָם וְשִׂנְאָתָם וְקִנְאָתָם כְּבָר אָבְדוּ לָהֶם, וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּדָבָר שֶׁיֵּעָשֶׂה תַּחַת הַגַּלְגַּל. 453 וְאָמַרְתִּי שֶׁזֹּאת הַסְּפֵקָה* חֲזָקָה, אֶפְשָׁר שֶׁנִּתְלִים בָּהּ עוֹד מַחֲזִיקֵי הַדַּעַת הַזֶּה, וְהִסְתַּכַּלְתִּי בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִפְנֵי זֶה, וּמָצָאתִי הֶחָכָם* שֶׁהִקְדִּים, שֶׁהַמַּאֲמָרִים הָאֵלֶּה אֵינָם דְּבָרָיו עַל עַצְמוֹ*, אֲבָל הֵם סִפּוּר דִּבְרֵי הַכְּסִילִים וּמַה שֶּׁעוֹלֶה בְּלִבָּם, כַּאֲשֶׁר אָמַר לְפָנָיו מַאֲמָר מְפֹרָשׁ (שם ג): וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים. וּפֵרוּשׁוֹ, שֶׁלִּבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם מְלֵאִים רָע וְהִרְהוּרִים, וְאָמַר: מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר, כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ, גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה. וְזֶה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה (שמות ה, ב): וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ, וְהוּא דִּבְרֵי הַבּוֹרֵא, סִפּוּר מַה שֶּׁאָמַר פַּרְעֹה, כֵּן אֵלֶּה הַמַּאֲמָרִים דִּבְרֵי הֶחָכָם, סִפּוּר דִּבְרֵי הַכְּסִילִים. 454 וְאַחַר שֶׁקָּרָא הֶחָכָם הַמַּאֲמָרִים הָאֵלֶּה רָע וְהוֹלֵלוֹת, יִהְיֶה עִנְיַן מִי שֶׁהֶחֱזִיק בָּם רָאוּי שֶׁלֹּא יַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינַת בּוֹרְאוֹ, כִּי כְּבָר בֵּאֵר כִּי אַנְשֵׁי רָע וְהוֹלֵלוֹת לֹא יִתְיַצְּבוּ לְנֶגְדּוֹ וְלֹא יָגוּרוּ אֶצְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים ה, ה-ו): לֹא יְגוּרְךָ רָע לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ. וְיִהְיֶה עִנְיָנוֹ* עִנְיָן הַנִּכְרָת כְּפַרְעֹה, אֲשֶׁר אָמַר בּוֹ וַיֹּאמַר פַּרְעֹה מִי ה' וּשְׁאָר הַפָּסוּק. הַמָּקוֹם יַצִּילֵנוּ מִכָּל אִוֶּלֶת.
___________________________
הַמַּרְחִיקִים אֶת זֶה – הכופרים בתחיית המתים. שֶׁהַחֵפֶץ בּוֹ – שכוונתו של הפסוק. דִּבְרֵי הַבּוֹרֵא – פסוקים שהם דברי ה', העוסקים בחדלון האדם לאחר המוות. הַחוֹבוֹת – החסרונות שבאדם. לִזְכֹּר – להזכיר. הָאוֹתוֹת – כדוגמת נס קיבוץ גלויות. הַסְּפֵקָה – הקושייה מפסוקים אלו. הֶחָכָם – שלמה המלך. עַל עַצְמוֹ – שזוהי דעתו. עִנְיָנוֹ – עונשו.
אמונות ודעות (105)
בשביל הנשמה
82 - מאמר שביעי חלק ד'
83 - מאמר שביעי חלק ה'
84 - מאמר שביעי חלק ו'
טען עוד
447 -ג- הסבר ויישוב לפסוקים הסותרים לכאורה את עניין תחיית המתים
הבחינה השלישית - המקרא . יש אנשים השוללים את האמונה בתחיית המתים, מכיון שהבינו שיש פסוקים הסותרים אמונה זו. נעיין בפסוקים הללו, ונראה שאינם סותרים את האמונה בתחיית המתים.
448 יש פסוקים רבים מהם משמע שאחר המות אין האדם חוזר, ומכאן היו שהבינו שלא תהיה תחיית המתים. נאמר (תהילים עח, לט): "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב", וכן (שם קג, טו-טז): "אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו", ועוד (איוב ז, ט-י): "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה לא ישוב עוד לביתו", וכן (שם יד, יב): "ואיש שכב ולא יקום ", ועוד.
449 הבנה זו בפסוקים אינה נכונה, כי כל הפסוקים הללו לא מדברים על כך שהבורא לא יחיה את המתים, אלא אומרים שאחר המוות אין האדם יכול לשוב לעולם מרצונו. חלק מהפסוקים הם דברי בני אדם וחלקם דברי ה'. הפסוקים שהם דברי בני אדם משמעם, שבני האדם מתחננים לפני הקב"ה לרחם עליהם, מפני שאם יהרוג אותם, אינם יכולים לחזור לעולם.
450 והפסוקים שהם דברי ה' משמעם, שה' אומר שיש לרחם על בני האדם מפני חולשתם, שאינם יכולים לחזור לעולם אחרי המוות, ולכן הוא מרחם עליהם ויקים אותם לתחייה.
451 ככל שיש פסוקים רבים יותר האומרים שאין האדם יכול להשיב את עצמו מהמתים, כך גדל בעיננו כוחו של הקב"ה, שיכול להחיות את בני האדם לאחר שנפטרו מן העולם. תחיית המתים היא נס גדול, שאנשים יפארו בגללו את ה' כמו שפיארו בעקבות מעמד הר סיני (דברים ד, לב): "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך... הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו", וכך יפארו נס זה ביחס לשאר הניסים שהיו ושיהיו, כמו שאמר ישעיה (סו, ח): "מי שמע כזאת מי ראה כאלה".
452 עוד פסוקים מהם נראה שאין תחיית המתים הם (קהלת ט, ד-ו): "כי מי אשר יחובר אל החיים יש ביטחון... כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה... גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה". מפסוקים אלו אפשר להבין, שהמתים אינם יודעים דבר, ושלאחר המיתה אין להם שום חיות. אך מעיון בכתוב מובן שאין זה נכון, פירוש הפסוק הוא, שהחי גדול מהמת, כשם שהכלב החי עדיף על האריה המת, מפני שהכלב עדיין חי ופועל, לעומת האריה שאינו יכול לעשות דבר. וזו כוונת שלמה, החיים פועלים בעולם, לעומת המתים – שכל מעשיהם, אהבתם, שנאתם וקנאתם, אבדו ולא נשאר ממעשיהם מאומה בעולם הזה.
453 מכיון שהקושיה מהפסוקים שהבאנו היא קושיה חזקה, ואפשר שנתלים בפסוקים אלו המכחישים את האמונה בתחיית המתים, נביא תירוץ נוסף. כשאנו מעיינים בפרק אנו מבינים, שפסוקים אלו אינם דברי שלמה, אלא שלמה מצטט את דעתם של האנשים הכסילים הכופרים בתחיית המתים. דבר זה מפורש בפסוקים, כי נאמר לפני כן (שם פס' ג): "וגם לב בני האדם מלאים רע והוללות בלבבם בחייהם, ואחריו אל המתים", ולאחר מכן פרש את דעתם של האנשים הללו: "מי יחובר אל החיים יודעים שימותו גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה". ציטוטים כעין אלו אנו מוצאים גם בתורה, למשל נאמר (שמות ה, ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו", ודברים אלו הם כמובן דברי פרעה ולא דבר ה', כך גם כאן שלמה המלך אומר זאת בשם הטיפשים, ולא את דעתו.
454 אחרי ששלמה המלך כתב על המחזיקים בדעה זו שהם: "בני האדם מלאים רע והוללות בלבבם", מובן שכל האוחז בדעה זו חוטא, ולא יזכה לראות את פני השכינה, כי כבר נאמר על הרעים וההוללים (תהילים ה, ה-ו): "לא יגורך רע, לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך", והוא יסיים את חייו כמו פרעה שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו".
מה זה אומר בחזקת בשרי?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
אנחנו קודש למענך
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
