בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר´ אברהם בן דוד

הנסיגה הראשונה מהגאולה – ומטרתה

'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ (לאחוריהם לצד מצרים) וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירת'; מה באמת הקב"ה רוצה בתרגיל הזה?; ומה יש להשליך מכאן לימינו אנו?

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

שבט התשס"ה
6 דק' קריאה
מ'יד רמה' לנבוכים בארץ
ההתחלה היתה מרוממת: 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה'.
כל הדורות, כל הקשיים, כל העלבון וההשפלות, כל הצאצאים הטבועים בטיט הגלות – כל אלו עדין חקוקים בלבבות, אבל, שחר חדש מפציע על ישראל והעולם כולו: חרות! יציאה ממצרים.
הנה יש דין ויש דיין, יש אב לעולם, שהודיע במעשיו מפורש – 'בני בכורי ישראל'.
גם העם כמו נשם לרוחה בראותו את מצרים מצד גבו. לא קלה היתה הדרך עד להתממשותה של תוכנית ההתנתקות ממצרים. בתחילה היה נראה שהכל דמיונות משיחיים, המציאות הלכה והסתבכה אך למרות הכל, הנה הנה מצרים נשארה מאחור.

והנה מהפך!
הפקודה שמוריד משה על העם מבהילה ומאיימת: חוזרים לאחור!
כל כך מופרכת היתה התוכנית עד שהתורה צריכה לציין את מסירותם של ישראל שלמרות זאת, 'ויעשו כן' כלומר חזרו לאחור, לכיוון מצרים.

התוכנית האלוקית והביצוע
עיון בפשטי המקראות מלמד על פרטי תוכניתו של הקב"ה. שלושה שלבים יש בה בתוכנית, כל אחד יוליך לשלב שאחריו, ולכולם מטרה אחת: 'וידעו מצרים כי אני ה' '.
בשלב הראשון צריכה להתבצע הנסיגה! 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירת' וכמו שמבהיר רש"י: 'וְיָשֻׁבוּ - לאחוריהם לצד מצרים'.

השלב הזה כבר יוליד את השלב הבא – פרעה יחליט שבני ישראל 'מבּורבָּרים' במדבר ויצא ממצרים למלחמה על 'הנמלטים' שאך זה לא מכבר עמד על כך שייצאו מארצו.

השלב הבא הוא שלב הנקמה וקידוש ה' 'וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל חֵילו וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' ',
וכדברי ה'אור החיים הקדוש':
'לזה צוה ה' שישובו... לאחוריהם במקום שממנו יטעה פרעה לרדוף אותם, ובבואו 'יגל יעקב ישמח ישראל' כי יחזה נקם באויבו'.

כאמור, ישראל משתפים פעולה בצייתנות עם מה שנראה כתעלול אלוקי באויבי ישראל – למרות הפחד הנורא.

ואכן, כל השלבים נגללים במהירות מן הרעיון אל ההתרחשות:
'וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיּאמְרוּ מַה זּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסר אֶת רִכְבּו וְאֶת עַמּו לָקַח עִמּו: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאות רֶכֶב בָּחוּר וְכל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּו: וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יצְאִים בְּיָד רָמָה':

כשלון? כשלון מתוכנן?
אלא שבשלב זה, כשהכל נראה כל כך מתואם ומצליח – מתרחש שלב 'בלתי מתוכנן'.
אך לפני שיִפּרֵשׂ השלב הקשה הזה בו נראה שהתכנון האלוקי נפל, יש לשוב ולברר את 'תכליתו המבצעית' של כל המהלך.

מה באמת הקב"ה רוצה בתרגיל הזה?
נקמות בגויים? והרי היה מהן מלוא חופניים בעשר מכות מצרים, כל שכן לדברי חכמים בהגדה, בארבעים או בחמישים המכות!

להרוג את פרעה ואת כל חילו (ואכבדה בפרעה ובכל חילו)? הרי קשה: א. גם זה היה יכול להתרחש במצרים, ומדוע להפחיד את ישראל בחזרה לאחור למצרים. ב. והרי חז"ל מסבירים שפרעה ניצל מכל חילו, וממילא לא היתה הכוונה ל'חיסול ממוקד' שלו.

קידוש ה' (וידעו מצרים כי אני ה')? – שוב עולה השאלה, וכי מכת כינים לא הפליטה מפי החרטומים קריאות התפעמות מריבונו של עולם? והמכות שלאחריה עם הכרזת פרעה 'ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים' אין בה קידוש ה' ממוקד וכוללני?

מה באמת היתה התכלית אם מה שנכתב כתכלית אינו פטור מקושיות, ומה שהתבצע התפתל למקום 'בלתי מתוכנן' מראש?

המצב מסתבך כשמתקיים הפסוק המתוכנן 'וּפַרְעה הִקְרִיב' אלא שאז 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' '!
והצעקה הזו לא היתה קלה לשמיעה:
'וַיּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוב לָנוּ עֲבד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר'

הכפירה הבוטה כל כך בטובה יכולה רק ללמד על עוצמות הפחדים, על אימה וזוועה שהציפה את הפליטים המפוחדים שנתפסו בבריחתם. כל זה היה נמנע לו רק שמעת בקולנו, הטיחו במשה ולא גררת אותנו להרפתקה משיחית מסוכנת, הזויה, שכמותה כבר הסתיימו באסון לפני כן.
כה עזה היתה הביקורת עד שרע החליף טוב, לא החרות היא הטובה, עבוד את מצרים, זה הטוב יותר מבין החלופות, כי חרות זו מוות אחריתה.

איך הקב"ה 'לא ראה' את שיתרחש? מדוע לא התחשב בליבם החלש של הניצולים וגרר אותם להיות ניצבים בסרט אימה חי? ומה פשר הגערה במשה, 'מה תצעק אלי', וכי מה עוד נשאר ליהודי לעשות במצב שכזה אם לא לצעוק אל ה'?

הצעקה המתוכננת
בתוך כל דברי החולשה שהשמיעו ישראל כלפי משה נבלעו כבר אותן חמש מילים שבעבורן נעשה כל המהלך הארוך והמסוכן. קצת אחרי הבעתה שאחזה את ישראל כשראו את מחנה מצרים מתקרב, וקצת קודם ל'געגוע' למצרים הבליעה התורה את אותן מילים שהקדוש ברוך ציפה להן זמן כה רב:
'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם
וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם
וַיִּירְאוּ מְאד
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' '!

לכך היה כל מכוון, בבחינת 'השמיעיני את קולך'!
וכיון שכך אמרו ישראל, אפילו דברי החולשה 'לא נספרו' להם. כיון שצעקו ישראל אל ה', כבר 'עברו את הבחינה' שהיתה מיועדת רק להם, לא למשה, לכן נאמר לו 'מה תצעק אלי', לא אליך מכוונת כל ההתנהלות המורכבת הזו.

כך ראו חז"ל את הדברים במדרש רבה על אתר:
כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מג' רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'.
ולמה עשה הקב"ה להם כך אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן!
אמר רבי יהושע בן לוי, משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו 'בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים', שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך.
כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה שנאמר (שמות ב) 'ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו, מיד וירא אלהים את בני ישראל' התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר 'ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה' ', באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר השירים ב') 'יונתי בחגוי הסלע', השמיעני קול אינו אומר אלא 'השמיעני את קולך' אותו הקול שכבר שמעתי במצרים לכך כתיב 'השמיעני את קולך'.
כיון שהתפללו אמר הקב"ה למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפלתן של בני לתפלתך שנאמר 'מה תצעק אלי'.

מהלך זה מסביר גם את הביטוי המיוחד 'ופרעה הקריב', בעוד הוא מתקרב. אלא שמסבירים חז"ל שמהלך רדיפה זה של פרעה את ישראל, אותו מהלך שהקב"ה עצמו 'מגלגל', הוא המביא לידי גמר את רצונו:
'ומהו 'ופרעה הקריב' אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו.
א"ר ברכיה: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות. למה? שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו שנאמר 'ויצעקו בני ישראל אל ה'' (שמות רבה פרשה כ"א)

גאולה ראשונה וגאולה אחרונה
ניכר בעליל ששתי קומות יש לה לגאולתן של ישראל. הקומה הראשונה מתחשבת בילדות הרוחנית של העם, ובה הקב"ה מפתח את הצד החומרי של האומה: צבא, התישבות, כלכלה, תעשיה, מסגרות כאלו ואחרות, חשובות ופעוטות, והכל מצטרף לאיזה סך הכל בעל משמעות, אבל חשבון זה אינו אלא קומה ראשונה, הוא אינו החשבון הכולל.

בחשבון הכולל של 'ואולך אתכם קוממיות' קומה על גבי קומה, הקב"ה מצפה שנתבגר, שניפגש עם הרובד האמוני העמוק שלנו בתור כלל ישראל, כ'כנסת ישראל', שנדע שדברים אינם חייבים להתקדם אצלנו דוקא על ידי טנקים או מחרשות אלא אפשר 'לצעוק אל ה' ', והוא ילחם לכם ואתם תחרישון.

אין אחרים שמהם ה' מצפה לזאת. דוקא ציבור המשלב עשיה ברוכה, פעלתנות אמיצה ומסירות נחושה, הוא הנקרא לדעת שיש גם מקום לחלק התפילה בו אנו מכריזים כלפי אבינו שבשמים: 'ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו'.

עשינו, בנינו, חרשנו, לחמנו, פיתחנו, שכללנו, למדנו ולימדנו – ורק לשאת עינינו אל ה' בידיעה ברורה שהיא כל סוד קיומנו – 'אנו לי-ה ולי-ה עינינו', זה הנדרש מאיתנו על גבי כל הברכה הגדולה אליה הגענו עד הלום. אך אם נסתפק במעשה ידי אדם בלבד עלולים אנו גם להסתבך במעשי ידי אחרים. 'אנו לי-ה ולי-ה עינינו'.

ואם הדבר משרה רוח פאסיבית משהו על ערכי 'הציונות התורנית הלוחמת' כדאי לזכור את שאמרו חז"ל
'ויתן את קולו בבכי כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיה ל"א) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם' בראשית רבה פרשה צ"ג פסקה י"ב

וכך גם נראים הדברים במאמר חז"ל המפורסם בפי רבי יהושע במסכת סנהדרין דף צ"ח, שהגאולה אינה תלויה בתשובה, אלא בעתה, בבא קיצה של הגלות, תבוא הישועה.
אלא שאותו פסוק ממנו מוכיח רבי יהושע את שיטתו,
"אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה" ושתק רבי אליעזר.'

אותו פסוק מתפרש על ידי רש"י באופן נורא שאותו אנו חיים מזה שנים לא מעטות:
"וככלות נפץ יד עם קדש - כשתכלה תקומתם וחוזק ידיהם שהיתה נפוצה אילך ואילך גבורה ותועלת לפשוט אנה ואנה, ואחר שתכלה גבורתם שיהיו שפלים למאד. תכלינה - אלו הצרות ויבא משיח, כדאמרינן 'כי אזלת יד'.

ומכל מקום, אנו סמוכים ובטוחים שמתוך שפלות המצב ומתוך הזעקה האמיתית על חילול כבוד ישראל שהוא חילול כבוד שמים, ימשיכו ויתקיימו עלינו גם המשך דברי הגמרא:
'ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא".


יחזקאל פרנקל עוסק בכתיבת ספר משפחתי כמתעד ועורך
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il