ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מה בין מה שרוצים למה שטוב ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תשס"ה

מה בין מה שרוצים למה שטוב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

לעשות מה שבא
המלחמה מכניסה את האדם למצבי נפש סוערים. להט הקרב, סערת הדם הגועש במתח ובלחצים גדולים והחשש המקנן בלב, מי יחיה ומי ימות...

מימד משמעותי נוסף המצטרף למערך הרגשות של הלוחם חסר הפלפון ותוכנית 'קולה של אמא' הוא מימד הגעגוע והריחוק מן המשפחה שבעורף, מהורים, ילדים ורעיה אוהבת.

ריחוק זה, לדעת חלק מן המפרשים, הוא המעניק את הרקע להבנת ההיתר של תורה ללוחם במלחמת רשות לבא אל בת אל נכר, אישה מעם האויב, בעת מלחמה, ולקחתה לאישה. (אכן הדבר נתון במחלוקות ראשונים כבדות ששורשן עוד בחז"ל בשאלה אם התירה התורה גם את הבעילה בעודה בגויותה, שהרי הכתוב אומר 'ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה', או שמא בעילה ראשונה הותרה בעת המלחמה. ור' בנצי"ב שמדגיש שהתורה לא פירשה את העניין, כלומר, כל ההיתר מיוסד על 'דברה תורה כנגד יצר הרע' ואין צריך לפרט לזה שולחן ערוך מובהר...)

לדעת הרמב"ן אף דבר התורה 'וחשקת בה' המבליט את הצד היצרי בפרשת אשת יפת תואר אינו בא רק לתיאור רגשות ויצרים אלא הוא אף בעל פן הלכתי מכריע ומגביל, שאם אין הכרח של היצר המביא למעשה החריג הזה אלא רק רכושנות של שלל אדם אסור ללוחם לנצל היתר זה 'לקחתה לך לאישה'.

אין ספק שהתורה לא מסתירה את יחסה המאולץ להיתר זה, שהרי לעומתו צד ההיתר מחייבת התורה את האישה לנוול ולכער עצמה גם בכדי להמאיס עצמה על אותו שלקחה (רש"י, אבן עזרא, רבינו בחיי ועוד).

והנה, לאור כל זאת לכאורה יכולים לעלוז כל אותם הדוגלים ב'שחרור יצרים לכתחילה' לעומת דורות שדרשו מעצמם,

בדור האחרון החלה תנועת הפסיכולוגיה החדשה למאוס בהלך הרוח הוותיק שדורש מן האדם מאמץ ובלימה של כוחותיו החשוכים ומלחמה פנימית על מנת להגיע להישגים. עצלות, עייפות, חולשות גופניות, חוסר מוטיבציה ועוד תכונות נתפסו כדברים עמם יש להיאבק - ומי שאינו עושה כן נתפס כרכרוכי. בארץ ישראל, תנועות הנוער, מסעות בארץ וקשיי הצבא היוו כור היתוך לבניית דמות קשיחה משהו, המסוגלת להישגיות תוך מאמץ, בין במישור הפיזיולוגי ובין במישורים האישיים יצריים. אם היה מי שכשל במאבקיו עם עצמו הייתה מרחפת סביבו אווירת כשל.

אבל זמנים עוברים והכושלים חוגגים, כי פסיכולוגים עדכניים לימדו שיצרים זה בסדר, חולשות זה טבעי, נפילה זה לא חיסרון וכישלון זה ניצחון. כיום הרבה תלמידים פתאום הינם 'קשי למידה', 'חסרי ריכוז',נבחנים בעל פה, חיילים צריכים לישון כל יום בבית או לראות את אמא כל בוקר - ומי שלא עומד בכך 'יתקבל בהבנה' אם ישלח יד בנפשו להיגאל מקשיי היום יום - חלילה וחס.

לכאורה, פרשת 'אשת יפת תואר' מהוה בית אב וקרקע גידול ברורה לאותם הוגים. התורה עד כדי כך מתחשבת ביצריות האנושית, שאפילו עבירה מן החמורות ביותר כביאת נוכרית התורה מאפשרת.

אין להכחיש את העובדה שברמה זו או אחרת כך הדבר, אך כמובן אין להתעלם משני מרחבים תורניים עקרוניים בעניין.

הראשון דורש הגינות למדנית, שממנה נובע ש'תורת ה' תמימה' דורשת את סקירת כל מימדיה על מנת לאפיין באמת ובתמים את רצונה, היתריה וסייגותיה. די אם נזכור את אזהרות התורה החוזרות ונשנות מלתור אפילו אחרי הרהור הלב וראיית העין, כל שכן את היחס החמור לניאוף ואונס גניבה ואלימות בכדי להזים כל מחשבה על כך שהתורה, ככלל, 'מתירה' 'מתחשבת' בכל חולשה אנושית שהיא - אם רק עלתה על לבו של איזה חוטא. היתר אשת יפת תואר כמובן אינו אלא יוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל.

זהו שדה ידוע של ניצול הפסוקים לרעה, אך דרכה של תורה אינה לחשוש מכך אלא לומר את דברה ו"יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".

כל מה שבא לי טוב לי?

אמנם המימד השני המסתייג מן ההבנה ההיא הינו אף יסודי יותר. בסמיכות הפרשיות התורה מדגישה וחז"ל מבססים כי ההיתר ההלכתי של אשת יפת תואר אינו פוטר את המשתמש בו מעיון מוקדם בתג המחיר הצמוד אליו.

פרשיות 'כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה' וְ'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה' מבטאות לדעת חז"ל - ומפרשים רבים הרחיבו בנושא - את המחיר המשולם על ניצול פרצת ההיתר ליצר לפרוץ בפרשת 'אשת יפת תואר'.

ההבנה שיש כוחות יצריים שהכרח החיים לא בולם את פריצתם אינה חדשה, אך גם הידיעה שישנו מחיר הכרוך בעקבו של היצר שקיבל ביטוי.

בחור נרקומן שיצא לאחר 20 שנה מהתמכרות לסמים הקשים ביותר ניסח באזני את הדברים בצורה פשוטה: 'הבנתי שלא כל מה שבא לי זה טוב לי'! תמיד ביקשתי את הסם ותמיד ידעתי שזה רע לי, אבל התחושה ש'זה עכשיו מה שבא לי' שיכרה ושיקרה כאלו זה גם מה שטוב לי! שנים רבות, לאחר אשפוזים, התאכזרות עצמית ומשפחתית ואבדנים רבים הבנתי שגם אם התחושות משדרות שאם מתחשק לי משהו זה ודאי מבטא בישירות את עצמי - זה לא ממש נכון".

הבנה זו מתנקשת ביהירות האקדמית מלאת תחושת הצדק העצמית של אותם הוגים פוסט מודרניים הרותמים את עגלת הרגשות לפני כל שיקול אחראי מרחיק ראות יותר, מבוגר יותר ובעל מימד סובלימטיבי יותר לכוחות הגוף.

לא מעט מצבי היתר מבחינה הלכתית מדוקדקת, היתרים של בדיעבד או של שעת הדחק, גם הם, גם אם הינם 'חוקיים' על פי סעיפיה של תורה אינם פוטרים את האוחז בם מחסרון הארת האור העמוק יותר הגנוז בדרכה השלמה, המושלמת של ההלכה, כראוי וכמתוקן לדרגת התקן של הנשמה היהודית.

על רגשות והלכות
כך גם בפרשה הבאה של תורה, פרשת ירושת הבן הבכור כדין התורה לרשת פי שנים. התורה אכן מפרשת שהבן החביב, המועדף על האב הוא הבן השני, בנה של אשתו האהובה, ואף על פי כן מחייבת את האב לא לדלג על כפל ירושת הבכור. העולם המודרני המשלב בקרירות מחושבת רגשות וכלכלה ודאי היה תומך באב הטוען ש'את כספו שהרוויח ביושר וביזע' אין מי שיכריחנו ליתנו לבן שנוא, אף אם הוא במקרה הבכור.

רגשות אלו שהתורה בולמת מוצאות עצמן מפויסות על ידי אור הדעת, דעת תורה, תורה הנותנת לאדם מטרייה אינטלקטואלית המאירה עליו מעל ומעבר לתחום הדעת שמתוצרתו של האדם עצמו שמוגבלת בהיקף חייו המצומצם ובתיחום כישרונו המסוים. התורה מאירה על האדם את האור המורחב ממנו באים נתיבים לא ידעם ולא יכילם הכישרון והשכל של האדם. מהתמכרות לדעת תורה, למרחבי האמת האלוקית שבתורה דורות של יהודים מקבלים על עצמם עול מלכות שמים ועול מצוות, שהגם שלא תמיד מיידית מתלווה אליהם בהכרח תחושת נועם עול המצוות, הזמן מבשר ומביא בכנפיו את האור והנועם, וניסיון החיים מלמד כי ההולכים חשכה בניגוד לדעת תורה פעמים רבות לא יראו אור, גם רגשית, גם כלכלית וגם משפחתית.

כזו היא בדיוק גם נקודת ההתנגשות שבין דינו התורני של בן סורר ומורה לבין רגשות אב ואם. בין אם היה ובין אם לא היה ולא נברא - פרשת בן סורר ומורה ללא כל ספק כתובה, וקשייה ברורים. וגם כאן הדגישו חז"ל כי בן סורר ומורה לא הטעין עדין את מידת הגודש עד תומה, אך צפתה תורה את סופו, זה הנעלם מעיני המביט ההווי, 'שעתיד ללסטם את הבריות' ואילו על ראשי החברה מוטל הציווי 'ובערת הרע מקרבך' - עם כל הקושי המעשי שבביצועה של הלכה כזו כלפי נער צעיר.

כך גם בפרשת ראה בעת שהתורה מעמת את רגשות האדם מול חוקי הא-לוה בפרשיות של הכאת עיר הנידחת ועשיית הדין בעת של "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ".

האמונה ושלום הבית בין כוחות הנפש
קבלת עול מלכות שמים מבחינה נפשית משמעותה המלכתו של הקב"ה על מרכז העצבים, כתרו של האדם - דעתו ומחשבתו. אם משם מקרינה על ההוויה האנושית האישית, השכלית והרגשית, האמונה שנותן הנפש וענפיה כולם שממנו נשמת כל חי - הוא המפרנס את כל וזן את כל - והוא הוא נותן התורה וחוקק מצוותיה ממילא ישרה השלום על כל כוחות נפשו, הגם שלא אחת דעתו עוד תהיה מעוכבת מהבנת ההרמוניה המבוקשת שבין המעשה הרצוי בתורה לתחושות האינסטינקטים שברגש.

ודינו של סכסוך פנימי זה איננו רק נחלת הנפש הפרטית.
לא אחת מתקיים סכסוך שכזה גם בין תחושות וציפיות הצבור מהקב"ה לבין מעשיו שפשרם עוד לא נודע במציאות. הכלל הגדול של 'וראית את אחורי ופני לא יראו' חופף גם על המעשים ההיסטוריים שתכליתם סמויה עד היחשפם, שרק המבט הרטרוספקטיבי יבינם במשהו לברואיו של ריבון העולמים.

ואין ספק שבנינה של האומה עם הבניין המתוקן והבריא של 'השופטים והשוטרים שתתן לך בכל שעריך' יכוננן את בית חיינו במהרה בימינו ואיתו כל בית ישראל - הכלל והפרט, השכלים והרגשות, הנשמות והנפשות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il