בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה
סיכום תמציתי של הגמרא

פסחים בצורה קלה- פרק ד'

undefined

15 דק' קריאה
פרק מקום שנהגו
משנה "מקום שנהגו לעשות מלאכה... אף אתה".
• מאי איריא 'ערבי פסחים' אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי? דתניא "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה – אינו רואה סימן ברכה לעולם"?
א. שמה מדובר מן המנחה ולמעלה אסור, אך לפני זה מותר. ואילו הכא מחצות.
ב. שמה ברכה היא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה, הכא שמותי נמי משמתינן ליה.
• העושה מלאכה בע"ש ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יוהכ"פ ובתענית ציבור – אינו רואה סימן ברכה לעולם.
• ת"ר:
זריז ונשכר – דעביד כולי שבתא ולא עביד במעלי שבתא.
זריז ונפסד – דעביד כולי שבתא ועביד במעלי שבתא.
שפל ונשכר – דלא עביד כולי שבתא ולא עביד במעלי שבתא.
שפל ונפסד – דלא עביד כולי שבתא ועביד במעלי שבתא.
• "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" – בעוסקין שלא לשמה.
"כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" – בעוסקין לשמה.
רב – לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך לא לשמה בא לשמה.
• ת"ר המצפה לשכר אשתו (מתוקלתא) וריחים (אגרתא) – אינו רואה סימן ברכה לעולם [אבל עבדה ומזבנה אישתבוחי משתבח בה קרא דכתיב "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר"].
• ת"ר תגרי סימטא ומגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובים ונותנין עיניהן בחלק יפה – אינו רואה סימן ברכה לעולם, והטעם – דתהו ביה אינשי.
• ת"ר 4 פרוטות – אין בהן סימן ברכה לעולם: שכר כותבין, ושכר המתורגמנין, ושכר יתומים ומעות הבאות ממדינת הים.
שכר מתורגמנין – משום דמיחזי כשכר שבת. מעות יתומים – לאו בני מחילה נינהו. מעות הבאות ממדינת הים – משום דלא כל יומא מתרחיש ניסא. שכר כותבין – כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאלמלי מתעשרין אין כותבין (ואם עושין לשמה אז יש ברכה).
דף נא
• דברים המותרין ואחרים – נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, וזה מדובר בכותאי או באנשי מדינת הים דלא שכיחי רבנן גבייהו או בכל אינשי שיכולים לבוא לטעות עקב כך שיראו שמתירים.
בעכו החמירו לא לשבת בספסלי נכרים בשבת, והטעם – דמחזי כמקח וממכר. בבירי החמירו לא לצאת בקורדקיסון בשבת והטעם – דילמא משתלפין ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברה"ר.
בכבול החמירו 2 אחים לא להתרחץ יחד, והטעם – כדתניא "עם כל אדם רוחץ, חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו. ו ר' יהודה – מתיר באביו, מפני כבוד אביו וה"ה לבעל אמו". ואתו אינהו וגזור בשני אחין משום בעל אחותו.
• תנא – תלמיד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו – מותר.
• "נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם ושהלך לשם":
אביי – לא שנו אלא מא"י לא"י או מבבל לבבל או מבבל לא"י אך מא"י לבבל – לא, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו.
רב אשי – אפילו תימא ששנינו זאת מא"י לבבל, ה"מ היוצא שאין דעתו לחזור, אך דעתו לחזור לא.
• מחלוקת לגבי ספיחין:
ר' שמעון – כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה.
חכמים – כל הספיחים אסורים.
ושניהם סוברים כר' עקיבא דתניא, "הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" אמר ר' עקיבא – וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין? מכאן לספיחין שהן אסורים. וא"כ:
רבנן סוברים – גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים. ור"ש – לא גזר הא אטו הא.
• סתירה, שנינו "ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה אדם מפני המחלוקת" וא"כ אמור הוא לעשות, אך מאידך שנינו "נותנין עליו חומרי המקום שהלך לשם ושיצא משם"? וא"כ אמור הוא לא לעשות?
אביי – "אל ישנה אדם מפני המחלוקת" קאי על הרישא של המשנה דהיינו, על ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין.
רבא – לעולם קאי גם על הסיפא, וה"ק אין בזו מפני שינוי מחלוקת, ולכן הוא יכול שלא לעשות (שנותנין עליו חומרי המקום...). מה תאמר, שהרואה יגיד שאותו אחד סובר שמלאכה אסורה, ואז יבואו לידי מחלוקת, הוא לא יגיד זאת, אלא יאמר שסתם הוא לא עושה מלאכה כי הוא בטלן ואין לו.
דף נב
רבי אמי – אנן דידעינן בקביעא דירחא: בישוב לא עבידנא מלאכה ביו"ט שני מפני המחלוקת (שהם נהגו בו איסור מלאכה) אך במדבר עבדינא, דאין חשש מפני המחלוקת.
• מעשה ב רב נתן בר אסיא שהלך מבי רב לפומבדיתא ביו"ט שני של עצרת, ונידה אותו רב יוסף (ולא הלקה אותו, שרצה לעשות לו את הדבר היותר חמור). ולפי האיכא דאמרי, רב יוסף הלקה אותו ולא נידה (שלמרות שנידוי יותר חמור, כיון שהוא היה צורבא מרבנן הקלו עליו).
• " ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה": ולית ל ר' יהודה "נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם"?
רב שישא בריה דרב אידי – דבר אחר קאמר ר' יהודה , וה"ק או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו, ושמע שכלו במקומו – אינו חייב לבער. ר"י – צא והבא לך אף אתה, מהיכא דאייתינהו והא כלו להו.
אביי – לעולם כדקתני, וה"ק – או ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירן למקומן, ועדין לא כלו – אינו חייב לבער. ר"י – צא והבא לך אף אתה, מהיכא דאייתינהו והא כלו להו.
רב אשי – בפלוגת דהני תנאי נחלקו ר"י ות"ק , דתנן "הכובש שלושה כבשין בחבית אחת: ר"א – אוכלין על הראשון. ר' יהושע – אף על האחרון. ר"ג – כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית והלכה כדבריו". ת"ק סבר כר' יהושע שמיקל. ו ר' יהודה סבר – כרבן גמליאל .
רבינא – בפלוגתא דהני תנאי נחלקו ר"י ות"ק , דתנן "אוכלין בתמרין עד שיכלה האחרון שבצוער. רשב"ג – אוכלין על של בן הכיפין ואין אוכלין על שבין השיצין". ש ת"ק סבר כת"ק – כלה לגמרי אף מבין השיצין – חייב לבער אבל כלה מן הכיפין ועדין יש בשיצין – אינו חייב לבער. ו ר"י סבר כרשב"ג – צא והבא לך אף אתה, ממקום הראוי ליטלן ולא תמצא ולכן אפילו שיש בשיצין – חייב לבער.
• תנן התם שלוש ארצות לביעור: יהודה, עבר הירדן וגליל, ושלוש ארצות בכל אחת מהן – ואוכלין בכל ארץ וארץ (דהיינו יהודה או עבר הירדן או גליל) עד שיכלה האחרון שבה (דהיינו מתוך 3 שיש בכל ארץ).
מנה"מ? שנאמר "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" – כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה כלה לבהמתך מן הבית, וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכן הפוך.
• פירות שיצאו מא"י לחו"ל והגיע זמן ביעור:
ת"ק – מתבערין בכל מקום.
רשב"א – יחזרו למקומן ויתבערו.
הלכה כמי?
רב כהנא בשם ר' אבהו – הלכה כ רשב"א ( רב ספרא – שכן ר' אבהו דייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה).
רב הוא בריה דרב איקא בשם ר' אבהו – אין הלכה כרשב"א .
ר' אילעאי קץ כפינתא דשביעית, ואע"פ ש"לְאָכְלָה" אמרה התורה ולא להפסד כיוון שמדובר בדינסחי (תמרים של דקל זכר ואינן מתבשלין בו עולמית [אלא רק בכלי אחר זה ששמר אותם שם]).
דף נג
• ת"ר:
אוכלים בענבים – עד שיכלו דליות של "אוכל" (אם יש מאוחרות מהן – אוכלין עליהן).
אוכלים בזיתים – עד שיכלה האחרון שבתקוע. ר' אליעזר – עד שיכלה האחרון של גוש חלב. כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע .
אוכלים בגרוגרות – עד שיכלו פגי בית היני ( ר' יהודה – לא הוזכר פגי בית היני אלא לענין מעשר).
אוכלים תמרים ת"ק – עד שיכלה האחרון שבצוער. רשב"ג – אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלין על של בין השיצין.
ומקשה הגמרא על תמרים וגרוגרות, הרי מצינו בברייתא שבגרוגרות עד חנוכה ובתמרים הזמן זה עד פורים (ולפי ר' יוחנן להיפך)?
א. אידי ואידי חד שיעורא היא.
ב. הא קתני בהדיא 'אם יש מאוחרת מהן אוכלין עליהן'.
רשב"ג – סימן להרים: מילין. סימן לעמקים: דקלים. סימן לנחלים: קנים. סימן לשפלה: שקמה.
ומאי נפק"מ?
סימן להרים – מילין. סימן לעמקים – דקלים – לביכורים דתנן "אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים ולא מדקלים שבהרים ולא מפירות שבעמקים".
סימן לנחלים – קנים – לנחל איתן. סימן לשפלה – שקמה למקח וממכר (והשתא דאתית להכי, אפשר להגיד על כולם נפק"מ למקח וממכר).
• משנה "מקום שנהגו למכור... אין אוכלין".
רב – אסור לו לאדם שיאמר 'בשר זה לפסח הוא', מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קודשים בחוץ. סייג רב פפא – דווקא בשר אבל חיטי לא, דמינטר לפסחא קאמר.
ר' יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים, שלחו לו אלמלא תודוס אתה גזרנו עליך נידוי שאתה קרוב לאכיל את ישראל קדשים בחוץ.
כיוון שבמקולס אף אם לא אמר 'בשר זה לפסח' – אמרינן עליו "קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ", ומה שאמר רב בזה בלא מקולס.
• בעיה: תודוס איש רומי , גברא רבה היה או בעל אגרופים היה?
סתמא דגמרא – גברא רבה היה, שכן תודוס דרש "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם, לכבשן האש, נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים – 'מה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתוב בהם "וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" – אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה'.
ר' יוסי בר אבין – גם פשט שהיה גברא רבה, אך מטעם אחר, שכן היה מטיל מלאי לכיס של ת"ח ואמר ר' יוחנן – כל המטיל מלאי לכיס ת"ח – זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף".
• משנה "מקום שנהגו להדליק... ועל גבי חולים".
• תנא – בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק – שניהן לדבר אחד נתכוונו.
• מחלוקת:
רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן – אין מברכין אלא במוצאי שבת – הואיל ותחילת ברייתו הוא.
ר' בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן – מברכין על האור בין במוצ"ש בין במוצאי יוהכ"פ (וכן עמא דבר).
דף נד
שואלת הגמרא על דעת ר' בנימין בר יפת, שמצינו "אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו הוא וכיון שרואה מברך מיד. ר' יהודה – סודרן על הכוס" ופסק ר' יוחנן – הלכה כר' יהודה .
וא"כ סתירה בדעת ר' יוחנן לפי ר' בנימין בר יפת ?
אור ששבת – מברכין עליו בין במוצ"ש בין במוצאי יוהכ"פ. אור היוצא מן העצים ומן האבנים (שנברא עכשיו) – מברכין עליו רק במוצ"ש.
• מחלוקת:
רבי – מפזרן (ברכות ההבדלה).
ר' חייא – מכנסן (על הכוס).
ואמר ר' יצחק בר אבדימי – אע"פ שרבי מפזרן, חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו.
• חלל של גיהנום נברא קודם שנברא העולם, ואור הגיהנום ביום שני בשבת נברא, ואור שלנו עלה במחשבה להיבראות בע"ש ולא נברא עד מוצ"ש.
• עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות:
א. באר.
ב. המן.
ג. קשת.
ד. כתב.
ה. מכתב.
ו. לוחות.
ז. קברו של משה.
ח. מערה שעמד בו משה ואליהו.
ט. פתיחת פי האתון.
י. פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים.
יא. לפי ר' נחמיה משום אביו – אף האור והפרד.
יב. לפי ר' יאשיה משום אביו – אף האיל והשמיר.
יג. לפי ר' יהודה – אף הצבת.
• שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם:
א. תורה.
ב. תשובה.
ג. גן עדן.
ד. גיהנום.
ה. כסא הכבוד.
ו. ביהמ"ק.
ז. שמו של משיח.
תניא ר' יוסי – שני דברים עלו במחשבה להיבראות בע"ש ולא נבראו עד מוצ"ש, ובמוצ"ש נתן ד' דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד. רשב"ג – פרד בימי ענה".
דורשי חמורות היו אומרים – ענה פסול היה, לפיכך הביא פסול לעולם שנאמר "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי... וְצִבְעוֹן וַעֲנָה" וכתוב "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה" – מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה [וא"א לומר שתרי ענה הוו דכתיב "הוּא עֲנָה"]
ת"ר – עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות:
א. באר.
ב. מן.
ג. קשת.
ד. הכתב.
ה. מכתב.
ו. הלוחות.
ז. קברו של משה.
ח. מערה שעמד בה משה ואליהו.
ט. פתיחת פי האתון.
י. פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים.
יא. לפי י"א – אף מקלו של אהרון שקדיה ופרחיה.
יב. לפי י"א – אף המזיקין.
יג. לפי י"א – אף בגדו של אדם הראשון.
ת"ר – שבעה דברים מכוסים מבנ"א ואלו הן:
א. יום המיתה.
ב. יום הנחמה.
ג. עומק הדין.
ד. מה בליבו של חברו.
ה. במה משתכר האדם.
ו. מלכות בית דוד מתי תחזור.
ז. מלכות חייבת מתי תכלה.
ת"ר – שלושה דברים עלו במחשבה להיבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו:
א. על המת שיסריח.
ב. על המת שישתכח מן הלב.
ג. על התבואה שתרקב.
ד. לפי י"א – על המטבע שיצא.
• משנה "מקום שנהגו לעשות... תלמיד חכם".
שמואל – אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד (למימרא דסבר שמואל ט' באב – בין השמשות שלו אסור).
• דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים ובין השמשות שלו אסור. וכן אמר ר' יוחנן .
ומה שאמר "ט' באב – אינו כתענית ציבור", הכוונה:
א. לתפילת נעילה שהיא רשות בט' באב.
ב. לעשרים וארבע שאין בט' באב.
ג. רב פפא – שאינו כתעניות ראשונות שבין השמשות שלהן מותר אלא כתעניות ציבור אחרונות שבין השמשות שלהם אסור.
ר' אלעזר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בט' באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביוהכ"פ.
דף נה
• לכאורה סתירה, במשנה נראה דרשב"ג סובר לא חיישינן ליוהרא, ולכן לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח ויבטל ממלאכה. ורבנן סוברים חיישינן ליוהרא, ולכן לא יעשה כל אדם עצמו כת"ח וכן יעשה מלאכה, ואילו במשנה בברכות שנינו "חתן אם ירצה לקרות ק"ש, לילה ראשון – קורא. רשב"ג – לא כל הרוצה ליטול את השם יטול" וא"כ משמע היפוך הסברות?
ר' יוחנן – מוחלפת השיטה.
רב שישא בריה דרב אידי – לעולם לא תיפוך, דרבנן אדרבנן לא קשיא, אצלנו לגבי מלאכה, כיוון דכ"ע עבדי מלאכה והוא לא עושה, נראה כיוהרא אבל בברכות כיוון דכ"ע קוראים וגם הוא קורא, לא מיחזי כיוהרא. דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא, בברכות הוא דבעינן כוונה, ואנן סהדי דלא מצי לכוון דעתו אבל אצלנו במלאכה לא נראה כיוהרא דאמרי "מלאכה היא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא".
• משנה "וחכ"א ביהודה... מתירין עד הנץ החמה".
• שואלת הגמרא על המשנה, מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא?
ר' יוחנן – הא דתנא מנהגא ר"מ הא דתנא חיובא ר"י דתניא: ר' יהודה – ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל אינן עושין כל עיקר. ר"מ – מקום שנהגו לעשות מלאכה עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.
• סתירה – בברייתא רואים ש ר' יהודה מתיר עשיית מלאכה (ביהודה) בי"ד, ואילו שנינו בברייתא אחרת " ר' יהודה – המנכש בשלושה עשר ונעקרה בידו – שותלה במקום הטיט ואין שותלה במקום הגריד" משמע ב – יג' כן ב – יד' לא?
רבא – הברייתא השניה דיברה בגליל (ובלילה שלפני לא שייך, שכן סוברת כ ב"ש שאוסרים בלילה – רב ששת ).
רב אשי – לעולם כ ב"ה (שמתירים בלילה) ובכל זאת בי"ג כן ולא בליל י"ד, שכן אין דרכן של בנ"א לנכש בלילה.
רבינא – לעולם ביהודה, ובהשרשה, חד מקצת היום בכולו – אמרינן. תרי מקצת היום ככולו – לא אמרינן.
• משנה "ר' מאיר אומר... רצענין".
• בעיה – לצורך המועד תנן אבל שלא לצורך המועד אפילו לגמור לא, או דילמא שלא לצורך המועד תנן אבל לצורך אפילו להתחיל אפשר, או דילמא בין לצורך המועד בין שלא לצורך המועד לגמור מותר להתחיל אסור? ופשטנו למסקנה כמו הצד הראשון ודווקא במקום שנהגו.
• "וחכ"א שלוש אומניות" – תנא החייטין התרנו בערב פסח – שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד. הספרין והכובסין התרנו בערב פסח – שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים מספרין ומכבסין בחולו של מועד. ר' יוסי ברבי יהודה – אף הרצענין מתיר בערבי פסחים – שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחולו של מועד. ויסוד מחלוקתם של ת"ק ור' יוסי ברבי יהודה לגבי זה, שלפי ר' יוסי ברבי יהודה – למדין תחילת מלאכה מסוף מלאכה. ות"ק – אין למדין.
• משנה "מושיבן שובכין לתרנגולים... לצורך המועד".
• ותרנגולת שברחה מחזירין אותה" – מדובר על חולו של מועד.
• מחלוקת:
רב פפא – לא שנו במועד מחזירין אלא תוך ג' למרדה (דעדיין לא עבר חמימותה ממנה) ואחר ג' לישיבתה (דפסידה לביצים אם לא תחזור ותשב עליהן) אבל אם לאחר ג' למרדה ותוך ג' לישיבתה (דאכתי לא פסידי ביצים לגמרי – שכן ראוי רק לאדם שדעתו יפה) – לא מהדרינן.
ר' אמי – אפילו תוך ג' לישיבתה – מהדרינן.
במה נחלקו:
לפי רב הונא – להפסד מרובה חששו. להפסד מועט לא חששו.
לפי ר' אמי – גם להפסד מועט חששו.
• סתירה – בברייתא מצד אחד כתוב – "הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין " ואחרי זה כתוב "שברפת ובחצר מוצאין אותו לאשפה " וא"כ סתירה?
אביי – מוצאין לאשפה נאמר בערב י"ד. ומסלקין לצדדין נאמר בחולו של מועד.
רבא – הא והא בחולו של מועד, והכי קאמר – אם נעשה חצר כרפת – מוצאין אותו לאשפה.
• סתירה – כתוב במשנה " מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד" ואילו בברייתא כתוב " אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להן שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת". וא"כ סתירה? ולמסקנה התירוץ שהתקבל, שמה שמביאין ומוליכין זה בי"ד, ומה שלא זה בחולו של מועד.
דף נו
• משנה "ששה דברים עשו אנשי יריחו... ומיחו בידם חכמים".
• ת"ר שישה דברים עשה חזקיה המלך, על ג' הודו לו ועל ג' לא הודו לו. שלושה שהודו לו:
א. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים.
ב. כיתת נחש הנחושת.
ג. גנז ספר רפואות.
על שלושה לא הודו לו:
א. קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור.
ב. סתם מי גיחון העליון.
ג. עיבר ניסן בניסן.
• "מרכיבין דקלים כל היום":
רב יהודה – מביא אסא דרא ושיכרא דדפנא וקימחא דשערי (דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין) ומרתחי לחו ושדו להו לדיקלא בליביה, וכל דקאי בארבע אמות דידיה, אי לא עבדי ליה הכי צאוי לאלתר.
רב אחא בריה דרבא – מנחי כופרא זכר ומכניסין אותו בנקבה.
• "וכורכין על שמע":
רב יהודה – אומרים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹקֵינוּ ד' אֶחָד" ולא היו מפסיקין.
רבא – מפסיקין היו אלא שהיו אומרים "הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" דמשמע היום על לבבך, ולא מחר. ובברייתא מובא מחלוקת בעינן זה:
ר' מאיר – אומרים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹקֵינוּ ד' אֶחָד" ולא היו מפסיקין.
ר' יהודה – מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
• ואנחנו מה הטעם אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בלחישה?
רשב"ל – "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" – ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו השכינה, אמר 'שמא ח"ו יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו', אמרו לו בניו "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹקֵינוּ ד' אֶחָד" – אמרו 'כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד'. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו רבנן – איך נעשה? נאמר אותו? משה לא אמרו. לא נאמר אותו? יעקב אמרו, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי.
• למסקנה – ר' אבהו – התקינו שיהיו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. ובנהרדעא דליכא מינין – עד השתא אמרי לה בחשאי.
• ת"ר – ר"מ – שישה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלושה שלא ברצון חכמים, ואלו ברצון חכמים:
א. מרכיבין דקלים כל היום.
ב. כורכין את שמע.
ג. קוצרין לפני העומר.
ואלו שלא ברצון חכמים:
א. גודשין לפני העומר.
ב. פורצים פרצות בגינותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים.
ג. מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה.
ר' יהודה – אם ברצון חכמים היו עושין, יהיו כל אדם עושין כן, אלא אלו ואלו שלא ברצון חכמים, על שלושה מיחו בידם ועל שלושה לא מיחו בידם. ואלו שלא מיחו בידם:
א. מרכיבין דקלין כל היום.
ב. כורכין את שמע.
ג. גודשין לפני העומר.
ואלו שמיחו בידם:
א. מתירין גמזיות הקדש של חרוב ושל שקמה.
ב. פורצין פרצות בגנותיהן ופרדסיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים בשני בצורת.
ג. נותנין פאה לירק.
"ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה" – בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן, וסברי לה כמ"ד – אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי – אין מעילה אבל איסור יש.
"ופורצין פרצות ... להאכיל נשר לעניים בשבתות וימים טובים בשני בצורת"
עולא : מחלוקת אנשי יריחו ורבנן, בשל מכבדות:
ד רבנן סברי – גזרינן שמא יעלה ויתלוש.
אנשי יריחו סברי – לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש.
אבל בשל בין הכיפין דברי הכל מותר (ואין בעיה של מוקצה, דקסברי למרות שמוכן לאדם לא הוי מוכן לעורבים, מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם).
רשב"ל : מחלוקת בשל בין הכיפין:
דרבנן סברי – מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם.
ואנשי יריחו סברי – מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם.
אבל בשל מכבדות דברי הכל – אסור, גזרינן שמא יעלה ויתלוש.
"ונותנין פיאה לירק" – גם לאנשי יריחו יש את המשנה "כלל אמרו בפאה, כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום – חייב בפאה" ודרשו – "כל שהוא אוכל" – פרט לספיחי סטיס וקוצה. "ונשמר" – פרט להפקר. "וגידולו מן הארץ" – פרט לכמהין ופטריות. "ולקיטתן כאחת" – פרט לתאנים. "ומכניסו לקיום" – פרט לירק. ובכל זאת נחלקו הכא, בראשי לפתות ומכניסו לקיום ע"י דבר אחר:
אנשי יריחו סברי – מכניסו ע"י דבר אחר – שמיה קיום.
רבנן סברי – אין שמיה קיום.
ברייתא ראשונה – בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב. ר' יוסי – אף לקפלוט.
ברייתא שניה – היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט. ר"ש – אף לכרוב.
ולמסקנה – שני תנאים הוו, ות"ק דר"ש היינו ר' יוסי ות"ק דר' יוסי היינו ר' שמעון (ומאי "אף" – אקמייתא).
דף נז
• ת"ר בן בוהין נתן פיאה לירק, ובא אביו ומצאן לעניים שהיו טוענים ירק ועומדין על פתח הגינה, אמר להם "בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעשר לא מפני שעיני צרה אלה מפני שאמרו חכמים אין נותנים פיאה לירק".
• בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה, לערב היו מחלקין אותו לאנשי בית אב והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. התקינו שיהיו מחלקין אותן מע"ש לע"ש דאתיין כולהו משמרות ושקלן בהדדי, ועדיין היו גדולי כהונה נוטלין אותן בזרוע, עמדו בעלים והקדישום לשמיים, אמרו לא היו ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב, ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהיו עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה ואין בה דופי.
• תנא, אבא שאול – קורות של שקמה היו ביריחו והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע, עמדו בעלים והקדישום לשמים, עליהם ועל כיוצ"ב אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנון "אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית חנון אוי לי מלחישתן אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי אוי לי מאגרופן שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות.
• ארבע צווחות צווחה עזרה:
א. צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ד'.
ב. צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים (דהיה כורך ידיו בשיראי ועביד עבודה).
ג. שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה.
ד. שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כריסו מקדשי שמיים. (אמרו עליו, שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה ועוד אמרו עליו – שלא נמצא נותר במקדש בימיו).
• סופו של יששכר איש כפר ברקאי , היה: במעשה שהמלך והמלכה התווכחו, מה יותר טוב למאכל גדי או כבש, וביקשו מיששכר שהיה כה"ג לומר את דעתו (שהרי מעלה קרבנות כל יום) ואמר בדרך זלזול, שאם גדי היה טוב למאכל, היו מעלים אותו בתור קרבן תמיד ולא את הכבש, התרגז המלך על זה שענה בזלזול וחלק עליו, ופסק לקצוץ את ידו הימנית, יששכר נתן שוחד לממונה שיפסוק את ידו השמאלית במקום הימנית ואז שמע זאת המלך ופסק גם את ידו הימנית – נמצא ששתי ידיו נחתכו, אמר רב יוסף – ברוך ד' שהשיב לו גמולו. אמר רב אשי יששכר איש כפר ברקאי אפילו שסוף משנה לא למד, שהרי כתוב במשנה " ר"ש – כבשים קודמים לעיזים בכל מקום. יכול מפני שמובחרין במינן ת"ל "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ" – מלמד ששניהן שקולין כאחד". והוסיף רבינא שאפ' מקרא לא למד דכתיב "וְאִם כֶּבֶשׂ" "וְאִם עֵז" – אם רוצה כבש מביא ואם רוצה עז מביא, ואין עדיפות זה על זה.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il