ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וּמִפְּנֵי זֶה יֵשׁ לִשְׁאֹל אֵיךְ אָנוּ מְצֻוִּים לְסַפֵּר נִפְלְאוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 1 בְּלֵיל הַיְצִיאָה וְלָמָּה לֹא נֹאמַר בָּזֶה גַּם כֵּן מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' וגו'? אֲבָל תֵּרוּץ קֻשְׁיָא זֹאת, שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁבָּא לְסַפֵּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, בְּוַדַּאי בָּזֶה שַׁיָּךְ לוֹמַר מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', אֲבָל מַה שֶּׁאָנוּ מְצֻוִּין לְסַפֵּר בְּלֵיל הַיְצִיאָה נִפְלְאוֹתָיו, אֵין זֶה בִּשְׁבִיל לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ, 2 רַק שֶׁאָנוּ מְסַפְּרִים שִׁבְחוֹ שֶׁלֹּא נִהְיֶה כְּפוּיֵי טוֹבָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְאֵין אָנוּ מוֹדִים לוֹ עֲלֵיהֶם. וְכִי אֵין אָנוּ מְחֻיָּבִים לְסַפֵּר מַה שֶּׁהֵטִיב עִמָּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כָּל הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ וְאַף מִקְצָת נִפְלְאוֹתָיו, מִכָּל מָקוֹם בִּשְׁבִיל זֶה אֵין לוֹמַר שֶׁלֹּא לְסַפֵּר מִקְצָת מֵהֶן לוֹמַר שֶׁאֵין אָנוּ כְּפוּיֵי טוֹבָה, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל מִקְצָת טוּבוֹ שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ יֵשׁ לָנוּ לְהוֹדוֹת לוֹ.
אסור לספר שבחי הבורא, אך מותר להזכיר שבחיו לתועלת
וְהָכִי מוּכָח שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁאֵין אִסוּר, 3 דְּהָא קָאָמַר: הַשְׁתָּא הַנְהוּ תְּלָת אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה וכו', וְהַשְׁתָּא יֻקְשֶׁה, כֵּיוָן שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם תִּקְשֶׁה לְךָ, לָמָה אָמַר מֹשֶׁה שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם: הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, וַהֲרֵי אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ? אֲבָל מֹשֶׁה לֹא הָיָה כַּוָּנָתוֹ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, רַק הָיָה כַּוָּנָתוֹ לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ יְרֵאִים מִפְּנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא אֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וגו'. וּבִשְׁבִיל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים, הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, יֵשׁ לָהֶם לִהְיוֹת יְרֵאִים מִפָּנָיו, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל הַשְּׁבָחִים, וּלְפִיכָךְ הֻתַּר לְמֹשֶׁה לְסַפֵּר שְׁבָחִים אֵלּוּ.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
1 - פרק א' חלק א'
2 - פרק א' חלק ב'
3 - פרק ב' חלק א'
טען עוד
וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה מֻתָּר לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגדולָה לְתַקֵּן אוֹתָם בַּתְּפִלָּה, שֶׁעַתָּה אֵין נִרְאֶה שֶׁבָּא לִגְמֹר שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּבַתְּפִלָּה בָּא לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ מִכָּל מָקוֹם, אֵין נִרְאֶה לוֹמַר שֶׁבָּא לְסַפֵּר כֻּלָּם, כֵּיוָן דִּנְקַט בַּתְּפִלָּה לִישָּׁנָא דִקְרָא*. וְהֻצְרַךְ לוֹמַר גַּם כֵּן וַאֲתוּ* אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְתִקְּנוּ בַּתְּפִלָּה, דְּאִם לֹא כֵן, אַף עַל גַּב דְּאַמְרִינְהוּ* מֹשֶׁה לֹא הָיָה רַשַּׁאי לְאָמְרָם, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ בָּא לְסַפֵּר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם. שֶׁלֹּא הָיָה נִרְאֶה שֶׁנָּקַט לִישָּׁנָא דִקְרָא, רַק* שֶׁהָיָה בָּא לְסַפֵּר שִׁבְחוֹ. אֲבָל הַשְׁתָּא* דְּתִקְּנוּם אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה בַּתְּפִלָּה, מוּכָח שֶׁאֵין אָנוּ בָּאִים לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, רַק לְהִתְפַּלֵּל בַּתְּפִלָּה הַקָּבוּעַ לָנוּ מֵאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּקְּנוּ אוֹתָהּ, לְפִי עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁהִזְכִּיר מֹשֶׁה, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא יִתְבָּרַךְ הוּא.
____________________________
לאור דברים אלו יש לשאול: איך אנו מצווים לספר נפלאות הבורא 1 בליל היציאה ממצרים, הרי נאמר: מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו? תשובת שאלה זו, הפסוק מי ימלל גבורות ה' וכו' אוסר אמירת שבחי הבורא, ואילו מצוות סיפור יציאת מצרים אין ענינה לספר ולתאר את שבח הבורא, 2 אלא כדי שלא נהיה כפויי טובה על הניסים שעשה עמנו הקב"ה אנו מספרים נפלאותיו. ואף שאין אנו יכולים לומר את כל הטוב שעשה עימנו, מכל מקום עלינו לספר מקצת הנפלאות שעשה עמנו, שהרי גם על מקצת הטוב שעשה עמנו אנו חייבים להודות לו.
אמרנו שאסור לספר בשבח הבורא כשהמטרה היא לתאר ולספר את שבחי הבורא, אך למטרה אחרת מותר. יש להוכיח זאת 3 מדברי חכמים שאמרו: אלו שלושה שבחים אם לא שאמרם משה וכו', ולכאורה קשה: מכיון שאסור לספר בשבח הבורא, כיצד אמר משה: האל הגדול, הגבור והנורא? אלא שכוונתו של משה לא הייתה לספר בשבח המקום, אלא לומר לישראל שיהיו יראים מפני הבורא, כי הוא אל גדול, גבור ונורא. ומפני תארים אלו הם צריכים להיות יראים, כל שכן שמלבד אלו יש לו עוד תארים רבים אחרים. אם כן כשהמטרה אינה לספר בשבח הבורא, מותר לומר שבחים.
מסיבה זו מותר היה לאנשי כנסת הגדולה לתקן בתפילה תארים אלה. ואין זה נראה כאילו המתפלל רוצה לומר כל שבחי הבורא, למרות שבתפילה כוונתו להזכיר שבח הבורא, כי אומר רק את השבחים שאמר משה. והוצרכו חכמים להזכיר גם את תקנת אנשי כנסת הגדולה בתפילה, ולא אמרו שעשו זאת על פי דברי משה, כי בהשקפה פשוטה נראה שבאו לספר בשבח הבורא, ולא לומר רק את לשון הכתוב שאמר משה. אבל לאחר שאנשי כנסת הגדולה תקנו לומר כך בתפילה, חייבים אנו לומר שבמילים אלו אין אנו באים לספר בשבח הבורא, אלא אנו מתפללים במילים שאמר משה: האל הגדול, הגבור והנורא.
[ דִּנְקַט בַּתְּפִלָּה לִישָּׁנָא דִקְרָא – תיקנו את נוסח התפילה כלשון התורה שהזכירה שלוש תארים אלו. וַאֲתוֹ – ובאו. דְּאַמְרִינְהוּ – שאמרם. רַק – אלא. הַשְׁתָּא – עתה.]
ביאורים
אתמול הסביר המהר"ל את הבעייתיות בשבח שנותנים לקב"ה – שיש בכך הקטנה והגדרה של כוחו האין-סופי של הבורא. אם-כן, כיצד ייתכן שאנו מצווים לשבחו על יציאת מצרים? הרי בכך אנו בוודאות פוגעים בגודל וברוממות שהתגלו ביציאת מצרים – אנו הופכים פלא אלוהי לדבר מוגדר ומוגבל.
התשובה שנותן המהר"ל היא יסודית – כשאנו משבחים את הקב"ה על יציאת מצרים, אנו לא באים להגדיר ולספר מה היה כוחו ועוצמתו. אנו לא עוסקים באלוהות . אנו עוסקים בנו וביחס הנכון שעלינו להתייחס אל הבורא. אנו מתארים עד כמה ששכלנו משיג את יציאת מצרים, ומודים לקב"ה על כך מתוך תחושת הודיה עמוקה – אך אנו יודעים שאנו לא מבינים מה באמת התרחש ביציאת מצרים. מטרתו של סיפור יציאת מצרים היא להגביר את החוויה הנפשית שלנו, ולבטא את הכרת הטוב שאנו חייבים לקב"ה, ולא להגדיר את מעשיו של ה' במצרים. השבח הוא מתוך הבנה שאנו לא תופסים עד הסוף, ובעיקר – מטרתו אינה לספֵּר ולמנות את שבחי ה', אלא להודות על מה שאנו מבינים ועל מה שאנו לא מבינים. בכך אין בעיה – אמנם ההודיה לא שלמה, אך אין בה נזק, ובכך אנו יכולים לנתב את רגשי ההודיה הכבירים שיש בנו בצורה נכונה – מתוך הכרה שהגודל האלוהי גדול מכל מה שנספר.
זוהי גם הכוונה במילים 'האל הגדול, הגיבור והנורא' שאנו אומרים בתפילת עמידה – אין אנו מתכוונים שזהו ה' ואלה הן הגדרותיו, אלא אנו יוצרים מצב נפשי בתוכנו של יראה וכבוד כלפי מי שיש בו גדולה כזו. יראה זו מתעצמת יותר כאשר אנו מבינים שמלבד שבחים אלה, יש לה' עוד שבחים רבים ואין-סופיים. גם כאן, השבח אינו כדי לספר שבחו של ה', אלא הוא מצומצם למספר שבחים שייצרו בתוכנו מצב נפשי המתאים לתפילה.
זו תפיסה עדינה, המבהירה שמצד אחד אנו מרוממים את הגילוי האלוהי שאנו נפגשים אִתו בעולם, אך מצד שני איננו מתיימרים לעסוק באלוהות עצמה, להגדירה ולהבינה. השבח נאמר רק מתוך מחשבה של 'מה זה אומר לגביי'. תפיסה זו קיבלנו ממשה רבנו, בחיר האנושות שזכה לגילוי האלוהי הגבוה והנשגב ביותר, שמסר גילוי זה מדור לדור עד אנשי כנסת הגדולה, והם צעדו בדרכו של משה רבנו עליו השלום, ותיקנו את התפילה מתוך זהירות ויראה. בדרכם צועדים אנו, מתוך מפגש עדין עם הקב"ה ששוכן עלינו, נוגע ולא נוגע.
הרחבות
מדוע נצרכת 'הכרת הטוב' כלפי הקב"ה?
שֶׁלֹּא נִהְיֶה כְּפוּיֵי טוֹבָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְאֵין אָנוּ מוֹדִים לוֹ עֲלֵיהֶם. הרמח"ל מסביר שהקב"ה אינו זקוק להכרת הטובה שלנו. אנו מודים על החסדים שהוא עושה עִמנו בשביל לפתח בנו את מידת 'הכרת הטוב'. מדוע מידה זו חשובה כל-כך?
מבאר הרב דסלר : "מה הנה הכרת הטוב וההודאה? איה הוא מקורם בנפש? ומאין תבוא כפיות הטובה אשר רוב בני האדם יכשלו בה?" ומסקנתו: "הכרת טובה היא תולדת כח הנתינה" [מכתב מאליהו א, 46]. אדם שמכיר טובה הוא אדם שטבועה בנפשו מידת הנתינה. ממילא הוא אינו מסוגל לקבל טוב בלא להכיר טובה לנותן. הדבר נכון גם ביחס להקב"ה – כאשר באדם טבועה מידת הנתינה, באופן טבעי הוא יודה לה' על הטוב שמרעיף עליו.
בהמשך דבריו [עמוד 50], מוסיף הרב דסלר שאם האדם אכן לומד להודות על הטוב שקיבל – הוא הופך לנותן , שהרי הוא מעניק תודה: "וכאשר יודה האדם לאלהיו וירגיש בכל לבבו ונפשו כי חייב הוא בתשלומי כל הטובות הרבות אשר עשה לו האל, אז יביע לו התודה הזאת, אם בקרבן או בתפילה אשר יגישם לפני ה' יתברך. בעשותו ככה, והיה האדם כמו נותן, והקב"ה, כביכול, כמקבל, ויזכה האדם בזה למדרגה הכי גדולה, הדבקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל, שהיא האהבה הגמורה... הרי התבאר בזה שורש אהבת האל ברוך הוא שהוא – כח הנתינה". כאשר האדם מכיר טובה לקב"ה, הוא מעורר את טבע הנתינה שלו כלפי הקב"ה, ומכוח זה הוא מגיע לדבקות בה' ולאהבת ה'. נמצא, שאדם שרוצה להתקרב לה' יחזק בקרבו את כוח הנתינה והכרת הטוב.
לעילוי נשמת הענה פערל בת משולם יהודה ע"ה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
האם מותר לפנות למקובלים?
מה המשמעות הנחת תפילין?
אנחנו קודש למענך
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך ללמוד אמונה?
שיא השיאים בפסח!
משמעות המילים והדיבור שלנו
רמב"ם וכוזרי
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
