ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. נָקַט אַרְבָּעָה דְּבָרִים, כִּי הַיְדִיעָה נִקְנֵית בְּאַרְבַּע דְּבָרִים אֵלּוּ. עִם 1 מֻשְׂכָּלוֹת רִאשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁיֵּדַע הָאָדָם שֶׁשְּׁנֵי הֲפָכִים לֹא יִתְקַבְּצוּ בְּדָבָר אֶחָד בְּעֵת אֶחָד, וּכְמוֹ 2 שֶׁהַכֹּל גָּדוֹל מִן הַחֵלֶק, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֵׂכֶל רִאשׁוֹן, וְזֶה נִקְרָא: חָכְמָה. הַשֵּׁנִי הֵם מֻשְׂכָּלוֹת שְׁנִיּוֹת, מַה שֶׁיֵּדַע הָאָדָם דָּבָר וּמוֹצִיא דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְזֶה נִקְרָא: נָבוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (חגיגה יד, א; סנהדרין צג, ב): אֵיזֶה נָבוֹן? הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְהֵם הַמֻּשְׂכָּלוֹת הַשְּׁנִיּוֹת. הַיְדִיעָה הַשְּׁלִישִׁית, מַה שֶּׁיִּקְנֶה הָאָדָם עַל יְדֵי נִסָּיוֹן, שֶׁנִּסָּה פְּעָמִים הַרְבֵּה, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּבָר פְּלוֹנִי אֵרַע כָּךְ, וְכַאֲשֶׁר אָכַל עֵשֶׂב פְּלוֹנִי הָיָה מְחַמֵּם לוֹ, וְכַאֲשֶׁר אָכַל עֵשֶׂב פְּלוֹנִי הָיָה מְקָרֵר לוֹ, וְזֶה נִקְרָא: בַּעַל נִסָּיוֹן, שֶׁקָּנָה הַיְדִיעָה מִכֹּחַ הַנִּסָּיוֹן. וְדָבָר זֶה הוּא בַּזְּקֵנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל זִקְנוּתָם קָנוּ הַדְּבָרִים וְעָמְדוּ עֲלֵיהֶם, כִּי לַנִּסָּיוֹן צָרִיךְ זְמַן רַב עַד שֶׁעוֹמֵד עָלָיו מִכֹּחַ נִסָּיוֹן, וְזֶה יָדוּעַ עַד שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָאֵר, לְפִיכָךְ בַּעַל נִסָּיוֹן הוּא הַזָּקֵן. וְיֵשׁ יְדִיעָה נִקְנֵית מִצַּד הַמְקֻבֶּלֶת, שֶׁמְּקֻבָּל אֶצְלוֹ מִפִּי אִישׁ נֶאֱמָן וְעָלָיו סוֹמֵךְ זֹאת הַיְדִיעָה. וְזֶה קוֹנֶה מִצַּד הַתּוֹרָה, כִּי מַאֲמִין הוּא בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֲשֶׁר נִקְרָא נֶאֱמָן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ יְדִיעָה עוֹד נִקְנֵית 3 מִן הַמּוּחֶשֶׁת, כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹאֶה הָאֵשׁ שׂוֹרֵף, אֲבָל אֵין זֹאת הַיְדִיעָה יֵשׁ בָּהּ מַעֲלָה, כִּי הִיא פְּחוּתָה מִכֹּל, שֶׁאַף בְּהֵמָה רוֹאָה. אֲבָל הַמַּדְרֵגָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲלַת הָאָדָם הֵם אֵלּוּ אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲלָה, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ: וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים וכו'. זָכַר אַרְבַּע דְּבָרִים: חֲכָמִים, נְבוֹנִים, זְקֵנִים, יוֹדְעֵי הַתּוֹרָה, כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת שֶׁנִּקְנֶה בָּהֶם הַיְדִיעָה.
____________________________
ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה וכו'. הוזכרו ארבע ענינים, כי הידיעה נקנית בארבעה דרכים: 1 הדרך הראשונה היא ידיעת המושכלות הראשונות, לדוגמה: הידיעה ששני הפכים אינם יכולים להתאחד בדבר אחד בעת אחת, או 2 הידיעה שהשלם גדול מחלקו, וכן כל דבר שהוא מושכל ראשון, דרך זו נקראת: חכמה. הדרך השניה: ידיעת המושכלות השניות, והיא הסקת מסקנות מהמושכלות הראשונות, וזה נקרא: נבון, כמו שאמרו חכמים: איזהו נבון? שמבין דבר מתוך דבר. השלישית היא ידיעה שרוכש האדם מתוך הנסיון כאשר ניסה דבר פעמים רבות, ששם לב כאשר עשה דבר מסוים קרה לו כך, וכאשר אכל עשב מסוים גרם לו הדבר להתחממות, ועשב אחר גרם לו הרגשת קור, זה הנקרא: בעל נסיון, שרכש ידיעה מתוך הנסיון. דבר זה הוא אצל הזקנים, שמפני זקנותם רכשו ידע ועמדו על התופעות השונות, כי לנסיון צריך זמן רב עד שמסיק מסקנות מכח הנסיון. דבר זה ידוע ואינו זקוק לביאור. לכן הזקן הוא בעל הנסיון. ויש ידיעות הנקנות מצד הקבלה, שמקבל מפי איש נאמן וסומך עליו בידיעות אלו. זה נקנה מצד התורה, כי הוא מאמין בדברי משה רבנו, שנקרא נאמן של הקב"ה. ואף שיש מקור נוסף לידיעה והיא הידיעה הבאה לאדם 3 מן החושים, כמי שרואה שהאש שורפת, אבל ידיעה זו אינה ידיעה במעלת האדם, כי היא ידיעה ירודה מאד, שכן גם הבהמה רואה. הידיעה במדרגת האדם היא אחת מארבעת הידיעות הללו שיש בהן מעלה. לכן הזכירו ארבעה ענינים: חכמים, נבונים, זקנים ויודעי התורה כנגד ארבעת המקורות שבהן נקנית ידיעת האדם.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
42 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ח'
43 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ט'
44 - גבורות השם פרק נ"ב חלק י'
טען עוד
"ואפילו כלנו חכמים... נבונים... יודעים את התורה...". בשביל פישוט ההסבר נקדים שבגרסת המהר"ל הופיעו גם המילים: 'כולנו זקנים'. בעל ההגדה מזכיר ארבעה דברים: חכמים, נבונים, זקנים ויודעי תורה. המהר"ל מסביר שאלו ארבעה סוגים של ידיעה: הראשון הוא מה שאנו יודעים במושכלות ראשונות, למשל שאחד ועוד אחד שווה שתיים, ושלעולם החלק לא יהיה גדול מהשלם. הסוג השני הוא הבינה – הבנת דבר מידיעה שקדמה לו. לדוגמה, אחרי שלמד האדם שהאש והמים לא יכולים להיות באותו המקום, הוא מבין גם שהמים לא יוכלו להיות עם דבר בעל חום רב כמו האש, כי הוא יאדה אותם. זוהי הבנת דבר מתוך דבר. השלישי – ידיעה הבנויה על ניסיון. הניסיון מלמד שכאשר עושים מעשה מסוים מתקבלת תוצאה מסוימת. לדוגמה אכילת צמח מסוים גורמת לגוף להתחמם. אין בהכרח קשר נראה לעין בין אכילת הצמח לפעולת החימום, אך הניסיון הראה שאכילת הצמח יוצרת תגובה כזו בגוף. אלו ידיעות מניסיון, המיוחדות ל'זקנים'. בשל זקנותם, הם קנו ידיעות המבוססות על לימוד של זמן רב, על ניסיונם הרב בחיים. סוג הידיעה הרביעי – הוא הידיעה מכוח הקבלה מאדם שהוא סומך עליו. כאלה הן ידיעות התורה, שנמסרו לנו בקבלה ממשה רבנו.
לכן דיבר בעל ההגדה כנגד ארבעת הסוגים – כולנו חכמים, נבונים, זקנים יודעי תורה .
המהר"ל מזכיר שישנה עוד ידיעה, והיא הידיעה הנקנית בחושים. כאשר אנו מרגישים, למשל, את חום האש, ורואים שהיא מכלה ושורפת, אנו מבינים שזו תכונת האש. את הידיעה הזו לא מכנה המהר"ל בשם ידיעה, כיוון שהיא בסיסית מאוד, וגם הבהמות שוות בה עם האדם.
הרחבות
וכל המרבה לספר
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. אם המצווה היא להבין ולהיזכר בסיפור יציאת מצרים – מדוע גם החכמים והנבונים צריכים לספר ולהרבות בסיפור? מסביר הרב קוק : "שהרביית הספור היא המצווה, והעמקתה – היא מצווה מן המובחר, וכיוון שהמצווה היא הרבייתו והעמקתו – אין לך עוד חכם ונבון שיאמר שילמתי חוקי, באתי בסתר עליון וידעתי כל מסתרי יציאת מצרים עד תכליתם" [מאורות הראי"ה, הגדה של פסח, עמוד 61].
לפרשנות זו יש גם משמעות בפסיקת ההלכה, כמו שכתב הרב נסים קרליץ : "הסיפור צריך להיות באופן כזה שיבינו וירגישו ויתפעלו ממה שעשה ה' לנו במצרים, ויש להאריך בדברים בהגדלת ענינים אלו, ולהודות לו על כל זאת... וזה עיקר מצוות סיפור יציאת מצרים, שכל שמספר ומבאר את המופתים והחידושים בכל מכה ומכה ובישועה – זה מעורר את לב השומע להתפעל מגודלה ועוצמתה... והיינו שהסיפור צריך להיות מובן ומקובל לאוזני והבנת לב הקטנים לעורר בם את החידוש שיש בכל עינוי שעינו המצריים את ישראל, ואת החידוש בישועה מהם, ולא רק לתינוקות, אלא אף לגדולים ולחכמים החיוב לעורר מחדש את ההתפעלות... וע"י שאדם מספר בליל הסדר ומבאר ומרגיש את גודל הנס וההתפעלות מכך – על ידי זה הוא משריש בעצמו ובשומעים את אמונת ואהבת ה', ע"י שהוא חי ומחייה את הניסים, וזה התועלת שיש בסיפור יציאת מצרים... ועל כל פנים להתפלפל ולומר דרושים וקושיות ותירוצים ודיקדוקים על הגדה של פסח שאינו בעצם הסיפור – אין מקומו וזמנו אלא לאחר שאכל מצה ושתה יין" [חוט שני, פסח, עמוד רא-רב].
להצלחת נוי נאוה בת עופר חננאל הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
