בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • גבורות השם
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ה תמוז התשע"ו

גבורות השם פרק ס' חלק ג'

undefined

בשביל הנשמה

כ"ה תמוז התשע"ו
6 דק' קריאה
דינים נוספים המורים על ענין האחדות
וְכֵן (שם, ט): אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל כִּי אִם צְלִי אֵשׁ הַכֹּל עִנְיָן זֶה, כִּי הַבִּשּׁוּל בַּמַּיִם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין חֲלָקָיו מִתְפָּרְדִין עַל יְדֵי הַבִּשּׁוּל וּמִתְחַלְּקִין, אֲבָל צְלִי אֵשׁ מִכֹּחַ הָאֵשׁ אַדְּרַבָּה נַעֲשֶׂה הַבָּשָׂר אֶחָד, כִּי הָאֵשׁ מוֹצִיא הָרֹטֶב וְנַעֲשֶׂה הַבָּשָׂר קָשֶׁה וְאֶחָד, לֹא כֵן כַּאֲשֶׁר מִתְבַּשֵּׁל בַּמַּיִם, שֶׁנַּעֲשֶׂה פֵּרוּרִים. וְכֵן אָמַר מִטַּעַם זֶה שֶׁאֵין לֶאֱכֹל אוֹתוֹ נָא (שם) אֶלָּא כַּאֲשֶׁר הוּא צְלִי אֵשׁ, וְאָז הַבָּשָׂר מִתְקַשֶּׁה מִכֹּחַ הָאֵשׁ. וְכָל זֶה מוֹרֶה עַל עִנְיַן הָאַחְדוּת, שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּן אֶחָד אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד. וְעוֹד, כְּבָר אָמַרְנוּ פְּעָמִים רַבּוֹת כִּי הַמַּיִם לֹא נִקְרְאוּ בַּכָּתוּב רַק בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וּפֵרַשְׁנוּ הַטַּעַם בַּפָּסוּק (שם ב, י): כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ, כִּי הֵם חָמְרִיִּים, וְאֵין אַחְדוּת רַק בַּצּוּרָה. לְכָךְ קָרְבָּן הַזֶּה הַמּוֹרֶה עַל אַחְדוּת אָסוּר לְבַשֵּׁל בַּמַּיִם וְכָל מַשְׁקֶה שֶׁהוּא כְּמוֹ מַיִם. וְדָבָר זֶה עִנְיָן מֻפְלָג וּתְבִינֵהוּ. וְכֵן: עֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (שם יב, מו) גַּם כֵּן דָּבָר זֶה, שֶׁאִם הָיָה שׁוֹבֵר הָעֶצֶם בְּפֶסַח הָיָה זֶה חִלּוּק וּפֵרוּד, דָּבָר שֶׁאֵין צָרִיךְ לַאֲכִילָה. כִּי אַף עַל גַּב שֶׁהוּא אוֹכֵל הַבָּשָׂר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה, אֵין זֶה חִלּוּק וּפֵרוּד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹמֵד לַאֲכִילָה. אֲבָל שְׁבִירַת עֲצָמוֹת אֵין זֶה לַאֲכִילָה, וְנִקְרָא שְׁבִירָה וּפֵרוּד, וְדָבָר זֶה לֹא יִתָּכֵן לַפֶּסַח. וְעוֹד, כִּי שְׁבִירַת הָעֶצֶם בְּמַה שֶּׁהוּא עֶצֶם, שְׁבִירָתוֹ יוֹתֵר נִקְרָא פֵּרוּד וְחִלּוּק.

טעמים לקרבן פסח המורה על האחדות
כְּלַל הַדָּבָר, כִּי רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח קָרְבָּן אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹרֶה עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד. כִּי הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל הִיא מִצַּד הָאַחְדוּת, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ אֶחָד, וּלְכָךְ בָּחַר בְּאֻמָּה יְחִידִי גַּם כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהוּא יָחִיד. וְעוֹד, כִּי הַקָּרְבָּן הַזֶּה הוּא עִקַּר הָעֲבוֹדָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוּא יָחִיד בֵּאלֹהוּתוֹ, וּלְכָךְ הַקָּרְבָּן הַזֶּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד, וְלֹא כֵן שְׁאָר קָרְבָּן, שֶׁאֵין אוֹתוֹ הַקָּרְבָּן הוּא עִקַּר הָעֲבוֹדָה בְּמַה שֶּׁהוּא אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי דַּוְקָא בְּקָרְבָּן זֶה כְּתִיב (שמות יג, ה): וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבוֹדָה וגו'. נִקְרָא קָרְבָּן זֶה עֲבוֹדָה סְתָם, וּלְכָךְ קָרְבָּן זֶה הוּא לֵאלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אֶחָד בֵּאלֹהוּתוֹ. וְכֵן שְׁחִיטַת הַקָּרְבָּן אַחַר חֲצוֹת מוֹרֶה זֶה עַל הָאַחְדוּת, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה, כִּי אֵין לִכְפֹּל הַדְּבָרִים. וְכַמָּה דְּבָרִים בֵּאַרְנוּ, שֶׁכָּל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּן הַזֶּה בְּעִנְיַן הָאַחְדוּת, עַד שֶׁכָּל עִנְיַן הַקָּרְבָּן הוּא בְּאַחְדוּת וְעַיֵּן שָׁם.

על מצות ומרורים, להורות שממנו יתברך הכול
וּמַה שֶּׁאָמְרָה תּוֹרָה (במדבר ט, יא) לֶאֱכֹל הַפֶּסַח עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים, הוּא גַּם כֵּן דָּבָר זֶה, כְּדֵי לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁהֵם אוֹמְרִים כִּי מִן הָאֶחָד לֹא יָבֹא רִבּוּי, רַק מִכֹּחַ אֶחָד יָבֹא דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד, וּלְפִיכָךְ כַּאֲשֶׁר יִרְאוּ הָרִבּוּי בָּעוֹלָם, וּכְבָר הֻחְלַט לָהֶם כִּי מִן הָאֶחָד הַגָּמוּר לֹא יָבֹא הָרִבּוּי, אָמְרוּ 1 שֶׁהַתְחָלוֹת הֵם יוֹתֵר מֵאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּדִבְרֵיהֶם מִי שֶׁרָאָה דִּבְרֵיהֶם. וְדָבָר זֶה בָּא לְהוֹצִיא מִלִּבָּם. וְאָמְרָה תּוֹרָה כִּי הַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהוּא לְאֵל אֶחָד יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה, יִהְיֶה הַקָּרְבָּן נֶאֱכָל עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, כִּי הַמַּצָּה מוֹרָה עַל הַחֵרוּת וְהַמָּרוֹר הוּא שֶׁמּוֹרֶה עַל הַשִּׁעְבּוּד, כִּי מֵאִתּוֹ שֶׁהוּא אֶחָד יָבֹא הַחֵרוּת וְהֶפְכּוֹ, הוּא הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁהוּא הַמּוֹחֵץ וְהוּא הָרוֹפֵא. וְיוֹתֵר מִזֶּה, כִּי הֵפֶךְ הַדָּבָר מַה שֶּׁחָשְׁבוּ, כִּי הֵם אָמְרוּ כִּי מִן הָאֶחָד לֹא יָבוֹאוּ פְּעֻלּוֹת הֲפָכִים, הַדָּבָר הוּא הֵפֶךְ זֶה, כִּי מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֶחָד הוּא הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי אֵין בִּלְתּוֹ, וּלְפִיכָךְ מֵאִתּוֹ בָּאוּ הַהֲפָכִים כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, כִּי הַהֲפָכִים הֵם גַּם כֵּן הַכֹּל, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יִמָּצֵא עוֹד חֵלֶק, וְעַל יְדֵי הֲפָכִים יֵשׁ הַכֹּל. וּלְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיֵּצְאוּ הַהֲפָכִים מִן אוֹתוֹ שֶׁהוּא מְיֻחָד, כִּי רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנּוּ הַכֹּל כִּי הַהֲפָכִים הֵם הַכֹּל וְאֵין חוּץ מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה כַּמָּה פְּעָמִים, וּבְפֶרֶק שִׁירָה אֵצֶל אָז יָשִׁיר, עַיֵּן שָׁם, כִּי אֵין לִכְפֹּל הַדְּבָרִים. וּלְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱכָל הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמָרוֹר.
____________________________
וכן הצווי: אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, גם דבר זה מאותו עניין, כי הבישול במים או בשאר משקין מפרקים את הבשר ומחלקים אותו, ולעומת זאת בצלי אש, מכח האש הבשר מתאחד, כי האש מוציאה את הלחות ונעשה הבשר קשה ומאוחד. לא כן כאשר הבשר מבושל במים הוא נעשה פירורים. ומטעם זה הצווי לא לאכול את הקרבן נא אלא צלי אש, כי אז הוא מתקשה מכח האש. מטעם זה כל הפרטים הללו מורים על עניין האחדות, שראוי שהקרבן יהיה אחד כי הוא לעבודת השם שהוא אחד. ועוד הסבר מדוע אין לבשלו במים. כבר אמרנו פעמים רבות שהמים נקראים בלשון רבים, ופירשנו הטעם בפרק יח בבאור הכתוב: כי מן המים משיתיהו. וההסבר הוא, שהמים חומריים, והאחדות מהצורה ולא מהחומר, לכן קרבן פסח הבא להורות על האחדות, אין לבשלו במים או בכל משקה הדומה למים. דבר זה עניין עמוק הבינהו. וכן הצווי: ועצם לא תשברו בו מהסיבה הנזכרת, כי אם היה שובר עצם היה מחלק ומפריד את העצם, למרות שהעצם אינה מיועדת לאכילה, ומה שבאכילה הוא מפריד את הבשר אין זה נחשב לחילוק ופירוד מפני שהבשר עומד לאכילה, ואין אפשרות לאכול כשהדבר שלם, אבל העצמות שאינן עומדות לאכילה, אם ישבור עצם הרי זה חילוק ופירוד השלם, ודבר זה אין לעשותו בקרבן הפסח. ועוד חילוק בין הבשר לעצם: העצם היא במהותה דבר שלם, לכן שבירתה נחשבת לחילוק והפרדה.
כלל הדברים: קרבן הפסח ראוי להיות אחד מפני שהוא מורה על הקב"ה שהוא אחד. ישראל נצטוו בעבודה זו של קרבן הפסח מצד האחדות, משום שבחר הקב"ה באומה יחידית כי הוא אחד. ועוד, קרבן הפסח הוא עיקר העבודה לקב"ה שהוא אלוקי ישראל והוא יחיד באלוקותו, לכן צריך הקרבן להיות אחד. שאר הקרבנות אינם עיקר עבודת ישראל לקב"ה, לכן בהם אין צורך שיהיו אחד. בקרבן פסח נאמר: ועבדת את העבודה וכו', אם כן קרבן הפסח הוא הנקרא עבודה, ולכן קרבן זה מיוחד להיותו אלוקינו, והוא אחד באלקותו. גם שחיטת הפסח אחר חצות מורה על האחדות, כמו שהתבאר למעלה בפרק שלושים ושש, ולא נפרש כאן כי אין לכפול את הדברים. ושם בארנו כמה דברים בהם מתבטאת האחדות בקרבן פסח, עיין שם.
גם צווי התורה לאכול את הפסח עם מצות ומרורים ענינו גילוי אחדות ה', והכוונה בזה להוציא מטעותם של האפיקורסים הטוענים שמאחד לא יבוא ריבוי, אלא מאחד יכול לבוא אחד בלבד. לשיטתם מכיון שאנו רואים שיש בעולם ריבוי, הרי 1 שיש יותר מבורא אחד, כמו שמבואר בדבריהם למי שראה אותם. הצווי לאכול את הפסח עם מצות ומרורים בא להוציא מטעות זו. צוותה התורה שקרבן הפסח המורה שהאל אחד יאכל עם מצות ומרורים, כי המצה מורה על החירות והמרור על השעבוד, לומר שמהאחד יבוא החירות והשעבוד שהם הפכים, כלומר הוא המוחץ והוא המרפא. ויותר מזה, הם סברו שמהאחד לא יבואו דברים הפוכים, והדבר הוא ההפך ממה שחשבו הם, אדרבא, מפני שהוא אחד הוא הכל ואין בלתו, לכן ממנו יבוא הכל, דבר והפכו, כמו שבארנו בפרק מז, שההפכים הם הכל, כי כששניהם יחד אין חלק, ועל ידי ההפכים נוצר השלם. לכן ראוי שההפכים יבואו ממנו, כי ההפכים יוצרים את השלמות. דבר זה התבאר כמה פעמים, ועיין בפרק מז בביאור השירה, כי שם בארנו ואין לכפול הדברים. לכן יש לאכול את הפסח עם מצות ומרורים.


ביאורים
אנחנו יכולים לדבר על מגמתה של האחדות בשלוש רמות עומק שונות. שלילת השניות – כלומר אחד ולא שניים, וזו המשמעות הראשונית של האחדות. קרבן הפסח על הלכותיו מדגיש ביותר אפשרות זו. חוסר האפשרות לפרק את חלקיו, מלמדת על הקשר שלו לאחדות האלוהית. אנו מצווים לצלות את הפסח כדי לחבר היטב את חלקי הבשר בו, ומוזהרים מפני שבירת עצם מעצמותיו.
עומק נוסף באחדות הוא קישור חלקי הדבר יחדיו ליצירת מושג כללי אחד. אכילת הקרבן על מצות ומרורים מלמדת אותנו שיש מגמה אחת לכל פרטי הקרבן – המצה, הפסח והמרור משתלבים יחד למטרה אחת.
הרמה השלישית של האחדות היא היכולת לאחד הפכים. המצה והפסח מסמלים חירות וגאולה. לעומתם, המרור מורה על השעבוד. אכילת המצה והמרור יחד מביעה הבנה של המורכבות של שני הפכים שמשתלבים יחד לצורך קיום המגמה אלהית. המרור והמצה מייצגים את העליות והמורדות הרוחניים האפשריים. ביציאת מצרים התגלה שהן השעבוד והן הגאולה הם מכוחו של בורא אחד, וישנה מטרה אחת המאחדת אותם.

הרחבות
 ההפכים משלימים זה את זה
כִּי הַהֲפָכִים הֵם גַּם כֵּן הַכֹּל, בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יִמָּצֵא עוֹד חֵלֶק, וְעַל יְדֵי הֲפָכִים יֵשׁ הַכֹּל. במבט שטחי, מסביר המהר"ל, נראה שהניגוד מנוגד לאחדות, שהרי הוא כולל דבר והיפוכו, וממילא לא מדובר על תפיסה אחת . אולם אם נעמיק, נגלה שדווקא כשהמכלול כולו קיים, הוא מציג מציאות שלמה וכוללת יותר, אף שיש בו הפכים. יתר על כן, לפעמים דווקא ההתנגדות בין ההפכים יוצרת מציאות משוכללת יותר. הדבר מתבטא גם ביחס לעם ישראל , שדווקא משום שיש בו את מגוון ההפכים – הוא שלם וכולל יותר. וכן ביחס ל תורה – אמנם ישנן מחלוקות והשקפות מנוגדות, אך דווקא משום כך התורה היא שלמה וכוללת יותר.
ביחס לעם ישראל , כותב הר"ן , שיש ערך להתקבצות אנשים מסוגים שונים. דווקא שילוב של כל סוגי האנשים יחד יוצר מכלול שלם יותר. בהמשך הוא כותב שאפילו רשעים מועילים לכלל ישראל; כמו שבסממני הקטורת ישנה 'חלבנה' שריחה רע, אך כשהיא משתלבת עם שאר הסממנים היא מחזקת את הריח הטוב, כך גם בעם ישראל – אפילו אנשים שמצד עצמם הם רשעים, כשהם חלק מכלל ישראל הם מועילים ומשכללים את הכלל כולו [דרשות הר"ן דרוש ראשון].
ביחס להשקפות מנוגדות בתורה כותב הרב קוק, שדווקא מתוך המחלוקות ומההשקפות המנוגדות, משתכללת התורה, מתפתחת ומתברכת: "כשהם (=הדעות, המחשבות) נפגשים זה בזה במצב הניגוד... הם, ודוקא הם, לא שלילה הם מולידים, כי אם חיוב וכח חדש ונאזר בעוז... ונושאי דגל האחדות העליונה, המאירה את כל מחשכי העולם עדי עד, חכמי ישראל, אמרו לנו זה כבר: 'הללו מטמאים הללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירין... אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא' ו' אלו ואלו דברי אלהים חיים '" [אדר היקר, מעט צרי]. השקפות שונות ומחלוקות בין חכמי התורה מולידות תורה מבוררת ועמוקה יותר, מכיוון שההתנגשות מצריכה ליטוש וחידוד של כל שיטה בפני עצמה.

לעילוי נשמת יעקב בן אברהם אבא ז"ל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il