ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת שירה של אתר ישיבה בירושלים עם הרב סבתו

שיחת מוצאי שבת מסעי תשע"ו

דור המדבר ודור ארץ ישראל

בין האור ובין החושך ◆ מעשי ישראל לעומת מעשי הניסים ◆ מדרגת הגאולה האחרונה ◆ דור המדבר, קרח ועשרת השבטים ◆ שלושת השבועות.
לחץ להקדשת שיעור זה
בין האור ובין החושך
סיימנו השבת את ספר במדבר. ספר במדבר נקרא גם 'חומש הפקודים' (סוטה לו, ב). זאת משום שפעמיים בספר עם ישראל נפקד, בתחילת הספר ובהמשכו. המדרש אומר שחמש פעמים נזכרת בפרשת בראשית המילה 'אור' כנגד חמישה חומשי תורה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ב) כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא עולמו, "וַיְהִי אוֹר" (שם) כנגד ספר אלה שמות שבו יצאו ישראל ממצרים מאפילה לאורה, "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר" וכו' (שם ג) כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות [רבות], "וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (שם) כנגד ספר וידבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, "וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם" (שם ד) כנגד ספר משנה תורה שמלא הלכות (בראשית רבה ג, ג)
אם כן, ספר במדבר הוא כנגד הפסוק "וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (שם) שהבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. מי הם האור ומי ההם החושך? הנצי"ב אומר שיוצאי מצרים זה האור, שהם יצאו ממצרים עם השגחה אלוקית גלויה, שכינה איתם, עמוד האש והענן לפניהם וראו ניסים ונפלאות. באי הארץ בהסתר פנים, הקב"ה לא מתגלה להם כפי שהוא התגלה במצרים ובמדבר. יש גם הבדל בין הפקודים. הנפקדים בפרשת במדבר נמנו כל אחד בשמו, עם האישיות המיוחדת שלו שמוסיפה פן חדש בישראל. מה שאין כן במפקד השני, שבו לא נמנו כל אחד ואחד לשמותיו. הספורנו אומר שאם היו ישראל נכנסים לארץ מיד לא היה צריך מלחמה, העמים היו מתפנים בעצמם ונותנים לישראל להיכנס לארץ. בגלל חטא המרגלים ישראל נכשלו, כתוצאה מכך גם עמי כנען ירדו והתקלקלו והיה צריך להחרים אותם. יוצאי מצרים זה אור, שכינה גלויה, אור גלוי. בבאי הארץ הקב"ה מסתיר את פניו. המפרש במדרש מבאר הפוך, ישראל שיצאו ממצרים זה חושך, וישראל שנכנסו לארץ זה אור.
כנראה שיש בחינות שונות. יש מצד אחד מעלה גדולה ליוצאי מצרים, שנתגלתה להם שכינה באופן גדול וגלוי, ומצד שני באי הארץ הם במדרגה חדשה, עובדה שהם זוכים להיכנס לארץ. במפקד השני יש הוספת של יוד ה"א בשמותם, הם זכו להופעת השכינה, הם השתנו ונעשו אנשי קודש.
הזוהר אומר שכשישראל הגיעו לערבות מואב, לגבולות ארץ ישראל המערבית, וחנו בארץ ישראל המזרחית שעוד לא התקדשה, הם הגיעו למעלה גדולה ועליונה מאוד. ספר דברים כולו מדבר על התקופה שישראל בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ ישראל. ספר דברים זו מדרגה מיוחדת במינה, ישראל זוכים להכרת ה' באופן יותר גלוי. בספר דברים נמצא הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו, ד), "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (שם ד, לה). אלו השגות גדולות באמונה שישראל הגיעו אליהן רק אחרי שעברו את כל המסע במדבר, ארבעים שנות ישיבה. זה היה 'כולל' אחד ארוך, לא צריכים לעבוד, לא צריכים להתפרנס, רואים את ריבונו של עולם, מתקדמים דרך כל הניסיונות ומגיעים לשיא לפני הכניסה לארץ ישראל. זאת אומרת "וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" דווקא ישראל שנכנסו לארץ היו האור, והחושך היה לפני כן.
יש להבין את הדברים יותר לעומק. הפסוק בשמות אומר: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) ה' לא היה צריך להתגלות בצורה גלויה לאבות כי האבות היו במדרגה כזו שדי לחכימא ברמיזא. ה' לא התגלה להם בשם המפורש כי לא היה צריך לזה, הם הכירו את ריבונו של עולם בתוך ההויה. יש ביקורת על ישראל במצרים שהקב"ה מתגלה אליהם ועדיין האמונה שלהם לא כשל האבות, שהם האמינו לחלוטין, לא היו בקוצר רוח. זאת אומרת שהצורך בגילוי המפורש של השכינה היה בגלל החולשה של ישראל. כשישראל יצאו ממצרים, הם היו עדיין תחת השפעת המצרים, קצת נבוכים מבחינת ההשקפה, חז"ל אומרים שהם היו במ"ט שערי טומאה, בשיא הירידה, ובשביל להוציא אותם מהמצב הזה צריך הופעה אלוקית עוצמתית, גדולה מאוד, גלוייה, שמוכרחים להכיר בה למרות שנמצאים בתוך "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר יא, ה). הקב"ה התגלה אליהם בעוצמות גאולה גדולות, בניסים ונפלאות, אז הם הכירו בה'. יוצא שגילוי שכינה היה נצרך בגלל החולשה של ישראל. לאט לאט ישראל מתקדמים ומגיעים למצב כזה שאין צורך בגילוי שכינה, ובמצב הזה ישראל נכנסו לארץ ישראל. עד עכשיו ירד להם המן, לא היו צריכים לעבוד ולהתפרנס, ויכלו לחיות חיים רוחניים עליונים, בכניסה לארץ ישראל השתנה המצב. יש אומרים שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל בגלל הסיבה הזו, הם אמרו שיותר טוב להישאר במדבר, לאכול מן וללמוד תורה, וזה היה חטאם. הקב"ה רצה שעם ישראל יכנס לארץ ישראל ויקדש את המציאות, יחיה בתוך החיים הטבעיים, וימלא אותם בקדושה.
זה עניינה של ארץ ישראל. בפקודים השניים חל שינוי בהנהגה האלוקית. זה גם מה שאומר הנצי"ב שחל שינוי בהנהגה האלוקית, כאן היא גלויה וכאן היא נסתרת, ויש לזה שני צדדים.

מעשי ישראל לעומת מעשי הניסים
בתחילת פרשיית הפקודים נמצאת פרשיית פנחס, שלא היה ראוי להיות כהן, וזכה לכהונה בגלל שמסר את נפשו על ישראל. קודם לכן כל המינויים היו על פי ה', לא בזכויות ולא על פי התנהגות. פנחס זוכה בגלל המסירות נפש שלו, ולא סתם בכהונה אלא הוא זוכה שרוב הכהנים הגדולים במשך הדורות היו מצאצאיו כמו שאומרים חז"ל בספרי. מתחילה הנהגה חדשה, הנהגה שהשגחת ה' תלויה במעשי ישראל, לא הנהגה שישראל רק פאסיביים ומקבלים אלא הם שותפים. זו המדרגה של הכניסה לארץ ישראל. מה יותר גדול - לראות את הניסים הגלויים, או להיות שותפים בגילוי שם ה', מה יותר גדול?
נאמר במדרש רבה, בפתיחה לספר איכה:
ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וכו' (תהלים יח, לח) אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב: "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם" (שמואל א לא, יז). מהו "למחרתם"? רבי יהושע בן לוי אמר: לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים.
עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה.
אסא מבקש מהקב"ה שיהיה שותף בהכרעת האויב, הוא ירדוף אבל ריבונו של עולם יסיים את המלחמה.
אמר לו: אני עושה, שנאמר: "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא" (דברי הימים ב יד, יב) 'לפני אסא' אין כתיב כאן, אלא "לפני ה' ולפני מחנהו". עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה" (שם כ, כב). עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" (מלכים ב יט, לה).
ארבע בקשות, מה שתבע זה לא תבע זה. מה המדרגה היותר גדולה? מה שעשה חזקיהו שביקש ניסים גלויים בלי שום השתדלות והקב"ה יכה את האויב, או שהמדרגה של דוד יותר גדולה, שהוא עשה את המלחמה וביקש מהקב"ה סייעתא דשמיא, והקב"ה מסייע לו. המהר"ל ואחרים אומרים שמדרגת דוד היא המדרגה העליונה, השותפות של האדם עם קיום רצונו של ריבונו של עולם. כל המלחמות שנעשו כאן היו לשם שמים כמובן, דוד עשה את המלחמה לכבוד ריבונו של עולם, לכבוד ישראל שכבודם הוא כבוד שמים. הווי אומר שהמדרגה היותר מושלמת היא המדרגה של ההופעה האלוקית דרך ההשתדלות של האדם. זה עניינה של ארץ ישראל, לבוא לארץ ישראל ולחיות בה חיים רגילים ולקדש אותם. כמובן שגם בזה יש מדרגות, יש אנשי קודש, יש כוהנים, יש לווים, יש מרביצי תורה, יש לומדי תורה ויש אנשים שעוסקים במלאכה, ביישובה של ארץ ישראל, וכך ההופעה השלמה של גילוי שם ה' בעולם. זו המגמה של הכניסה לארץ ישראל, לקדש את המציאות, שהמציאות תהיה מקודשת, שלא יהיה פער בין הקדושה למציאות שנשארת חומרית ומגושמת, בין הקדושה לעיסוק בעניינים המעשיים.

מדרגת הגאולה האחרונה
כיצד תהיה הגאולה האחרונה? ירמיהו הנביא אומר:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה; לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה' (ירמיהו לא, ל-לא).
הברית הראשונה הופרה משום שהקב"ה בעל בישראל, הוא הכריח את ישראל לשמוע בקולו באותות ומופתים, לא הייתה ברירה, ראו את ריבונו של עולם מופיע בכל גדולתו, וזה נקרא 'בעלתי בהם'. המהר"ל (נצח ישראל, מז) מביא את דברי הנביא הושע 'ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי", זאת אומרת, תרגישי חיבור, תהיי מחוברת אלי, לא כמי ששולט ומכריח אלא תאהבי את ריבונו של עולם מרצונך, כמו איש ואישה שיש חיבור ביניהם מתוך רצון
. מסביר המהר"ל:
"אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה", שהיא כבר אצלו ואין כאן פירוד כלל, "ולא ככלה בבית אביה", שיש הפרש, כי לעתיד לבוא ישראל מחזירים לקב"ה לעשות רצונו, שנאמר: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא). ביאור העניין: כמו שפירשנו, כי כאשר יסולק לא יהיה הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקב"ה ויתחברו אליו, "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (הושע ג, ה).
כלומר הגאולה האחרונה תבוא מצד ישראל שיבקשו את ה'. לפני כמה שבתות דיברנו שהזוהר אומר שבגאולה האחרונה הקב"ה יבוא ויגאל את ישראל, פה אנחנו רואים שיש צד אחר להתבוננות. כנראה שהגאולה האחרונה תהיה בכל האופנים, גם מצד ישראל וגם מצד ריבונו של עולם. הרב זצ"ל אומר באורות שבכל האופנים תהיה הגאולה, גם "עני ורוכב על חמור" וגם ב"ענני שמיא", מלמטה, מלמעלה, מכל הצדדים. המיוחד בעניינה של הגאולה האחרונה יהיה שזה לא יהיה בכוח ולא בחיפזון, לא במרוצה, "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה'" (ישעיהו נב, יב), הגודל של הגאולה האחרונה יהיה שהיא תבוא גם מצד ישראל. הקב"ה מסתתר ואנחנו מחפשים אותו.
אמרנו פעם משל לילד קטן שמלמדים אותו ללכת. בהתחלה צריכים להוביל אותו צעד אחרי צעד עד שהוא מתרגל ללכת, וכשהוא מתקדם עוזבים אותו, מתרחקים ממנו וקוראים לו: בוא בכוחות עצמך. אחרי שהוא יודע ללכת כמה צעדים שוב מתרחקים ממנו, ולאחר מכן מתחבאים מאחורי הדלת וקוראים לו לראות אם הוא ידע לבוא בעצמו. כך הקב"ה מגדל את ישראל, בהתחלה מוביל אותם בעמוד ענן ועמוד האש, לא יכולים ללכת לבד, צריכים כל הזמן לראות את אור ה', אם לא יראו לרגע את אור ה' יאבדו את הקשר לריבונו של עולם. מתקדמים, אז הקב"ה מלמד אותם להיות עצמאיים, לעבוד את ה' לא בגילוי מפורש. היה מקום לשאול, אם זוכים להשראת שכינה כל כך גדולה במדבר, אז בארץ ישראל היה צריך להיות פי כמה. אם במדבר היה מן, אז בארץ ישראל צריך להיות משהו הרבה יותר מזה, שהרי ארץ ישראל הרבה יותר מקודשת, אם במדבר שיש חיות רעות וטומאה וקלקול, שם יורד מן, אז בארץ ישראל על אחת כמה וכמה! ה"חסד לאברהם" מסביר: בארץ ישראל לא צריך שירד מן, הפירות של ארץ ישראל מקבלים את הקדושה, ודרך הפירות של הארץ באה הקדושה לישראל, לא צריך שיהיה משהו מנותק מהמציאות שדרכו תופיע הקדושה. במדבר היה צריך לרדת מן כי במדבר הכול מלא בטומאה, גם הצמחיה המעטה שיש שם... אבל ארץ ישראל מקודשת וגם המציאות החומרית מקודשת, המן מופיע בפירות הארץ.
זה מזכיר לי את הדברים שאומר הב"ח (אורח חיים סימן רח) על ברכה "מעין שלוש" שיש אומרים את הנוסח "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", ויש שם דעה שאומרת שלא להגיד את הנוסח הזה כי לא נכנסים לארץ ישראל כדי לאכול פירות ולשבוע, זו לא המטרה. המטרה היא קדושת ארץ ישראל. אומר הב"ח: כן צריך לשמור על הנוסח הזה, זה הנוסח הנכון, "ונאכל מפריה ונשבע מטובה":
כי קדושת הארץ הנשפעת מקדושת הארץ העליונה, נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ.
כלומר יש קדושה בפירות שנובעת מקדושת השכינה שיש בארץ.
כי על כן החזיר ואמר בסוף פרשת מסעי: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה", ואמר אם תטמא, נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה בגוף הארץ מפני הטומאה שטימאתם, ונמשך מזה שגם אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל.
הפסוק אומר שלא לטמא את הארץ שאנחנו יושבים בה כי ה' שוכן בתוך בני ישראל. אבל אם נטמא את הארץ גם תסתלק השכינה מהארץ, מהפירות שלה וגם מישראל.
כי עתה היכל ה' המה היו בני ישראל, כי השכינה הייתה שורה בקרבם ממש, ועתה באוכלם מפירות היונקים מטומאת הארץ, נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה קדושה מקרב הארץ. על כן ניחא שאנחנו מכניסים בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנחנו ניזונים מקדושת השכינה, מטהרתה.
אנו סופגים את הקדושה דרך הפירות של ארץ ישראל. אז לא צריך את המן בארץ ישראל, כי הפירות בה קדושים. כמובן שבגלל זה צריך לשמור על קדושת הארץ ולא לטמא אותה. מתוך הדברים הללו אנחנו רואים שהשיא של ההתקרבות לקב"ה היא דווקא על ידי הסתרת הפנים שהקב"ה נעלם ואנחנו מתדבקים בו מעצמנו, לא מתוך ההופעה שאי אפשר שלא לקבל אותה, אלא דווקא לראות את ריבונו של עולם בתוך המציאות. הקב"ה מסתתר, והוא רוצה שאנחנו נחדד את המבט ונוכל לחדור דרך כל המסכים ולראות אותו - לא רק כשהוא מופיע באופן גלוי. הוא נמצא בארץ, הוא נמצא בכל מקום, לית אתר פנוי מינה, אבל הוא יכול להימצא באופן כזה שהוא מתגלה ויכול להסתתר ואנחנו מגלים אותו. בכל מעשה, בכל מציאות שיש בעולם אנחנו אומרים: הנה ריבונו של עולם. אנחנו לא צריכים את העזרה האלוקית החזקה, כמו שמי שכמעט עיוור צריכים להראות לו אותיות מאוד גדולות כדי שיוכל לראות, אבל מי שהעיניים שלו טובות יכול לראות גם דברים קטנים. כשהעיניים חזקות אפשר לחדור דרך כל המסכים, אפשר לראות את הקב"ה בכל המציאות, זאת הגדולה של ההסתכלות. לראות שבאמת אין אתר פנוי מינה, לא רק במובן המופשט אלא לחיות את זה, לחיות את זה בתוך המציאות, לא להיפרד מהמציאות ושם לפגוש את ריבונו של עולם, אלא לפגוש את ריבונו של עולם פה, בחיים, במציאות.
זה המצב של "פחדו אל ה'", שישראל ימשכו אל ריבונו של עולם ויגלו את אור ה'. זה עניינה של ארץ ישראל. זו הקדושה השלמה שמתפשטת מהרוחניות היותר עליונה עד המעשים, באופן השלם. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. לעם ישראל צריכים להיות גדולי תורה עליונים מאוד, שנמצאים ברומו של עולם ואנשי מעשה שעושים את כל הפעולות המעשיות, והכל מחובר יחד, וקדושת ה' מופיעה בכל שלמותה.

דור המדבר, קרח ועשרת השבטים
המשנה אומרת בפרק חלק (מסכת סנהדרין):
דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין שנאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ" (במדבר יד, לה) דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהלים נ, ה)
רבי אליעזר אומר: מה פתאום לומר כך על דור המדבר? הרי נאמר עליו: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב), דור המדבר הולך אחר הקב"ה בעיניים עצומות. יש כאן מחלוקת קיצונית, רבי עקיבא אומר שאין להם חלק לעולם הבא ורבי אליעזר דווקא מלמד עליהם זכות. ממשיכה המשנה ואומרת:
עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ" (במדבר טז, לג) בעולם הזה, "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (שם) לעולם הבא דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א ב, ו).
רבי עקיבא דורש לגנות ורבי אליעזר מלמד זכות. המשנה הבאה:
עשרת השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, כז), מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: כיום הזה, מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפילה להם כך עתידה להאיר להם.
עוד פעם רבי עקיבא דורש לגנאי את עשרת השבטים שגלו ראשונים, שהם לא עתידים לחזור:
תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (שם) "ויתשם ה' מעל אדמתם" - בעולם הזה, "וישלכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה - אינן חוזרין, ואם לאו - חוזרין. רבי אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיהו כז, כג). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שבקה רבי עקיבא לחסידותיה! שנאמר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג, יב).
כלומר עזב רבי עקיבא את חסידותו, שבדרך כלל הוא מלמד זכות ופה הוא לא מלמד זכות, וזה לא מובן, זו לא השיטה שלו, מה קרה לרבי עקיבא שהוא פתאום מלמד חובה על עשרת השבטים, על קרח, על דור המדבר?! הגמרא שואלת: איפה ראינו שהוא מלמד זכות,
דתניא: קטני בני רשעי בני ישראל אין באים לעולם הבא שנאמר: "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף" (מלאכי ג, יט) שורש בעולם הזה וענף לעולם הבא דברי רבן גמליאל, רב עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'" (תהלים קטז, ו).
על הקטנים, בני הרשעים, רבי עקיבא מלמד זכות, מכאן אפשר ללמוד שרבי עקיבא תמיד מלמד זכות. אני חושב שהיה צריך לשאול הפוך: מדוע רבי עקיבא עזב את דרכו ללמד ביקורת, הרי שלוש פעמים הוא לימד חובה ורק פעם אחת הוא לימד זכות? אלא שבאמת רבי עקיבא תמיד מלמד זכויות, אלא שבשלושה מקרים הללו הוא לא יכול היה ללמד זכות. והסיבה: משום שזה עניין כללי מאוד, זה לא היה חטא פרטי. כשקטני רשעי ישראל חטאו, אז - "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'". אבל מי שרוצה לפגוע בשורש, ביסוד הקיום של ישראל, עליו אי אפשר ללמד זכות. זה דור המרגלים, זה דור המדבר שסירבו להיכנס לארץ ישראל, שזה יסוד כל עניינם של ישראל, על זה אי אפשר ללמד זכות. גם עדת קרח פוגעים ביסוד התורה, יש הדרכת התורה, יש מי שמוביל את התורה, מי שפוגע בתלמידי חכמים, מי שפוגע בהנהגת התורה הוא הורס את הכול, אי אפשר ללמד עליהם זכות. על עשרת השבטים הגמרא אומרת שהם באו לארץ אפריקה ואמרו: הנה ארץ יפה כארץ ישראל. גם הם 'בגדו' בגדולתה של ארץ ישראל. מי שלא מבין את המרכזיות של הופעת שם ה' בעולם על ידי עם ישראל בארץ ישראל ולא במקום אחר, לא מבין שארץ ישראל היא הבסיס ששם מופיעה הקדושה על עם ישראל, חסר לו השורש, אין לו זכויות, הוא כאילו ניתק את עצמו. העולם הבא זה הכלליות, איך זוכים לעולם הבא - שיוצאים מהפרטיות של המציאות וזוכים להתרחבות העליונה של העולם הבא. מי שמנתק את עצמו מזה, ומנתק את עצמו מארץ ישראל שהיא המבוא לעולם הבא, לא יכול לבוא לעולם הבא. וכן מי שמנתק את עצמו משורש התורה.
לדור המדבר יש שני צדדים: צד אחד זה חטא המרגלים, וזו הביקורת של רבי עקיבא. מצד שני, הפסוק אומר: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). דור המדבר הוא דור מורכב, היו בו כמה צדדים, הוא היה דור גדול, דור שזכה לצאת ממצרים וראה את המכות וקריעת ים סוף, דור שזוכה למתן תורה, דור שנפגש עם הגדלות האלוקית הכי גדולה, זה מצד אחד. אבל כיוון שהוא כל כך גדול, גם הנפילות שלו גדולות. כל ספר במדבר מוביל אותנו דרך ההתמודדויות של ישראל. הולכים ומתקדמים, יש איזה קושי ובסופו של דבר מתגברים עליו. לא כל הזמן חוטאים, החוטאים הם יחידים אבל הם מכתימים את כל ישראל, כי ישראל צריכים להיות מושלמים, אז אם חלק חוטאים זה מכתים את כולם. אז בא הבירור הזה עד כמה חמור החטא ומגיע העונש מיד. כשישראל במדבר ויש השגחה גלויה העונש מידי, הקב"ה לא מחכה, זה לא כמו שההשגחה נסתרת אז העונש יכול להידחות, הוא לא מורגש, הוא לא ניכר. אבל בהשגחה גלויה, מיד אם ישראל צדיקים בא שכר, אם פוגמים מקבלים מיד את המכה. זו הגדלות שלהם, שיש בה גם נפילות.
אנחנו בסוף ספר במדבר, עומדים בערבות יריחו, ערב הכניסה לארץ ישראל. גם בתקופה שלנו, אנחנו כבר בארץ ישראל ב"ה, אבל יש לנו עדיין עוד דרך, גם אנחנו מחכים לכניסה, לא לארץ ישראל אלא להר הבית, למקום המקדש, לכניסה של כל ישראל לארץ ישראל. עדיין לא כולם בארץ ישראל. אנחנו באמצע הדרך, יש כבר התחלה של גאולה. כמו ישראל שהיו אז בערבות מואב, כבר כבשו את ארצות סיחון ועוג. כמו שאמרנו, כבר התחילה הדרך החדשה של ישראל, לא כמו המלחמות שה' עשה עם המצרים, שהקב"ה נלחם להם - "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד), כאן יש מלחמה גלויה, טבעית, עם סיחון ועוג, כי ארץ ישראל צריכה להיכבש בדרך הטבע, ישראל כובשים את ארץ ישראל. כבשו כבר מספר ארצות ויש עוד לפניהם כיבושים רבים. גם אנחנו, כמה כיבושים כבר היו, ויש עוד כיבושים לפנינו.

שלושת השבועות
נכנסנו לשבוע של חודש אב. דיברנו בי"ז בתמוז שהתעניות הן לא רק אבלות, אלא הן זמן לחשבון נפש, כך אומר הרמב"ם. החתם סופר אומר שהרמב"ם חידש חידוש גדול, בעצם היה אסור לתקן תקנות חדשות, אסור להמציא ימים עם מצוות חדשות, אבל לעורר את ישראל בתשובה צריך. אז הימים האלה הם ימי התעוררות. אומנם חז"ל קבעו לנו גם גדר של אבלות. מכניסת ראש חודש או שבוע שחל בו, לפי המנהגים, נוהגים כמו שלושים של אבלות, לא מתרחצים, לא מכבסים. מגיע תשעה באב נוהגים כמו אבלים שיושבים שבעה, אסור ללמוד תורה כי היא משמחת ואסור לשבת על כיסא. אבל ברור שזה לא העיקר, העיקר הוא לבקש על עניינה של ירושלים ולעשות את הפעולות שיקרבו אותנו לבניינה של ירושלים.
הרמח"ל במסילת ישרים אומר במידת החסידות, שכל אדם חייב לעשות את מה שנדרש ממנו כדי שלא יהיה עיכוב בבניין ירושלים. ואל יאמר אדם הרי אני רק יחיד וצריך את כלל ישראל שיפעלו. כל אחד צריך לעשות ככל יכולתו וכמובן שזה מושך גם אחרים. מי יודע מי יכריע את הכף. אנחנו לא יודעים כמה זכויות צריך כדי להכריע את הכף. יכול להיות כמו שאמרו חכמים שהעולם חצי זכאי וחצי חייב, עשה מצווה אחת הכריע את העולם כולו לכף זכות.
על כל פנים אני מאוד שמח שקבענו את השבת הזו ל"י"ד לשבת", להוסיף עוד הרבה תורה בימים האלה באופן מיוחד. אני יודע שהימים האחרונים של הזמן הם ימים קשים, אבל אלו ימים של המבחן לדבקות בתורה. אחד הקלקולים שהיו בספר במדבר הוא שישראל נסעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית רבו. היו במעמד הר סיני, שם הייתה ישיבה גדולה, הקב"ה מלמד תורה לעמו ישראל, ואחר כך עוזבים את המקום, היו מבסוטים, קצת חופש, קצת לצאת לבין הזמנים... כאן היה המבחן לישראל. אולי זה השורש של כל הקלקולים שבאו אחר כך. צריך שאהבת התורה תהיה כל כך גדולה, שאומנם צריך ללכת מהר סיני לארץ ישראל, אי אפשר להישאר שם לעולם, אבל להרגיש שעולים עוד מדרגה, לא שבורחים, אלא אנחנו ממהרים לארץ ישראל, לא בורחים מהר סיני, חס וחלילה.
בשבוע הזה שהוא סיום הזמן, צריך שהתלמידים יתגברו וילמדו בשקידה. לא לחכות לבין הזמנים כבריחה, אלא כזמן לראות את ארץ ישראל, לטייל בה בקדושה וטהרה. לסיים את סוף הזמן בסימן עליה, לא בסימן של ירידה אלא לסיים בטוב. זה קשה, אני זוכר שגם לי כשהייתי צעיר זה היה קשה (אני אומר 'כשהייתי צעיר' כי לי אין בין הזמנים, כל השנה אצלי אותו דבר) אבל אנחנו לא מפחדים מקשיים, צריך לפתח גבורה של תורה.
חזק ונתחזק ושנזכה בעזרת ה' לגאולה שלמה בבניין בית המקדש במהרה בימינו.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא מסעי

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il