ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תבוא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצוק"ל
פרשת כי תבוא נפתחת בחלק האחרון של נאום המצוות שנשא משה רבנו לפני מותו, ומהווה הכנה לקראת הכניסה אל הארץ הטובה. המפגש עם ארץ ישראל הוא מפגש מלא בשמחה, ולכן הפרשה פותחת בביטוי של שמחה: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ", וחז"ל אומרים 1 : "בכל מקום שנאמר 'ויהי' - משמש צרה, 'והיה' - שמחה".
"אור החיים" הקדוש מחדד יותר את הדברים וכותב:
"'והיה כי תבוא אל הארץ' - אמר 'והיה' לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אמרו 'אז ימלא שחוק פינו' וגו' (תהלים קכו, ב)".
כשעם ישראל נפגש עם ארץ ישראל באופן טבעי קיימים ביטויי שמחה. אבל זה לא עיקר החידוש, החידוש של בעל "אור החיים" הקדוש הוא, שמושג השמחה מתגלה בשלמותו רק במפגש עם ארץ ישראל.
בלי ארץ ישראל לא ניתן להגיע לשמחה אמיתית. ארץ ישראל היא הבית שלנו, ארץ ישראל סותמת את הגולל על שנות הנדודים במדבר ומהווה בית קבע. חז"ל אומרים: "אין שמחה כהתרת הספיקות" 2 . כשלאדם יש ספק, הוא מרגיש שיש לו חוסר ודאות, יש לו קונפליקט פנימי, וזה יוצר אצלו חוסר ביטחון. והטלטלה הפנימית הזו גורמת חוסר יציבות ומביאה אותו לידי עצבות.
אבל אדם שהעולם הפנימי שלו קבוע ויציב, הוא מלא בשמחה. ארץ ישראל היא מקום של ודאות ויציבות, ולכן היא מביאה לידי שמחה.
הקרקע בוערת מתחת לרגלים
המצוה הראשונה בפרשה היא מצוות הבאת ביכורים. פירות שבעת המינים שהבשילו ראשונה, חובה להביאם לבית המקדש ולתת אותם לכהנים 3 . כל איש מישראל, שיש לו שדה או כרם, מצווה להביא ביכורים לבית המקדש וליתנם לכהנים, וכך נאמר:
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ".
בהבאת ביכורים ישנה מצווה נוספת, והיא מצוות "מקרא ביכורים", שבבוא האדם עם טנא הביכורים אל הכהן בבית המקדש הריהו מצהיר תחילה דברי הודיה לה':
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" 4 .
פרשה זו נקראת: 'פרשת מקרא ביכורים', או: 'וידוי ביכורים', כלומר תפילת הודיה לה' על החסדים שעשה עמנו, שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש.
האזכור של לבן הארמי ושל גלות מצרים ברגעים אלה, דורש התבוננות. ב"ה אנחנו בארץ ישראל, בדור של תקומה ותחיה, בית המקדש עומד על תילו ברוב פאר והדר, והנה מביא הביכורים מחזיר אותנו לאחור ומזכיר לנו מאין באנו. מדוע דווקא עכשיו, ברגעי השמחה הגדולים, בזמן שאדם עולה אל בית ה' עם הפירות הראשונים, צריך להזכיר את בית לבן, את הפרהיסטוריה של העם היהודי, לפני שנהיינו עם, את המנוול שביקש לאבד את אבינו יעקב ולעקור את הכול?
התשובה לכך מופיעה בפסוקים מקרא הביכורים. לבן הרשע ביקש לעקור את המציאות של יעקב מן השורש. לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא בניסיון לטלטל אותנו באופן שיגרום לנו חוסר ודאות, אבל ב"ה התגברנו על זה וגדלנו והתפתחנו, אלא שכעבור זמן קצר "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה".
כשיעקב אבינו ברח מלבן, הוא אמר לנשותיו: "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" 5 . יעקב אבינו מרגיש שהקרקע בוערת מתחת לרגליו, ההצלחה הכלכלית שלו העצימה את קנאתו של לבן וליבתה את שנאתו. העיתונות המקומית, ה"דֶר שטרימֶר" של חרן, החלה להפיץ דברי תעמולה ושטנה נגד המשפחה היהודית שגרה בסביבתה, "היהודים הם גנבים... הם שולטים על הבנקים ועל בתי החולים... הם נכנסים לכל מקום ותופסים עמדות מפתח שמסכנות את קיומנו...". זו המנגינה שיעקב אבינו מזהה אצל אנשי המקום, והוא חש שהכיסא לא יציב, שאמנם הוא הולך ומתחזק, הולך ומתעצם, אבל זה לא מקומו, זה לא בית הקבע שלו. ואז מחליט יעקב אבינו לחזור הביתה, לקום ולעלות לבית אל.
תהליך דומה עובר על האומה במצרים, גם שם עם ישראל הולך ומתעצם, "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב", ומתוך כך, "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". עם ישראל מתרבה ומתעצם בכל הפרמטרים, והמצרים חוששים לגורלם ומגיבים בחריפות.
אובדן זהות מביא לידי שעבוד
הביטוי 'וירעו אותנו' הוא ביטוי מיוחד, המצרים לא הרעו רק 'לנו', אלא גם 'אותנו', וכדברי מרן החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי 6 , בספרו "שמחת הרגל" 7 על הגדה של פסח, וכה דבריו:
"וירעו אותנו המצרים - ...ויראה לפרש במה שאמרו ז"ל שהשתדלו להחטיאם וללמדם מעשיהם הרעים, לעבוד עבודה זרה וכיוצא, ודֵין גרמא (וזה גרם), שיכלו לשלוט בהם ולענותם.
והוא על דרך הסטרא אחרא שמפתה לחטוא ואחר החטא הוא עצמו קטגורו בשמים ולא יזוזו משם עד דאתער דינא עליה... וזה שאמר 'וירעו אותנו המצרים'. לא נאמר אלא 'אותנו', שעשו אותנו רעים וחטאים, והם פיתונו לעזוב דרך אבותינו הקדושים, דרכה של תורה, ולעשות כמעשיהם, וכאשר שמענוה 'ויענונו', שלטו בנו ויתנו עלינו עבודה קשה".
ככל שהאומה הישראלית מתחברת יותר לתרבות הגויים, ולומדת מהם, היא הופכת להיות כלי בידיים שלהם. ככל שאנו מאבדים את הזהות העצמית שלנו, כך ניתן ביתר קלות לענות ולשעבד אותנו ביד זרים.
חיבור בין ישראל לעמים מוליד פורענויות וגירושים
על דברי בעל ההגדה "ויתנו עלינו עבודה קשה, כמו שנאמר: 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך'", כותב מרן החיד"א במקום אחר 8 :
"עוד זה מדבר, שנתכוונו להפרידם מהקב"ה, שיעבדו עבודה זרה, ואז יעשו בהם כרצונם להעבידם בקושי ומרירות, וזה שאמר: 'ויתנו עלינו עבודה קשה', והיה זה מחמת שהרגילונו לעבוד עבודה זרה. וזה שאמרו, כמו שכתוב: 'ויעבידו מצרים', ופירשו המפרשים 'ויעבידו', רוצה לומר שהעבידו עבודה זרה בפרך, ודרשו רבותינו ז"ל: בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך. והכוונה דלשון 'ויעבידו' לא זז מפשוטו, מעבדות בחומר ובלבנים, וכולל נמי שהעבידום עבודה זרה, דהא בהא תליא, דכאשר השתדלו שיעבדו עבודה זרה העבידום בעבדות חומר ולבנים וכו'. והדר מפרש 'בפרך', בתחילה בפה רך, כלומר עד שלא עבדו עבודה זרה לא היו יכולים לשלוט בהם והוצרכו בפה רך".
אומות העולם מנסות להשפיע עלינו לרעה. הן יוצרות שיח ציבורי, ומנסות ליצור שפה משותפת, הן משתמשות בלשון חלקלקה ומתעתעת, ובסופו של דבר מדרדרות אותנו לעבודה זרה.
ההיסטוריה מלמדת שנקודות השיא של החיבור בין ישראל לעמים, הולידו התבוללות והתפרקות מתורה ומצוות, ופורענויות וגירושים.
המניעים לגירוש ספרד
בתקופה שלפני גירוש ספרד למשל, תרבות היהודים שגשגה, מצבם הכלכלי היה טוב והיתה פריחה רוחנית אדירה. תקופה זו מכונה "תור הזהב של יהדות ספרד". בספרד התפתחה ממלכה של תורה וענקי עולם צמחו בה. יחסי הקרבה והידידות בין היהודים לשכניהם הגויים יחד עם הכיבוש הנוצרי הולידו יותר ויותר תופעות של התנצרות בקרב היהודים.
ההיגיון אמר, שההיטמעות בין בני המקום תביא להידוק קשרים ברמה גבוהה יותר, אבל בשלב מסוים מנהיגי ספרד, המלך פרננדו והמלכה איזבלה בהשפעת ראשי האינקוויזיציה, הגיעו למסקנה ש"הנוצרים החדשים" משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שכבר התנצרו, והוציאו צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד.
לאור זאת מובנת הפתיחה של פרשת מקרא ביכורים ב'ארמי אובד אבי'. עם הכניסה לארץ ישראל אנו מעמידים לנגד עינינו את הוודאות מול חוסר היציבות, ומתוך כך אנו מגיעים להכרת טוּב ה' ולשמחה הגדולה בשפע שניתן לנו מאתו יתברך ברוב חסדיו, "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" 9 .
פתחנו את פרשת הביכורים ב"וְהָיָה", לשון שמחה, ואנו מסיימים אותה בלשון שמחה. פרשת הביכורים מסמלת את הוודאות מול חוסר היציבות, את השמחה בארץ ישראל אל מול צער הגלות.
פרשיה נוספת של וודאות
הפרשיה הבאה היא פרשיית 'וידוי מעשרות'. בשנה הרביעית והשביעית של השמיטה ישנה מצוות עשה להתוודות לפני ה' לאחר הוצאת כל המעשרות כתיקונם. וזהו נוסח הוידוי:
"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" 10 .
גם בפרשיה זו ה'וודאות' מודגשת באופן מיוחד, "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי", אנו זוכרים את מצוות ה' ואנו זוכרים את הבטחת ה' לאבותינו, ומתוך כך אנו בטוחים בברכת ה'.
פרשת התוכחה הגדולה
מכאן אנו מגיעים לפסוקי הברכות והקללות. פרשת כי תבוא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" (בניגוד לפרשת בחוקותי שמכונה פרשת "התוכחה הקטנה"), מכיוון שיש בה תוכחה רבה וארוכה ומצויות בה ברכות וקללות. למעשה בפרשתנו מוזכרים שני מעמדים של ברית ותוכחה:
האחד - על הר גריזים ועל הר עיבל 11 , והתרחשותו מאוחרת יותר, לאחר הכניסה לארץ.
והשני - בערבות מואב 12 , והוא מתקיים עכשיו, לפני הכניסה לארץ ישראל.
בהלכה 13 מובא, שמעיקר הדין את צ"ח הקללות שבפרשת בחוקותי, שהן חמורות יותר מאלו שבפרשתנו 14 , קוראים בבת אחת בלי הפסקה, ובקללות שבפרשתנו מותר להפסיק, אבל למעשה נהגו לא להפסיק גם בקללות שבפרשתנו, ועולה אחד קורא את כולן. עם זאת, אם נתבונן בפסוקי קללות אלה, נוכל לזהות איזושהי חלוקה פנימית:
בחלק הראשון 15 באה תוכחה ברורה ונוקבת, ישנה רשימה של ארורים, "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה: אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ: אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ".
החלק השני 16 פותח בקללה כוללת, ואחריה מפורטות קללות שנוגעות לגוף האדם ולארצו.
החלק השלישי 17 , אף הוא פותח בקללה כוללת ואחריה פרטי קללות.
בפסקה הבאה 18 באות מכות הגוף והשבי, ואחריה 19 באות קללות רעב ודלות. ולבסוף באה תוכחה כוללת.
שום דבר לא מספיק טוב ושום דבר לא מספיק יפה
אחרי ששת הארורים שבחלק הראשון נעלם הכינוי 'ארור', ונאמר: 'ישלח'. עד כאן דיבר הכתוב על 'קללות', וכאן מדובר ב'משלוח'. וכך נאמר:
"יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי" 20 .
המארה, המהומה והמגערת מתארות תהליך נפשי שעובר על האדם. הרש"ר הירש 21 עומד על כך בצורה נפלאה, וכה דבריו:
"מארת המהומה והמגערת באה מאליה והיא פוקדת כל אדם שסר מדרך הטוב והישר, ולפיכך: 'יְשַׁלַּח'; ה' רק איננו מעכב בעדה ואין הוא מסייע לך לשכך אותה".
מדובר בתגובות נפשיות שמתארות את הבהלה והמצוקה של האדם. אלו הן תגובות טבעיות של כל אדם שנמצא בצרה ומצוקה, זה דבר שהאדם יכול לשלוט בו. אם כן קשה, מדוע נאמר שהקב"ה שולח עונשים אלה, הרי סוף סוף זה תלוי באדם, ויש לו שליטה על זה.
משיב הרש"ר הירש שם:
"עם החטא יסור השקט הנפשי הפנימי ותבוא ה'מהומה', חוסר השקט הפנימי, וכן ה'מגערת', התחושה המתמדת של גערה, של האשמה עצמית, והתודעה שאדם ראוי לנזיפה מאת ה'...
חוסר שקט פנימי ומצב רוח מתמיד של האשמה עצמית ימנעו את ההצלחה ממעשה ידי האדם 'בכל משלח' וגו'".
הקללה הכי גדולה של האדם היא שאין לו שקט פנימי, אדם יכול להיות עשיר גדול ברוח ובחומר, בעל צאצאים ובעל נכסים, אבל אם אין לו שקט נפשי, זו קללה איומה.
החטא גורם חיסרון ומטלטל את האדם, וכשאין לאדם שלווה, והוא נתון בחוסר ודאות, הוא לא מסוגל לשמוח, הוא לא מסוגל להיות מאושר, יש לו מאה רוצה מאתיים יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. שום דבר לא מספיק טוב ושום דבר לא מספיק יפה.
אמנם ברוחניות צריך כל הזמן לשאוף לעוד, "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת" 22 , אבל זה ממקום שונה, ממקום של עמדה ברורה והכרת מקומו ומתוך כך רצון להתקדם לפי כישרונותיו ויכולותיו. השאיפה לשלמות היא נפלאה, אבל 'פרפקציונליזם' זו מחלה שעלולה להוליד בעיות כמו גמגום, תסכול וחוסר ביטחון עצמי.
מדובר באדם שב"ה הוא בסדר גמור, הוא טוב ומוכשר, אבל התחושה הפנימית שרודפת אותו שתמיד תמיד הוא חייב להגיע למצוינות עד הקצה, היא לא מניחה לו, ולמעשה הוא חי כל הזמן בתחושה של חוסר הצלחה. זוהי התחושה שמתוארת בפסוק 'ישלח ה' בך את המארה ואת המהומה', חוסר שקט פנימי, או 'המגערת', האשמה עצמית. כשאדם מאשים את עצמו, זה דבר נורא, איך אפשר לחיות ככה?!
זוהי הקללה האלקית, זה מה שקורה כשהקב"ה יוצא מהתמונה. כשהאדם מוציא את ריבונו של עולם מעולמו הפנימי, אז ריבונו של עולם מניח לו ונותן לו להסתדר לבד בטשטוש ובחוסר וודאות, בחוסר יציבות ובחוסר זהות. וכשהוא מרגיש את החלל הגדול שנפער בקרבו, הוא מגיע לתסכול ואכזבה, ונגעים נפשיים באים עליו, עד שהוא מתנער ומתחיל לחזור ליציבות ולדבקות בה'.
עיור שיש לו אבוקה דולקת בידו
בהמשך אנו פוגשים קללה נוספת שדורשת התבוננות:
"יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב: וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ" 23 .
מבאר רבי משה דוד ואלי 24 , תלמיד הרמח"ל, בספרו "משנה למלך" 25 על ספר דברים:
"'שיגעון' הוא מכת המוח ובלבול המחשבה, עונש אל המחשבות הרעות.
'עיורון' הוא מכת העיניים, עונש על הראיות האסורות.
ו'תמהון לבב' הוא מכת הלב, המשתומם רוחו בקרבו ואין לו הרהור כאבן דומם, והוא עונש אל ההרהורים הרעים.
וכל אלו כדי שיעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, כי על ידי התשובה יתרפא ויתוקן...
'והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, ולא תצליח את דרכיך'. וענין אמרו 'ממשש בצהרים' לרמוז אל צערו הגדול, שלא יהיה כבוערים בעם וחסרי לב שאין להם דעת להתעסק בצרכיהם כראוי מפני טיפשותם, אלא אדרבא יהיה לו שכל גדול לפי טבעו, שיוכל להאיר לו כשמש בצהרים, ואף על פי כן לא יוכל להשתמש בו להשלים את עסקיו כראוי, כאילו היה עיוור באפילה מפני בלבול הדעת שנמשך לו מרוח עוועים לעונש חטאיו. וזהו צער גדול שאין כמוהו, כי הוא דומה בכך לעיור שיש לו אבוקה דולקת בידו, ואף על פי כן אינה משמשת לו כלום, אלא נכשל באבן ונופל, או מוצא גומא ונופל בתוכה. וכל זה דווקא כדי שיתן אל ליבו לחזור בתשובה, שאם היה לו 'מושיע' לא היה מתעורר אל התשובה. והאלקים עשה שייראו מלפניו. והנה כבר ידוע שאין צער גדול אל האדם כמו שיבוא אחר ויהנה מיגיע כפיו, שעל ידי כך נשבר ליבו ומפשפש במעשיו וחוזר בתשובה".
מכות אלה פוגעות במוח, בעיניים ובלב, ובכך מצילות את האדם ממחשבות רעות, מראיות אסורות ומהרהורים רעים. כשכל מוקדי הכוח של האדם נפגעים, אז הוא מסתובב כעיור באפילה ואין לו שום כלים להוציא מן הכוח אל הפועל את אשר בליבו. הוא חכם ומוכשר, יש לו שכל גדול והוא מסוגל להאיר את העולם, אבל הוא לא יכול להוציא את זה לפועל. זו תחושה נוראית שמביאה את האדם לידי ייאוש ומעוררת אותו לתשובה.
כשלאדם יש רצונות גדולים, אבל הם לא מסתדרים עם המציאות, נוצר אצלו קונפליקט, והיציבות שלו מתערערת. על האדם לזהות מה הם האורות ומה הם הכלים, ואיך מתאימים בין האורות לבין הכלים, ומאפשרים לעולם הרוחני לבוא לידי ביטוי בעולם המעשי.
בעבודתו יתברך השמחה השלמה שאין כמותה בעולם
בסיום הקללות מובא טעמם, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" 26 . פתחנו את פרשת ביכורים בלשון שמחה וסיימנו ב"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ" 27 , פגשנו את הוודאות והיציבות שבשמחת ארץ ישראל אל מול הטלטלה וחוסר הוודאות שבגלות דרך פרשת ביכורים ודרך פרשת וידוי מעשרות, ואז באה פרשת הקללות, שמבהירה לנו היטב מה מצבו של מי שהוא מטולטל וחסר יציבות. אין לך קללה גדולה מזה, אדם שנמצא במתח מתמיד, בחוסר שלווה פנימית, הוא לא מסוגל לתפקד ברמה הפשוטה ביותר.
מנגד עומדת הוודאות ומביאה לידי שמחה. בזה נחתמת פרשת הקללות, והדברים מתחדדים יותר לאור דבריו הנפלאים של הרמ"ד ואלי בספרו "משנה למלך" 28 על ספר דברים:
"...בעבודתו יתברך השמחה השלמה שאין כמותה בעולם, מאחר שהיא לעבוד את הבורא שהוא המקור העליון של כל הטובות, והאורות הטובים עצמן הם הנכנסים בליבו של אדם בכח עבודתו ומתפשטים בכל איבריו ומשמחין את כולם, וזה שאמר: 'בשמחה ובטוב לבב'.
ועל רזא דא אמר המשורר: 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'. כלומר מי כמוך ואין כמוך לשמח את עובדיך בשמחת אורותיך היקרים המתפשטים בכל האיברים שלהם".
עבודת ה' זו יציבות, אמונה זו וודאות שייכות וחיבור. כשהאמונה היא חזקה, התמודדויות החיים לא מערערים את עולמנו. וככל שהאמונה עמוקה יותר ואיתנה יותר, כך שמחת החיים גדולה יותר.
בחינוך ילדים ישנה חשיבות מרובה לתחושת הודאות של הילד. חשוב שהילד ידע מי לוקח אותו לגן ומי מחזיר אותו. חשוב שיהיה לו סדר יום ברור וכללי משמעת ברורים. כשהוא יודע מה קורה אתו אז יש לו שקט נפשי, יציבות וביטחון עצמי, והוא מסוגל להתקדם ולהתפתח.
אנו נמצאים בימים של תשובה, ימי חודש אלול. לתשובה יש כוח, היא משיבה את אדם אל ודאות החיים, כי ודאות החיים הגדולה ביותר היא אצל ריבונו של עולם, "וכל מאמינים שהוא היה הווה ויהיה, הודאי שמו כן תהלתו" 29 .
מקורות עיקריים:
שמחת הרגל עמ' 63 ד"ה וירעו אותנו , אוצר פירושי הגדה של פסח, זרוע ימין ד"ה ויתנו עלינו , רש"ר הירש דברים כח, כ , משנה למלך דברים כח ד"ה יככה ה' , משנה למלך דברים כח ד"ה תחת אשר.
^ 1.בראשית רבה מב, ג. וכן ויקרא רבה יא, ז. ועיין מגילה י ע"ב.
^ 2.ראה שו"ת הרמ"א סימן סח ומצודת דוד למשלי טו, ל.
^ 3.הביכורים הם מן הדברים שאין להם שיעור, אבל בירושלמי מובאת ברייתא, שחכמים קבעו שיעור לביכורים: אחד מששים.
^ 4.דברים כו, ה-י.
^ 5.בראשית לא, ו-ז.
^ 6. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) (ירושלים-ליוורנו, איטליה), התפ"ז-התקס"ו - מגדולי הפוסקים, רב ומקובל. למד בישיבתו של רבי חיים בן עטר והיה תלמידם של חכמי ירושלים, בהם הדיין רבי יונה נבון והמקובל רבי דוד חזן. מצעירותו ניחן ביכולת דרשנית, בכישרון כתיבה ובנמרצות רבה. בגיל שבע עשרה החל בכתיבת ספרו הראשון. בזכות אישיותו המיוחדת התמנה על ידי קהילת חברון כשליח (שד"ר) לקהילות היהודים בערי מערב אירופה כדי לאסוף תרומות עבור יהודי חברון. לצד אישיותו המיוחדת, היה חיד"א בעל הופעה חיצונית מרשימה, ומבין כל השליחים, בני דורו, שיצאו מארץ ישראל לתפוצות, היה החיד"א השליח המפורסם ביותר, שהגדיל והאדיר את שמה של ארץ ישראל ונלחם מלחמת כבודה. כתב עשרות ספרים במגוון תחומים: תלמוד, הלכה, פרשנות - ובכלל זה פרשנות מקרא, קבלה, עיונים בתפילה, ביבליוגרפיה ותיעוד של כתבי יד ועוד.
^ 7.שמחת הרגל עמ' 63 ד"ה וירעו אותנו (פיוטרקוב תרס"ט).
^ 8.אוצר פירושי הגדה של פסח, זרוע ימין ד"ה ויתנו עלינו.
^ 9.דברים כו, יא.
^ 10.דברים כו, יג-טו.
^ 11.דברים כז, יא-כו.
^ 12.דברים כח.
^ 13.שולחן ערוך אורח חיים סימן תכח, ו.
^ 14.משנה ברורה שם ס"ק יח.
^ 15.דברים כח, טז-יט.
^ 16.דברים כח, כ-כח.
^ 17.דברים כח, כט-לג.
^ 18.דברים כח, לד-לו.
^ 19.דברים כח, לז-מד.
^ 20.דברים כח, כ.
^ 21.רש"ר הירש דברים כח, כ.
^ 22.תהלים קיט, כ.
^ 23.דברים כח, כח-כט.
^ 24. רבי משה דוד ואלי (הרמ"ד ואלי) (פדובה שבאיטליה), התנ"ז-התקל"ז – מגדולי איטליה, פרשן המקרא ומקובל, רופא ומלומד. תלמיד חבר של הרמח"ל. למד אצל רבני פדובה יחד עם הרמח"ל, ושניהם הוסמכו לרבנות בערב חג הסוכות התפ"ו. כשהקים הרמח"ל את חבורתו בשנת התפ"ז, היה הרמ"ד ואלי מראשי החבורה ובהמשך אף שימש כמנהיג החבורה. חיבר עשרות חיבורים על כל התנ"ך על דרך הקבלה, "ספר הליקוטים" - על נושאים שונים, מהם בסגולות ורפואה, "שבעים תיקונים" - שבעים פירושים על הפסוק "לכל היד החזקה" על דרך הקבלה, ספר שיוחס בטעות לרמח"ל.
^ 25.משנה למלך דברים כח ד"ה יככה ה'.
^ 26.דברים כח, מז.
^ 27.דברים כו, יא.
^ 28.משנה למלך דברים כח ד"ה תחת אשר.
^ 29.מוסף של ראש השנה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.
עקב פרשת עקב – לא תירא מהם
זה הכל בתוכנו בראש שלנו ובהסתכלות שלנו משם הכל מתחיל ולכן השינוי הגדול צריך להתרחש קודם כל בתוכנו ממש בתפיסתנו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת עקב
מה הטעם שבתחלה אמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לשון רבים, ואח"כ אמר וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ לשון יחיד. 'אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל', אַל תִּקְרֵי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. צריך להבין למה הוציאו את המקרא מידי פשוטו. מה הטעם שבברכות התורה אומר 'בָּרְכוּ אֶת יְ-הֹוָה הַמְּבֹרָךְ'. והוא שם יְ-הֹוָה שהוא מידת הרחמים, ואילו בברכת המזון אומר ברוך א-לוהינו שאכלנו, מזכיר שם א-להים שהוא מידת הדין. מה נשתנה ברכת התורה שחיובה מן התורה הוא לפני הלימוד, שהרי מברך ברכות השחר טרם תחילת לימודו, מברכת המזון שחובתה היא רק לאחר האכילה
קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.
