בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת חיי שרה תשע"ז

שיחתן של עבדי אבות

מעלות ארץ ישראל ◆ "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" ◆ איך אברהם הגיע למעלתו ◆ האבות עבדו את ה' מעצמם ◆ עבודת הדור שלנו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ו במרחשוון תשע"ז
15 דק' קריאה 52 דק' צפיה
מעלות ארץ ישראל
קראנו השבת את פרשת חיי שרה. נאמר בפרשה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ותמות שרה בקרית ארבע הוִא חברון בארץ כנען ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג, א¬-ב). החסד לאברהם (מעיין שלישי, נהר כה) שואל: מדוע כתוב "ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" הרי אנחנו יודעים שחברון היא בארץ כנען, ומסביר כך:
הצדיקים בהיותם בארץ ישראל שונים מהצדיקים שבחוץ לארץ. הם יכולים להגן על כל המקומות, כי ארץ ישראל היא כמו הלב הנותן חיות וקיום לכל האברים. אומנם הצדיקים שבחוץ לארץ לא יועילו אלא למקומם בלבד כי הוא כמו חיות וקיום איבר פרטי מפרטי הגוף ואבריו ולא יועיל לזולתו, וכן בעת סילוקם. אומנם הצדיק הנפטר בארץ ישראל כמו שבזמן היותו בחיים היה מועיל לכל העולם, כן בעת פטירתו מזיק לכל העולם ולא לאנשי מקומו לבד, וזה שאמר הכתוב: "ותמות שרה בקרית ארבע וגו' בארץ כנען" (בראשית כג, ב), שיש להעיר באמרו תחילה הסימן הפרטי שהוא בקרית ארבע ואחר כך הסימן הכללי שהוא ארץ כנען הכולל כל ארץ ישראל. אומנם יתיישב כפי מה שדיברנו שהכוונה לרמוז מעלת שרה, שזכותה הייתה מועלת לאנשי מקומה וגם לכל אנשי גבול ארץ כנען ועתה בעת סילוקה לכולם יחד מתה, ונסתלקה ואבדה התועלת כנזכר.
צדיק נפטר הוא מזכה את כל המקום שלו, ואם זה בארץ ישראל אז הוא מזכה את ארץ ישראל כולה, וזה מה שהתורה אומרת: "ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען " (שם), כאילו שרה מתה לכל ארץ כנען, זכותה הייתה על כל ארץ כנען וגם בעלותה לגנזי מרומים היא משפיעה על כל ארץ ישראל, וזה משפיע גם על כל העולם כולו. הספר חסד לאברהם נכתב על ידי הסבא של הסבא של החיד"א (הרב אברהם אזולאי). הוא גר בחברון, עבר לעזה ושוב חזר לחברון, הוא היה מקובל גדול ויש בתוך הספר שלו חלק הנקרא 'מעיין שלישי - עין הארץ' שם הוא מדבר על מעלתה של ארץ ישראל, ומעלות אנשי ארץ ישראל הוא כותב (נהר יב):
וכשזוכה להכנס לארץ ישראל בא אליו נפש מיצירה חדשה ומתלבש תוך הנפש הישנה שלו ובלילה הראשונה שישן בארץ ישראל, יוצאים שתי הנפשות ועולים למעלה ובחזרה אינה כי אם החדשה בלבד ולכן הוא אינו ראוי לעונשים, כי הלא היא [הנפש החדשה] לא חטאה, ולכן אמרו חז"ל שנמחלו לו עוונותיו כולם 'וכל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק' הגם שהוא אינו צדיק כפי הנראה לעיניים. כי אם לא היה צדיק הייתה הארץ מקיאתו כמו שכתוב "ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה), וכיוון שהארץ אינה מקיאתו בהכרח הוא שנקרא צדיק ואף שהוא בחזקת רשע.
מי שנמצא בארץ ישראל יש לו בחינה מסוימת של צדיקות ובזכות זה הוא נמצא בארץ. החסד אברהם מונה את מעלות הקשר של האדם לארץ ישראל (נהר י):
האחד מי שלא נכנס בה כלל ועיקר, השני מי שראה אותה ברחוק ראייה בלבד.
ראייה זו כבר מעלה! הקב"ה אומר למשה שהוא יראה את ארץ ישראל וזו מעלה מאוד גדולה, זה לא איזה טיול בילוי שהוא יראה את כל הארץ, את כל הנופים היפים, אלא מדובר בתוכן פנימי. כאשר רואים את ארץ ישראל מתחברים אל הקדושה, ולכן הקב"ה אומר על המרגלים שלא רק שהם לא יכנסו לארץ אלא הם גם לא יראו אותה: "לא יראוה" (במדבר יד, כג) כי הראייה היא מעלה גדולה. ממשיך החסד לאברהם:
השלישי מי שנכנס בה ויצא ומת חוצה לה.
גם השלישי זכה להיות בארץ, הוא טעם מעניינה של ארץ ישראל, גם זו מעלה מיוחדת.
הרביעי, מי שנכנס בה, וישב בה, ועמד עד יום מותו ומת שם. החמישי מי שנולד בה וכל ימי חייו בה לעולם, השישי מי שנכנסו עצמותיו אחר מותו שם.
המדרגה החמישית היא הכי גבוהה, והמדרגה השישית הייתה צריכה להיות לפני כן. יש מדרגות בחיבור לארץ ישראל. ומי זכה להיות בארץ ולא לצאת ממנה, יצחק: "גור בארץ הזאת" (בראשית כו, ג).
בהקדמה לספר יש סיפור מיוחד על יום פטירתו של החסד לאברהם, זה היה בכ"ד בחשוון. הפחה התורכי הגיע מאינסנבול לחברון והוא נכנס למערת המכפלה, והוא התכופף לראות את הפתח של המערה ונפלה לו החרב היקרה שלו פנימה. החרב הייתה משובצת יהלומים עם זהב והיא הייתה מאוד יקרה לו. אז הוא רצה שמישהו יכנס למערה להוציא את החרב, הכניסו ישמעאלי אחד ונפח נפשו והוציאו אותו, נכנס עוד אחד ועוד אחד וכולם מתו. הוא פחד שהוא ימית את כל אנשי חברון, אז הוא אמר שהיהודים יוציאו את החרב. עשו הגרלה בין היהודים את מי יורידו למערה ונפל הגורל על בעל 'החסד לאברהם'. לא ידעו מה יהיה, הוא הלך לטבול במקווה וכל הלילה הוא נתן שיעורים בקבלה. בבוקר קם והלך למערה. והאגדה מספרת שהורידו אותו למטה והוא השיב את החרב. וכיוון שהוא היה שם למטה רצה לראות מה יש שם במערה. נכנס לתוככי המערה ופתאום ראה אדם עומד למולו, פחד וקרא "שמע ישראל"! ושאל אותו: מי אתה? אמר לו: אני אליעזר עבד אברהם. שאל אותו אליעזר: כיצד באת לכאן? וסיפר לו. ושאל אותו: האם אפשר לראות את האבות. אמר לו: המתן ואני אשאל אותם, נתנו לו רשות להיכנס, ומרוב פחד נתעלף עוד לפני שהספיק לומר להם שלום עליכם, נתנו לו ריחות להריח והתעורר וקם על רגליו. וכיוון שמאוד מצאה חן בעיניו השהייה שם, הרגיש כמו פתח גן עדן אמר: אני רוצה להישאר כאן. אמרו לו: זה בלתי אפשרי אלא עכשיו צא ומחר תבוא.
כל היהודים חיכו שיצא מהמערה והם היו מודאגים, חשבו שקרה אסון, בסוף העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח וכל היהודים ששים ושמחים איתו. אחר כך הוא סיפר להם שנגזר עליו שמחר הוא עולה לבית עולמו 'וזה רצוני'. וכל הלילה היו יושבים לפניו והוא דורש לפניהם בתורת הנסתר עד קודם אור הבוקר. אותה שעה ירד למקווה וטבל לבש תכריכים וקרא "שמע ישראל" ויצאה נשמתו בטהרה. הצטערו כל ישראל כי אבד חסיד ומנוחתו כבוד בבית העלמין העתיק בחברון, עלה בסערה השמיימה בכד' חשוון. כפי שאמרתי בספר הזה יש הרבה רעיונות קבליים, והמעיין השלישי עוסק במעלתה של ארץ ישראל.
החסד לאברהם מסביר שלכל עם יש המקום המיוחד לו, וארץ ישראל היא המקום לעם ישראל. וכל עם ישראל צריכים להתפלל ביחד כדי שהתפילה תתקבל, כי כאשר ישראל מפוזרים בכל הארצות זמני התפילה שלנו בארץ הם לא זמני התפילה של הארצות בצד השני של כדור הארץ, ואז יוצא שאין אחדות בעבודת ה' וזה חיסרון גדול מאוד. לכן כל ישראל צריכים להיות מכונסים ומקובצים בארץ ישראל שהפער בין המזרח למערב יהיה רק זמן קצר, ואז כל התפילות יכולות להיות באותה שעה וכך יעשה התיקון השלם.
הוא שואל שאלה נוספת. מדוע כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל הפסיק לרדת מן, אם במדבר, במקום הטומאה, במקום מקולקל יורד מן, אז כל שכן שנכנסים לארץ ישראל ועולים מדרגה שצריך לרדת מן - והוא מסביר שמה שירד המן במדבר זה מפני שאם גדל במדבר משהו, זה לא גדל בטהרה, המדבר הוא מקום מקולקל ואי אפשר שבפירותיו תהיה קדושה, לכן היה צריך לרדת מן מהשמים. אבל בארץ ישראל שפירותיה קדושים אז הקדושה נמצאת בתוך המציאות, לא צריך שירד מן. לפי ההסבר שלו המעלה הגדולה של המן נמצאת בפירות הטבעיים של ארץ ישראל. הוא גם מסביר שדרך ארץ ישראל עוברות כל הנשמות שעולות למרומים, חברון זה הפתח. זה מקצת הדברים מענייני חברון.

"ואברהם ושרה זקנים באים בימים"
אנחנו ממשיכים בפרשה: "ואברהם זקן בא בימים וה' בֵרך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). חז"ל אומרים במסכת יומא (כח ע"ב) שאברהם נקרא זקן, ויצחק נקרא זקן ויעקב נקרא זקן, 'זקן' הכוונה לזקן ויושב בישיבה, שאברהם היה תלמיד חכם והייתה לו ישיבה, וכן ליצחק הייתה ישיבה וגם ליעקב. זקן זה נוטריקון זה קנה חכמה, גם שרה נקראת 'זקנה' "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" (בראשית יח, א), כמו שנאמר על אברהם שהיה "זקן בא בימים" כך נאמר על שרה בפרשה הקודמת. זאת אומרת שגם לשרה הייתה ישיבה, כמו שהיום יש ישיבות לנשים... שרה הייתה נביאה, אברהם שומע בקולה. (ע"פ מגילה יד ע"א). כבר הזכרנו את הזוהר שאומר שכאשר אברהם ירד עם שרה למצרים זה לא שהוא הפקיר אותה כדי להציל את נפשו, אלא אברהם ידע שלשרה יש זכויות גדולות ועצומות ואף אחד לא יוכל לפגוע בה, הוא רצה כאילו להיעזר בזכויות שלה, שגם הוא יהיה ניצל בזכותה. לא שהוא מסר אותה והוא ינצל, אלא הוא ידע שעליה שורה רוח הקודש בוודאות ואף אחד לא יוכל לפגוע בה, וכך היה בפועל. שרה אימנו, האמא הראשונה של כנסת ישראל, הייתה נביאה במדרגה כזו שאברהם מצווה בעניין ישמעאל לשמוע בקולה ולגרש את ישמעאל.

איך אברהם הגיע למעלתו?
"ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א). גם על זה מסביר הזוהר שאברהם התקדם עם ימיו ועלה ממעלה למעלה. כל ימיו התקדם. אברהם התנסה בעשרה ניסיונות, וגדולתו הייתה ונמשכה בתהליך ארוך של עליה ממדרגה למדרגה. הזוהר מסביר שיש שתי בחינות ומצבים שבהם אפשר להגיע למדרגות מאוד עליונות, יכול להיות בבת אחת ויכול להיות תהליך יסודי. יש כאלה שקונים את מעלתם בזמן ממושך, בתהליך ארוך ועמוק. ויש כאלה שבשעה אחת קונים מדרגה גדולה, אלו בעלי התשובה, שהם בבת אחת מתהפכים ממצב שבו הם שקועים בעבירה למדרגה מאוד גדולה. ובמקום שבו בעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד ע"ב). אבל כנראה שכדי לקנות את המדרגה המיוחדת שאחר כך ממנה צומח עם ישראל לדורותיו צריך לעשות בניין יסודי. אברהם אבינו בונה את האישיות שלו ממדרגה למדרגה, מגיע לשיא של מסירות נפש אחרי כל הניסיונות וכך מגיע למצב של שלמות, של תמימות.
דיברנו לפני שבועיים ואני רוצה להרחיב קצת את ההתבוננות בדרך שבה אברהם הגיע למדרגתו. לאברהם לא היו הספריות שיש לנו, לא היה לו שולחן ערוך, לא היה לו רמב"ם או ש"ס, לא הייתה לו אפילו תורה, בבית שלו לא היו ספרים. מאיפה אברהם קנה מדרגה כל כך גדולה שכולנו רוצים להידמות למדרגה שלו? חז"ל אומרים ששתי כליותיו נעשו לו כשתי רבנים, או שמעצמו למד תורה (שתי דעות בבראשית רבה צה, ג). מה פירוש הדבר, איך אפשר ללמוד מעצמו בלי רב ובלי הדרכה, איך אברהם הגיע למה שהגיע. מוכרחים לומר שאברהם לא היה אדם שטחי, אלא הוא הסתכל והתבונן במציאות ורצה להבין אותה. אברהם רואה עולם גדול ויפה והוא שואל את עצמו 'מי עשה כל אלה'. הוא לא מבין. העצים גדלים, יש עליהם פירות, יש צמחים, יש בעלי חיים קטנים וגדולים, מאיפה כל זה נוצר, איך זה מתפתח, מה מסתתר מאחורי כל זה, הוא מבין שיש כאן מישהו פנימי שמנהל את כל העולם הגדול הזה.
כפי שדיברנו בפעם הקודמת, אברהם הולך להתעניין אצל הפילוסופים של אותה תקופה, התיאולוגים, הוא הולך לשאול אולי הם יודעים מה קורה כאן. הם מסבירים לו וזה לא משכנע אותו. הם מסבירים לו שזו עבודת אלילים כזאת או אחרת וזה לא משכנע אותו, הוא אפילו עושה ניסיון, הוא שובר פסל אחד לראות מה קורה, ולא קורה לו דבר, הפסל לא מתנפל עליו ולא עושה לו שום רע, אז הוא מבין שבעצם זה לא זה. לא משכנעים אותו ההסברים הקטנים לגבי גודל הבריאה, לגבי כל התהליכים שיש בבריאה, כי הוא מבין שיש משהו כללי שמניע ומפעיל את כל המהלך הזה והוא מאוד סקרן לדעת מי הוא. אברהם בבריאות שלו מבין שהכוח הזה הוא מאוד טוב, הוא עשה לנו בריאה כזו שלכל ברייה יש המזונות שלה, "נותן לחם לכל בשר" (תהלים קלד, כה) הנסתר הזה הוא טוב מאוד. הוא רואה שיש בבריאה המון חכמה, אז הוא מבין שגם הבורא חכם מאוד. הוא רוצה מאוד להכיר את הבורא, את בעל הבית של כל העולם הזה, והוא רוצה גם להתייעץ איתו כי יש לו שאלות. הוא רוצה להבין למה הוא עשה את כל אלה, מה המטרה בבריאה הזו, מה תפקיד הבריאה, מה התפקיד שלי בתוך הבריאה.
מתוך ההתבוננות הזאת, עוד לפני שהוא מכיר את הקב"ה, אברהם מנסה לתקן את עצמו. הוא צמא למפגש עם הבורא ומכין את עצמו למפגש, הוא רוצה להיות גם כמוהו, להיות חכם, להיות טוב, הוא מתקדם בתוך עצמו. כך אני מבין את 'כליותיו לימדו אותו תורה', הוא מבין שיש תכלית לבריאה, ואיזו תכלית יכולה להיות - הוא מחפש דבר טוב, דבר נכון. ולאט לאט מתקדם במידותיו והולך ומתעלה מעלה מעלה עד שהקב"ה נגלה אליו ואומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). הקב"ה אומר: ראשית כל תעזוב את כל העבר, את כל הדברים שאתה מכיר עד עכשיו, זה לא זה. אלא "לך לך".
הקב"ה עדיין לא אומר לו לאן ללכת אבל הוא אומר לו לעזוב את כל ההשקפות שהוא הכיר עד עכשיו. ואז אברהם שמח, הוא חיפש את הקב"ה הרבה זמן, הוא רצה להכיר אותו. חז"ל מתארים שאברהם חיפש מי הוא בעל הבירה (בראשית רבה לט, א). וכשהקב"ה מתגלה אליו הוא מלא אושר ושמחה, והוא רוצה לעשות את רצון ה'. בתחילה ה' התגלה אליו ואמר לו לעזוב את כל העבר, ואז כאשר אברהם מגיע לארץ ישראל הקב"ה נגלה אליו בשנית. אברהם מגיע לבית אל ובונה מזבח, כי הוא מבין שצריך לספר לכל העולם שיש בורא. אברהם מבין שהוא זכה למשהו מיוחד במינו, שמכל העולם כולו דווקא אליו נגלה ה', וצריך לפרסם שיש בורא לעולם שהוא מאוד טוב, שכל מה שיש לנו הכול ממנו, כולם הם בריותיו והוא מקיים אותם כל הזמן.
אברהם משתדל להתדמות לריבונו של עולם, הוא עוסק בגמילות חסדים בצורה מושלמת, ובהכנסת אורחים. לפי מה שחז"ל מתארים אפילו כשהוא חולה ויושב בפתח האוהל כחום היום, כשרואה מרחוק אורחים אברהם שוכח מהחולי, רץ אליהם ואחר כך רץ לשרה ואומר לה: 'שרה יש אורחים, קומי מהר ותעשי עוגות משלוש סאים קמח'. שלוש סאים קמח זו כמות גדולה, ואברהם אומר לה לעשות סעודה גדולה מאוד, ומוסיף: 'נזמין גם את כל השכנים שגם הם יראו את האורחים. יש אורחים!' אחר כך הוא רץ לבקר להכין אותו לשחוט אותו, והכל בריצה, הוא לא הולך, הוא נמצא בהתלהבות. האורחים מרגישים שהם עושים לו טובה שהם באו להתארח, לא מרגישים שהם הכבדה על אברהם אבינו. אברהם לומד להיות טוב כמו ריבונו של עולם שכל הזמן משפיע טוב לכולם, ויש לו הזדמנות להיות טוב כמו ה'.

האבות עבדו את ה' מעצמם
אני רוצה להסביר את הנקודה הפנימית. עבודת ה' של אברהם באה מתוכו. לא מבחוץ. הקב"ה לא ציווה אלא אברהם רצה להידמות לקב"ה. זה בא ממנו. זו הייתה עבודת האבות. היא התחילה מתוכם, והם חיכו לציווי ה' שהוא ייתן להם הדרכה. זה לא בא מלחץ מבחוץ שה' מצווה אותם והם חייבים, אלא זה התחיל מרצונם. והם פוגשים את הקב"ה בתוך המציאות עוד לפני שהוא נגלה אליהם. ואחרי שה' נגלה הוא לא מלמד אותם תורה ומצוות כמו שהוא לימד את הבנים, אלא הם בעצמם חותרים לקיים תורה ומצוות. זה סוג מיוחד של עבודת ה', שבאה מהעומקים הפנימיים העצמיים שלהם. זה מה שאמרו לנו חז"ל (בראשית רבה ס, ח):
אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא. רבי שמעון בר יוחאי אומר: "טמא" הטמא, רבי אלעזר בן יוסי אומר: "זה" וזה.
מאות אחת לומדים את ההלכה הזו שדם של שרץ לא מטמא לעומת הפירוט הרב בדברי אליעזר. ממשיך המדרש:
"ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (בראשית כד, לב). אמר רבי אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב. והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רבי שמעון בר יוחאי אומר: "טמא" הטמא. רבי אלעזר בר' יוסי: אמר "זה" וזה.
תורתן של בנים זה ציווי, זה בא מבחוץ. ורחיצה של אבות זה בא מבפנים מתוך תוכם.

עבודת הדור שלנו
אומר הרב (אורות התחיה, פרק יד):
שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחיית עולמים את ישראל, ועימו יחד את העולם כולו, על פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים" (בראשית רבה ס, ח).
ניצוץ אחד מאור חיי האבות, שהולך להשיב את ישראל לתחייה, ואחרי ישראל את כל העולם, האור הזה נשגב מתורתן של בנים. זו הייתה עבודת האבות וזה השפיע על כל המשפחה ועל כל הבית והעבדים שלהם. ממשיך הרב ואומר:
ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת.
כלומר השיחה הזו מחייה את הדור האחרון, אבל לא באופן גלוי, לא יכולים לראות את ההשפעה של הרוח, של עבדי האבות על הדור האחרון,
בה מתגלה התוכן הכביר של "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" (נוסח התפילה).
הרב אומר שבדור אחרון, הדור שבו אנו נמצאים, יש התעוררות של ניצוץ דומה, משהו שדומה לחיי האבות, שהוא מאיר, וזה משהו גדול אלא שהוא נסתר. אנחנו מנסים לחפש מה הרב מתכוון. הרב רואה את האור הזה ובמקומות אחרים הוא מסביר לנו שהחיבור הטבעי, הקדושה שבטבע, הנטייה הפנימית שבאה מעצמנו, לחפש את ריבונו של עולם, להתחבר אל הקב"ה, זו נקודה פנימית נסתרת, שלא גלויה. עושים פעולות שנראה שהם לא מכוונות להתקשרות לקב"ה אבל באמת הן כן קשורות. יש מהלך פנימי בעם ישראל בדור האחרון להתקרב לקב"ה כמו האבות ולא רואים את זה, והרצון הזה דוחף את ישראל לגאולה.
הרצון הטבעי של ישראל לחזור לארצו, לחזור לעצמו, להיות בן חורין, לא להיות תלוי באחרים, להיות עם בפני עצמו, כאן טמון הרצון הפנימי להיות מקושר עם התוכן הפנימי של עם ישראל, שזה בעצם התוכן האלוקי, זו השאיפה הפנימית ולא ציווי חיצוני. הרצון לחזור לארץ ישראל, זה לא משהו מחויב, אלא רצון פנימי, זו נקודה שקשורה עם דרכם של האבות שמבקשים ומחפשים. כמו שאברהם אבינו בתחילה עוד לא ידע את הדרך אבל הוא חיפש, הוא ידע שהוא מחפש את האמת, את ריבונו של עולם. גם הדור הזה מחפש ומבקש מעצמו. אנחנו מעמיקים את הדברים שדיברנו עליהם כמה וכמה פעמים. עניינו של תהליך הגאולה הוא שעם ישראל מתוך תוכו יבקש את ה', בלי חובות, בלי כפייה, הוא לא מתפעל מכל מיני דרישות חיצוניות, הוא בעצמו מחליט והוא חופשי להחליט. והוא מחליט להתקרב, ברגע זה הוא עוד לא יודע לאן "אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), הוא יודע שזה לא מה שהיה לפני, לא כמו בחוץ לארץ, לא כאשר מעורבים בין הגויים, הוא יודע שצריך לחזור הביתה.
הגאולה העתידה תבוא מלמטה, מאיתערותא דלתתא (מהתעוררות של מטה), מתוך פנימיות עמוקה ומשוחררת שמבקשת את ה', וזה יהיה חיבור מוחלט. אנחנו לא מבטלים את הגודל שיש בקבלת תורה מהשמים אבל עניינו של דור הגאולה הוא לחבר אבות עם הבנים - הבנים מקבלים את התורה, האבות מעצמם מגיעים אל התורה, ועכשיו החיבור הוא שעם ישראל מעצמו יגיע למה שהקב"ה מצווה אותנו, שיהיה תיאום בין הדברים - מה שאנחנו רוצים זה מה שהקב"ה מצווה אותנו, זה דבר אחד. זו הגאולה העתידה, בריאות בעבודת ה', לא כפייה אלא אנחנו מבקשים את ה', אנחנו רוצים לעשות.
בגישה הזאת אפשר להתגבר על כל ההפרעות שיש בעולם. אם אדם מוכרח לעשות ויש לו יצרים שדוחפים אותו לעשות דברים אחרים, תאוות וכדומה והוא צריך ללחום איתם, גם אם הוא מנצח זה מחליש אותו והוא לא שלם. היום ניצחת ומחר כשהמלחמה תתעורר שוב, מי יודע אם תנצח, אבל כשזה בא מבפנים יש כאן בריאות מיוחדת במינה ומחפשים את הרצון האלוקי ומסתלקות כל המורכבויות שיש בנפש, הנפש כולה מאוחדת עם המגמה הפנימית, התאוות כאילו מסתלקות. אנחנו היום כל הזמן נפגשים עם התמודדויות חדשות ושואלים את עצמנו איך מתמודדים איתן. המטרה הזו של להשוות בין המינים, שלא תהיה העדפה של מין אחד על המין השני, זה דגל מאוד חזק שממש אי אפשר ללחום איתו כי לכאורה זה דגל צודק - אי אפשר למנוע מהנשים לעשות את מה שהן מסוגלות לעשות, למה יגרע חלקן מהגברים, ועם הדגל הזה צריך להתמודד כי הוא גורם לערבוב קשה, הלב לא טהור וזך ואנו יודעים שבערבוב הזה יש השפעות, נטיות ותאוות שיתעוררו, אין בריאות כזו עדיין.
צריך להתבונן בזה, כל התהליך הוא תהליך אלוקי, ריבונו של עולם מנהל את עולמו, הוא המציא את המחשבים, הוא המציא את התקשורת למינה, את הפלאפונים ה'חכמים' וה'טיפשים', הכול זה ריבונו של עולם. והוא לא רוצה להכשיל אותנו, הקב"ה אוהב את ישראל, הוא לא עושה דברים כדי להפיל אותנו בפח. הקב"ה מוביל כאן מהלך שבסופו תצא בריאות כזו שיכולה להתמודד, תהיה ערבוביה ולא יהיו יצרים. האדם אוהב רק את מה שצריך לאהוב ולא נמשך אחרי מה שלא צריך לאהוב והימשך אחריו.
חז"ל מספרים לנו (יומא סט ע"ב) שבתחילת ימי בית שני הרגו את יצר העבודה זרה, תפסו אותו וכלאו אותו בתוך כלי והרגו אותו. מה קרה כתוצאה מזה - נפסקה נבואה מישראל. כי היצר של עבודה זרה הוא יצר מלא דמיון ומאוד מושך לדברים מיסטיים וכישופים וכדומה. הרגו את היצר הזה והרגו גם את הדימיון הבריא. לא ידעו לעשות את ההבחנה הזו - להרוג את הדימיון הרע ולהשאיר את הדימיון הטהור. עוד לא התבגר העולם להגיע למצב כזה, וזה היה כדאי, כמו שכדאי לקחת תרופה כדי להבריא ממחלה קשה, אף על פי שהיא מחלישה את כל הגוף ואולי אפילו מסכנת אותו כי אין לו נוגדנים. אחר כך צריך לעשות טיפולים ארוכים כדי להחזיר את בריאות הגוף, אחרי שהתרופה הזו החלישה אותו. להרוג את היצר הזה זו הייתה התרופה.
ניסו גם להרוג את יצר העריות, תפסו אותו וכלאו אותו, ופתאום התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים. כשהיצר הזה היה כלוא הוא הרס כל אפשרות של חיי משפחה, ואפילו בעלי חיים לא יכלו להתקיים. ראו שזה בלתי אפשרי אז היה צריך לשחרר אותו, רק ניקרו לו את העיניים שזה צמצם את יצר העריות שרוב האנשים לא נמשכים לקרובים. לא מצאו תרופה שפוגעת רק במחלה ולא פוגעת בצדדים הבריאים, זה היה אז. ועכשיו צריך להיות אחרת, העולם התפתח מאוד, הרפואה מוצאת דרכים איך לפגוע במחלה בלי לפגוע באיברים אחרים. העולם הולך ומתפתח, לא הגיע לשלמות אבל הולך ומתפתח, והתהליכים האלה מתחילים ברוחניות. עניינו של הדור הזה מבחינה רוחנית הוא להגיע למצב בריאותי כמו של האבות. לא היו להם גזירות ואיסורים אבל הם לא נמשכו למה שלא צריך ולמה שלא שייך. הם יכלו לחיות חיי משפחה מהודרים באהבה ובשמחה. זה עניינו של הדור האחרון לפתח בריאות כזו שנובעת מהשתוקקות פנימית שמתחילה מהאדם, אל ה', אל הטוב והצדק. לא שצריך לעשות מלחמה, כי יש לי נטיות ואני צריך לעשות מלחמה כי יש עלי דרישות ותביעות מבחוץ שאומרות לי מה מותר ומה אסור, אלא אני לא רוצה, הנפש לא רוצה, לא מבקשת את זה, היא מבקשת רק את הטוהר ורק את הזיכוך.
אני רוצה להוריד את זה לפסים מעשיים. כדי להתקדם בתחום הזה צריך לעשות עבודה עצמית, לא לשמוע מאחרים, שיעורים, ספרים והדרכות. צריך לחזור להיות כמו האבות, לחתור לפני ולפנים. על האדם להתבונן בתוך תוכו, מה הוא באמת רוצה ומה באמת הוא מחפש. לא איך הוא מסתדר עם כל הציוויים ואיך הוא עושה את כל מה שהוא מחויב, אלא לברר מה הוא רוצה, לגלות את רצונו הפנימי, זו עבודה פנימית עצמית, זו לא עבודה של שמיעה, של עוד שיעור ועוד סיפור.
אני לא אומר להפסיק לשמוע שיעורים אבל אסור להסתפק בזה, צריך לפתח את הבירור הפנימי, העצמי של האדם. לחשוב איך אברהם אבינו התקדם, מה הוא חשב. וכיוון שזה בא מבפנים זה יכול לבוא באופן השלם והמתוקן. מפתחים כוחות בריאים, לא צריכים להתמודד אלא לא רוצים בכלל ולא נמשכים למה שלא צריך. נמשכים מאוד אל הקודש, אל אהבת בריות טהורה וזכה, לא מפחדים מהגלים החדשים שכל פעם מתפרצים ומאיימים עלינו, אלא מנצחים אותם.
זה אני אומר באופן עקרוני וכללי, וכל עוד לא הגענו לזה צריך להשתמש בכל מיני חסמים ולא לתת מקום לכל הההפרעות והקלקולים האלו. אבל להבין שבעצם הפתרון העמוק והיסודי הוא בשינוי גישה, חיפוש פנים פנימי. אני חושב שזה יתגלה על ידי בעלי תשובה לפני שזה יתגלה על ידינו ולא כדאי לנו להסכים לזה... לא הכריחו אותם לשוב בתשובה, זה בא להם מתוכם. ובאמת כשזה בא באופן פנימי ועמוק אין התמודדות, כשזה בא מתוך האדם הבירור שלו אמיתי. ואני מציע שאנחנו ניקח את זה על עצמנו ולא נחכה שזה יבוא מבחוץ.
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כד) זה בעצם האתגר שלנו, אתגר גדול. אפשר להתקדם בצעדים ולא בבת אחת. עבודה עצמית של התבוננות וחיפוש הרצון הפנימי שלנו, מה באמת אנחנו רוצים ומשתוקקים, ואיך לא נימשך וניגרר לדברים שאנחנו לא רוצים, ובעזרת ה' נעלה ונצליח.


֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il