ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ויגש התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ז

ויגש התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מילה זו מילה "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים".
מסופר על הגאון רבי יצחק אלפייה, עליו השלום, בעל "קונטרס היחיאלי", שהיה בירושלים. פעם קרה, שבכל חודש טבת לא נראתה הלבנה ולא יכול היה לברך ברכת הלבנה. אמרו לו, שבבית-שאן אין עננים והלבנה נראית בבירור. בזמנם היה המרחק מירושלים לבית-שאן כמעט לילה שלם, והוא שלח בטלגרמה לאנשי בית-שאן שהוא בדרך אליהם, וקם ו"נסע" לבית-שאן באמצעי התחבורה היחיד שהיה בזמנו, כלומר על חמורים. והנה, בדרך הוא רואה את הלבנה, וחשב בלבו אם לברך כעת ברכת הלבנה, אך החליט שלא יברך כעת, כיוון שאנשי בית-שאן ממתינים לו. ואכן, כשהגיע לבית שאן בירך ברכת הלבנה.מייד כשסיים קם לחזור לירושלים. ביקשו ממנו תושבי המקום להישאר ולהתארח אצלם, עד שינוח מעמל הדרך. אמר להם, שהוא לומד מהקרבת הקרבנות בבית המקדש, שאם אדם התחייב להקריב קרבן חטאת או אשם, אם יאמר לכהן שהוא משלם לו עבור בהמה לקרבן (או ששולח לו בפקס מחו"ל), לא יעזור לו כלום, אלא הוא חייב להגיע בעצמו, וחייב ללון בירושלים שנאמר "וקמת" וכו'. ואילו על ברכת הלבנה לא חייבו חכמים "לינה".

גבורה של תורה
לפני שיעקב יורד למצרים עם כל צאצאיו, הוא שולח לשם את יהודה בנו – "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו". רש"י אומר, כי מטרת שליחות זו היתה לכונן שם מקום של תורה. להקים מוסדות שיחנכו בהם לתורה, אל מול כל מה שרווח באותה עת במצרים. שכשעם ישראל יגיעו למצרים – הם יוכלו להתיישב בה ללא חשש. שכן, מבלי המוסדות הללו – מצבו הרוחני של עם ישראל יתדרדר לשפל המדרגה.
ולמה שלח יעקב דווקא את יהודה לצורך משימה זו, וכי לא היה ראוי יותר לשלוח את יששכר שבניו היו "יודעי בינה לעתים"? או את לוי שהוא ובניו "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"? מה יש בו ביהודה שדווקא הוא נשלח לבצע את המשימה?
אלא שכדי להקים ישיבה ומוסדות של תורה אל מול כל המקטרגים והקשיים – זה לא פשוט. לא כל אחד יכול לעשות זאת. צריך לכך כוח מיוחד – "גור אריה יהודה". בכוחו של האריה, שהוא המלך –לכונן את הממלכה, על אף הימצאותם של חיות רעות. כשממלכת התורה תתכונן על מכונה – יוכלו יששכר ולוי לבוא גם הם ולתת את חלקם להצלחת הממלכה.
מספרים כי בעל הבן איש חי, רבינו יוסף חיים זצוק"ל, עודד את הגביר אברהם שלום להקים ישיבה מול מקום המקדש. אותו גביר תכנן מראש להקים בית-חולים בירושלים, אך הבן איש חי הורה לו שיש צורך רב גם למקום שילמדו בו תורה. מכוח זה הקים הגביר אברהם שלום את ישיבת 'פורת יוסף'. כדרכו של יעקב אבינו, ראה הבן איש חי לנכון לעשות זאת דווקא לפני העלייה הגדולה של היהודים לארץ. להכין מקום שכשיגיעו בני ישראל – ימצאו מקום מוכן לתורה ולתעודה. ויבנו על פי דרך התורה ולא על פי דרך המצרים.
בנוסף לזה, שלח הבן איש חי עשרה מגאוני בבל וחכמיה, צדיקים קדושי עליון מיוחדים במינם, שיקימו בארץ תורה וקדושה. בתקופה ההיא היו בארץ ישיבות בודדות ותלמידיהם ספורים, אבל ראשיהם היו בעלי עוצמה מיוחדת.
אמרו על תלמידיו של הבן איש חי שגם הם היו מיוחסים לשבט יהודה. אחד מממשיכי דרכו שהנחיל תורה לרבים במשך עשרות שנים בישיבת 'פורת יוסף' היה רבי יהודה צדקה, עליו השלום, בן למשפחת הבן איש חי. הוא לקח את המעשה של הבן איש חי והמשיך איתו גם הוא, וכך היה שולח את תלמידיו להפיץ תורה בכל מקום אפשרי. והיה הוא בעצמו נוסע אל תלמידיו אחרי שהתיישבו במקומות רבים, והיה מחזקם ומאמצם ומחזק ומאמץ את הציבור שהיו מלמדים תורה.
אחד מתלמידיו פתח תלמוד תורה בעיר צפת, והיה נוסע מדי פעם לחו"ל, לאסוף כספים כדי לשלם למלמדים את שכרם. אשתו של אותו אברך הייתה נושאת בעול המשפחה וגידול הילדים, אך היה קשה לה ביותר בתקופה שבעלה היה נוסע לחו"ל. אחרי אחת הנסיעות, היא ביקשה מבעלה להפסיק עם הנסיעות הללו. הלך אותו מנהל ת"ת למורו ורבו הרב יהודה צדקה, ושאל: "מה אעשה? לא לשלם שכר למלמדים – אי אפשר. לנסוע בלי הסכמת האישה – אי אפשר. לסגור תלמוד תורה – גם אי אפשר. מה לעשות?".
אמר לו הרב: "כשתהיה בביתך, תן לי לשוחח עם אשתך בטלפון". וכך עשה. דיבר הרב עם האישה, והיא מיד החלה לבכות. כשסיימה את השיחה, אמרה לבעלה: "למען התלמוד תורה – סע כמה שאתה צריך". היא לא סיפרה לו את תוכן השיחה.
רק אחרי שהרב צדקה נפטר, סיפרה האישה כי הרב צדקה הורה לה לא לספר את תוכן השיחה איתו אלא רק אחרי מותו. היא סיפרה, כי הרב הבין את הקושי הגדול שלה, אך אמר לה כי החשיבות של הקמת התורה בצפת היא גדולה מאוד מאוד. הוא אמר לה כי הוא מוכן לעשות איתה תנאי, שכן כמי שהחזיק את ישיבת פורת יוסף עשרות שנים – מן הסתם יהיה לו חלק בגן עדן, ואם היא תהיה מוכנה לעשות הקרבה גדולה למען התורה – הוא מוכן לתת לה מחלקו בגן עדן. היא סיפרה, שאחרי המילים של הרב, היא חשה שהיא קיבלה כוח מיוחד וכך שלחה את בעלה להמשיך בפעולת הקמת התורה שלו.
זוהי הדוגמה לגבורה שהיה צריך יעקב כדי להקים ישיבה ותורה במצרים לפני שמגיעים לשם בני ישראל. הגבורה הזאת הייתה אצל 'גור אריה יהודה', ואחר כך גם אצל צאצאיו. ויהי רצון שתמשיך הגבורה הזאת גם היום אצל כל מפיצי התורה בדורנו. אמן, כן יהי רצון.

איך אפשר לחוש צער על חורבן עתיק?

ישנה תחושה שאופפת רבים, כי קשה להתאבל ולהזיל דמעה על חורבן שאירע לפני שנים כה רבות. התחושה הזו נובעת ממקום אחד והוא חוסר-ההתחברות. חוסר חיבור לבית המקדש. חוסר חיבור למקום בו השרה הקב"ה שכינתו וממנו לא זזה שכינה מעולם.
ובאמת, איך אפשר להתחבר למקום שכזה, בזמן שאין בו עבודת כוהנים ולויים? איך אפשר להתחבר למקום שמעולם לא דרכה בו כף רגלנו? אלא, שהחיבור אינו נחלת חוש המישוש והראייה בלבד. אפשר להתחבר על ידי השגת המקום במודעות. אם נתבונן במהלכי ההיסטוריה, נראה כי כל האומות רצו את מקום המקדש, על אף שלאו דוקא ראו בבנינו. אם בימי הנוצרים ואם בימי המוסלמים שאף לבסוף כבשוהו, ואף קודם לאלו. ומה גרם להם להשתוקק כל-כך למקום הזה? הרי לא היו היהודים שם בעלי כוח בכדי לאיים עליהם עד לכדי כיבוש המקום! הגורם לכך הוא 'אבן השתייה' הנמצאת שם, עליה מושתת כל העולם וממנה ברא הקב"ה את העולם. אם נביט בתנ"ך, נראה את האירועים שהתחוללו במקום המקדש. אם זה יצחק אבינו שנעקד שם. יעקב אבינו שהגיע אף הוא לשם. אחר כך דוד שהתאווה לבנות שם מקום להשראת השכינה, ובנו שלמה שאף זכה לעשות זאת, ואף מעבר לכך ידע להשתמש בכוח שטמון באבן השתייה.
כך שלמה המלך החליט לנטוע עצי פרי ופרדסים שמקור גידולם הוא רק בקצה העולם, כגון הודו וכדו', וגידל אותם בהצלחה בחצרות בית ה'. איך הוא עשה זאת? הוא ידע שלאותו גידול מסוים יש מקור שנותן לו כוח לגדול דוקא באותה ארץ רחוקה. והוא ידע שהכוח הזה נובע מאבן השתייה, מקור החיים של כל העולם. בחכמתו הרבה ידע שלמה המלך להסב את הכוח הזה אל גינתו ופרדסיו, וכך הצליח גם הוא לגדל את העצים של אותן ארצות (עיין רש"י קהלת ב, ה. ממדרש תנחומא וילקוט שמעוני).
ושמא נאמר, מה לנו ולזה? הרי היום אפשר להביא כל פירות שבעולם בקלות מסוף העולם! אלא, שצריכים אנו לדעת כי מתוך הדבר הזה ניתן להבין במקצת את סוד הכוח הטמון במקום המקדש. עלינו להבין כי כל כלכלת העולם טמונה במקום הזה. כל העולם ניזון מהמקום הזה. כל זמן שהיינו שולטים במקום זה, שלא היינו בגלות – כל העמים ניזונו מאתנו. כל זמן שזה תחת ידם, שאנו בגלות – אנחנו תלויים בהם. וכך יש גם כוחות אחרים בעולם שתלויים במקום הזה, כגון נפט וכדו', שגם מושפעים גם הם מאבן השתייה.
כל העניין הוא שאבן השתייה עדיין נמצאת על הר הבית. אפילו המוסלמים נזהרים שלא לחלל את קדושתה. הם יודעים טוב טוב שאם כוח זה יהיה בידינו – ייסגר אצלם הכל. כל המדינות שלהם יקרסו. כל הכלכלה והנפט שלהם יעלמו כלא היו. הם יהיו אבודים. הדבר הזה הוא אף שהנחה את כל האומות שניסו לשלוט במקום הזה, ועל אף שהן לא היו תמיד מודעות לכך, המלאך והשר שלהן ידע זאת מאז ומתמיד ועשה כל מאמץ למנוע זאת מעמנו, עד היום.
ידוע הוא כי כל האומות, בכל מקום שהם, לא יסכימו לעולם לתת אפילו רצועה קטנה מהמדינה שלהם לזולתם, אפילו שאין בידם חבל ארץ כשלנו. מקום השראת שכינה כשלנו. ומה אנו שיש בידינו את אלו, כיצד אנו יכולים בכלל להרהר בדבר באם למסור חלקים מארצנו או חלילה וחס את מקום מקדשנו לידיים נוכריות? לעזוב מרצון את נחלתו של הקב"ה ולתת אותה לאחרים?
ויהי רצון שירחם עלינו הקב"ה ויהפוך לנו את ימי הצום והלחץ לימי ששון ושמחה וימים טובים, אמן, כן יהי רצון.

חשיבותו של יום הקדיש הכללי
לפני כשישים שנה, קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. לאמירת קדיש לעילוי נשמת אלו שנספו ולא נודע יום מותם בשואה ולזכרם. השואה היתה חורבן נורא ואיום בעם ישראל. מחשבתם הנאצים הייתה גם להשמיד את עם ישראל וגם את הערכים והתרבות של עם ישראל. לרצוח כל יהודי באשר הוא מנער ועד זקן, ולהכחיד זכר-ישראל מהעולם ח"ו.
אחד הדברים שעלינו לזכור ביום זה הוא, שלא רק הגרמנים ימ"ש אשמים בשואה, אלא גם כל האומות נטלו חלק באותם מעשים, שכן ישבו ושקטו על אותם מעשים, ושום אומה מהם לא קמה לעזור לעם ישראל. ואף כאשר ביקשו מאותם אומות שיפציצו מסילות רכבת שעליהם צריכות היו לעבור הרכבות המעבירות את היהודים למחנות ההשמדה – לא היה מי שיעזור. לא האמריקאים, לא הצרפתים ולא הבריטים. וכך, הפסים לא הופצצו, והרכבות עשו את דרכם ליעדם. וכבר אמר הנביא עובדיה (א, י"א): "וביום עמדך מנגד... גם אתה כאחד מהם".
וזה מזכיר לנו שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם. היום כשאנו חפצים לעשות משהו בארצנו שלנו – כולם באירופה קמים על הרגליים. איפה היו כולם בזמן השואה? התקופה הנוראה של השואה מלמדת אותנו מה משמעותו של 'נצח ישראל'. מסופר על ראש ישיבת פונובי'ז שהגיע פעם לאיטליה ועמד ליד שער הניצחון המפורסם שבנה טיטוס ואמר: טיטוס! טיטוס! היכן אתה היום בעולם? כל מה שנשאר ממך זה השער הזה, ועם ישראל עודנו חי וקיים לנצח!
ודבר דומה מסופר על האדמו"ר מקאליב שליט"א, שזוכה היום לקדש את השם בפרהסיא, וכשהיה בשואה עינו אותו והתעללו בו ותלשו זקנו וכו'. וכשדחפוהו לתא הגזים, הוא צעק אליהם שיתנו לו לקרוא קריאת-שמע קודם שימות. ואז הוא אמר שם: ריבונו של עולם, אם אתה מותיר אותי בחיים – אני מבטיח שאצעק ואלמד את עם ישראל לצעוק 'שמע-ישראל' בניגון מיוחד כל חיי! ושמע הקב"ה תפילתו והוציאו מתוך תא הגזים וניצל בחסדי ה'. ואכן מאז הוא מלמד ומפיץ שיאמרו 'שמע-ישראל' אחרי 'עלינו לשבח', וכן בדרשותיו הוא מסיים בקריאת שמע בציבור ובניגון מיוחד שחיבר. ופעם ביקר באחד המחנות בגרמניה וקרא: גרמניה! גרמניה! איפה את היום ואיפה עם ישראל שהוא חי וקיים לנצח!
לא היה דור שסבל כמו דורנו בשואה האיומה ובמלחמות ישראל. וכשם שאנו מתפללים "אנא ה' הושיעה נא", אנו גם ממשיכים "אנא ה' הצליחה נא", וקרב לנו ביאת גואל צדק במהרה בימינו. ובזכות כל הנשמות הקדושות שנטבחו על קידוש ה' בשואה, ה' יקום דמם, "ויבולע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", אמן.

חמש תעניות
א. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבתם'". \ויקרא כו מ - רמב"ם, הלכות תעניות ה א\.
ג. עשרה בטבת - בו צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים וסגר אותה מכל עבר במצור ובמצוק, ומזה נמשך חורבן הבית ראשון וגלות העם.
ט. חשיבות הצומות - יש אומרים שתעניות אלו הם מצות עשה מדברי נביאים, ויש אומרים שכיום הם מדרבנן. \עיין מ"ב תקמט ס"ק א.
י. בימים אלו חייב כל איש לפשפש במעשיו, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות. כמו שקרה עם אנשי נינוה כאשר הכריז יונה הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" צמו אנשי נינוה, התענו ושינו את מעשיהם הרעים ובעקבות כך בטלה הגזירה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי ביטול הגזירה היה בגלל שינוי מעשיהם הרעים, ולא בגלל הצום. שהרי כתוב "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ולא כתוב "וירא את שקם ואת תעניתם", ללמדך כי שינוי המעשים הוא הגורם ביטול הגזירה, והתענית היא הכנה לתשובה \תענית טז א\. ולכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר.
יא. כשחוזר אדם בתשובה על חטאיו הפרטים, לפעמים צריך הוא להתענות כדי לשבור את המידות והתאוות, ולפעמים יכול הוא לתקן עצמו בלימוד תורה או בדרכים אחרות. אך בחמש תעניות ובכל תעניות ציבור שבאות על צרות הציבור, אסור לאדם לפרוש מן הציבור ולומר: אחזור בתשובה ואשפר את מעשי הרעים, אך לא אתענה עם הציבור. כי הפורש מן הציבור ואינו צר בצרתם ואינו מתענה בתעניתם, אף על פי שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. \תענית יא א\.
יב. כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". \תהלים צ טו\ וכדברי הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". \ישעיה סו י\.
יד. לדעת השו"ע אומר "עננו" החל מתפלת ערבית של ליל התענית, אף על פי שאוכל בלילה, אך המנהג שלא לומר "עננו" בתענית ציבור אלא בתפילת שחרית ומנחה ומכל מקום בתשעה באב שצמים מהערב נוהגים רוב הספרדים לומר "עננו" בכל התפילות.
טו. האשכנזים נוהגים שהחזן אומר "עננו" בחזרת תפילת שחרית והיחיד אומר עננו בתפילת לחש רק בתפילת מנחה, אפילו מנחה גדולה.
ל. במנחה של יום תענית אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו רצון" השני "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך ע"ג המזבח ותרצני". \ועיין לשו"ע סי' תקס"ה סעי' ד' ועיין לכה"ח שם ס"ק כא כ"ב שיאמר קודם יה"ר האחרון ואם שכח יאמר אחר כך\.
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. תמר בת אורנית מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס .תמר בת עירית .
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה רות בת אורנית
שבת שלום



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il