ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר מידות

ט"ז טבת תשע"ז

שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ז'

מוקדש להצלחת
אדם בן אורית
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
ביאורים - דורו של אחאב
אמרו חז"ל: "דורו של דוד כולם צדיקים היו, וע"י שהיו להם דילטורין (מלשינים) היו יוצאים למלחמה והיו נופלים... אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו וע"י שלא היה להם דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין".
אחאב היה מלך רשע. הנביא אומר עליו שהכעיס את ה' יותר מכל מלכי ישראל שהיו לפניו. הוא ואשתו איזבל רדפו הרבה שנים אחרי נביאי האמת ולומדי התורה ובתקופת מלכותם עם ישראל היה במצב רוחני איום ונורא, שכן המלך והמלכה עודדו לעבוד עבודה זרה ולחטוא. מנין, אם כן, נובעת זכותם לנצח במלחמות??
לנצח במלחמה אפשר רק כאשר האומה באמת מאוחדת. חטאים ועוונות הם דברים נוראיים שצריך לשוב עליהם בתשובה, אך לשון הרע פירושו חורבן האומה! כאשר אין שלום בין איש לרעהו, אין משהו שמאחד ומחבר בין כולם, וממילא אי אפשר לנצח במלחמה. נמשיך גם מחר להרחיב בעניין זה.



הלכה- פרסום מכתב לשם השפלת כותבו
המקבל מכתב מחברו, אסור לו להראותו לאחרים, אם כוונתו בכך ללעוג לכותבו. גם אם אינו אומר אף מילה רעה על אודות הכותב, אך הקורא יכול בעצמו לקבל את הרושם כי הכותב אינו נבון או לוקה בבעיה אחרת, הרי שזה לשון הרע ברמז ואינו שונה מכל לשון הרע .
מרדכי קבל מחיים מכתב שהיו בו ציטוטים לא נכונים מהתורה, רעיונות לא הגיוניים ושפע של שגיאות כתיב. אסור לו להראות את מכתבו של חיים למישהו אחר ולגרום לו בכך לעג וביזיון.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לד)

הלכה - שפת רמזים
כשם שאין לספר לשון הרע במפורש, כן אין להביע אותה בכל צורה של רמז; דרך סימנים, תנועות יד או רגל והעוויות פנים.

"מר וייס נאמן תמיד לחבריו" (בנעימת לעג).
"דני הוא בחור ישר מאוד" (שיעול).
"שרה היא פקחית יוצאת מהכלל" (קריצת עין).
"כעת איני אומר דבר על אודותיו" – אין זה משנה את העובדה שבכל זאת הבעת בדרך כלשהי ידיעה מבזה ופוגעת.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לד)


לב הדברים
הדיבור הוא כוח מיוחד שנתן לנו ה'; הוא חושף את הצד הפנימי והנסתר שקיים בתוכנו. זהו גם הכוח המבדיל בינינו לבין בעלי החיים, החסרים את העולם הפנימי הנסתר.
• כוח הדיבור מאפשר לנו להפוך מציאות חולין לקודש. על-ידי הדיבור אנו הופכים מעשי חול למעשים בעלי ערך רוחני מקודש.
• מילים מגדירות את היחס לסיטואציות שאנו חווים, לבני אדם ובעצם לכל דבר. הדיבור הוא מה שיקבע את ההתייחסות שלנו, את זווית המבט. מה שאנחנו אומרים יכול לקבוע את היחס למציאות שסביבנו.
• כדי שכוח הדיבור לא ייפגע חשוב ללמוד איך להשתמש בו בצורה נכונה; צריך לדבר בעדינות ובסבלנות. אלימות – פיזית ומילולית – היא ביטוי לחוסר יכולת להסביר את עצמנו בצורה בוגרת וסבלנית.
• כדי לא לשחוק ולהוזיל את כוח הדיבור יש להישמר מדיבורים חלולים וריקים, ללא משמעות וללא מחשבה.
• מפני שהמילים הן כל כך משמעותיות ומשפיעות צריך להשתמש בהן, להשתמש בהן בצורה נכונה ומחושבת.

סיפור-
תמיד הוא היה חייל בעייתי. חמוד, מצחיק, אבל בעייתי. אחד כזה שהגיע בטעות לצה"ל, ועוד לא סיפרו לו על הטעות. המפקדים האחרים אמרו לי שהוא סתם זרקן. "הוא סמרטוט, מה אתה מאמין לו?" אמר אוהד. אבל אני האמנתי. ניסינו לבנות משהו ביחד, להאמין שהוא יצליח. לזמן מה היה נראה שזה אפילו מצליח. אך לאט לאט זה דעך, התקריות החלו חוזרות ונשנות. אני טייחתי הכול. רציתי שיצליח. שנצליח. אוהד צחק עלי ואמר שאני תמים והגיע הזמן שאפתח את העיניים. "אתה תמיד חושב בראש של חוקר משטרה. אתה לא רואה שהוא מתאמץ, מנסה? אתה תראה, הוא עוד יסיים מסלול". אוהד צחק. חשבתי שאני צודק...
עד לאותו פיצוץ בשטח, ההשתוללות אשר סופה בפגישה עם הקב"ן. הפרופיל שלו ירד והוא עבר למפקדה. החיים חזרו למסלולם, ולי, כמפקד הם היו אפילו פשוטים יותר. בלי מתחים מיותרים ומריבות מטופשות. "אולי באמת הוא לא היה צריך להיות כאן. סתם התעקשתי...".
החורף עבר והגיע הקיץ. במדבר הזה כנראה לא שמעו על תקופה ושמה אביב. יושבים בשטח, מחפשים פינה של צל להיזרק בה.
זו הייתה כנראה שעת צהריים. 'ביקור נימוסין' של זבוב מקומי התארך מעבר למתוכנן, ואני מתחיל להבין שבהפסקה הזו כבר לא אנוח.
הפלאפון מצלצל. "זה תומר. מה הוא רוצה?" אוהד פתח חצי עין, הרים גבה וחזר לישון. קמתי והלכתי הצִדה.
"מה שלומך, תומר?"
"ככה. תגיד, אתה פעם דיברת עם המפקדים שלי פה במפקדה?"
ניסיתי להיזכר. "לא זכור לי", אמרתי, וניסיתי להבין מה העניין. "מה קרה?"
"פשוט הם טוענים שהיית פה פעם, וסיפרת שאני סמרטוט וזרקן. הם מאוד עצבניים עלי עכשיו. ניסיתי להסביר להם שאני מאוד לחוץ לאחרונה, אבל הם טוענים שאני שוב סתם מתרץ, ואפילו המפקד הקודם שלי טוען שאני תמיד מתבכיין ומתחמק מעבודות".
שתקתי. לפתע נזכרתי.
יום אחד, אני אפילו לא זוכר למה, הגעתי למפקדה. קצת דיבורים עם המִפקדונרים והגענו אליו. "אתה היית מפקד של תומר? איזה סמרטוט, אה? כל הזמן מתבכיין". "לגמרי", אני עניתי. החבר'ה צחקו והחליפו עוד כמה בדיחות. מסתבר שגם אני. אחר כך הלכתי, כנראה. אני אפילו לא זוכר מתי זה היה.
לא ידעתי מה לומר. "כן, הייתי שם, אבל רק אמרתי להם שהייתי פעם המפקד שלך. לא זכור לי מעבר לכך".
"אתה בטוח?"
"אני די משוכנע. אתה צריך אולי עזרה, שאני אדבר אִתם?"
"לא, זה בסדר, תודה. להתראות"
"להתראות..." פסעתי בכבדות בחזרה אל הפינה. אוהד כבר היה ישוב.
"מה הוא רוצה ממך?"
"לא יודע, כנראה התקשר בטעות..."




עוד בנושא מידות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il