ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת וארא תשע"ז

ההתבטלות והקדושה

האם משה היה צריך להסתיר פניו? ◆לקבל את דברי ה' כדברים מוחלטים ◆מידת הדין בעצם היא מידת רחמים ◆התעוררות לתשובה צריכה לבוא מהאדם עצמו ◆קל וחומר מצפרדעים ◆קדושת שבת וקדושת ראש חודש ◆להכנס טהורים למקום הקודש ◆מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
לחץ להקדשת שיעור זה
האם משה היה צריך להסתיר פניו?
אני רוצה לחזור ולהסביר יותר את מדרש האגדה שהזכרנו בשבוע שעבר:
"וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" (שמות ג, ו). אמר: אלוקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא. אחד מהן אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות שנאמר: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שם לג, יח) אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם כ) כשבקשתי לא בקשת (שמות רבה ב, ה)
אחד מהתנאים אומר שמשה לא עשה טוב שכאשר הקב"ה נגלה אליו הוא הסתיר פניו ולא רצה להביט, אז כשהוא מבקש לראות את הקב"ה, אומר לו הקב"ה: 'כשהצעתי לך לא רצית, עכשיו עברה השעה'. יש ללמוד מכאן שכאשר יש הארה גדולה והקב"ה מופיע, צריך מהר לחטוף אותה ולא לעסוק בענווה. זו דעה אחת. ממשיך המדרש:
ואמר יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אף על פי כן הראה לו, בשכר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" (שם ג, ו), "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שם לג, יא), ובשכר: "כִּי יָרֵא" (שם ו), "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שם לד, ל) ובשכר: "מֵהַבִּיט" (שם ו), "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח)
דווקא בגלל שהוא הסתיר פניו, הקב"ה נגלה אליו פנים אל פנים. בשכר שהיה ירא, בני ישראל העריצו את משה ופחדו לגשת אליו. ובשכר זה שפחד להביט זכה להביט בתמונת ה'. ממשיך המדרש:
ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה, לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר: "מֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (שמות לד, כט)
שני מאמרי חז"ל שלכאורה סותרים זה את זה ומעמידים אותנו בשאלה מה היה נכון לעשות. האם נכון יותר להסתיר את הפנים ולא להסתכל, הרי איך אפשר להסתכל, זו פגיעה בכבוד ה', זה לא נכון ולא יפה להסתכל בכבוד השכינה. ומצד שני צריך להסתכל, הקב"ה מופיע, זו הזדמנות להשיג השגות גדולות, להבין את ריבונו של עולם, איך אפשר שלא להסתכל. עוררתי את השאלה הזו בשבוע שעבר והיו כאלה שהשיבו תשובות מאד יפות. ועכשיו אני רוצה להסביר את דברי חז"ל.
אני חושב שיש כאן מקום להסתכל על מחלוקת של חכמים וללמוד איך להבין אותם. הדבר ברור שכאשר יש הזדמנות להתקדם, לעלות בקודש, צריך לנצל אותה. הרבה פעמים זה קורה, שהקב"ה רוצה להטיב, ואם האדם לא מנצל את השעה, היא עוברת ואחר כך מאוחר מדי ואי אפשר להשיג את הטובה. מצד שני גם ברור שאדם לא צריך לעלות למדרגות שהוא לא ראוי להן ולא לדלג למקום שלא מתאים לו. אם האדם קופץ גבוה בסוף הוא נופל, ולא מרוויחים מקפיצות לפני הזמן.
שתי ההדרכות הללו הן נכונות אלא שצריך לראות לאיזה זמן ומצב הן מתאימות. יש מצבים שצריך לנצל אותם, ויש מצבים שהאדם צריך לדעת שזו לא המדרגה שלו אלא הוא צריך לעלות לאט לאט ולא לקפוץ. חכמים נחלקו האם משה היה מוכן ולא ניצל את זה וזה הפסד, או שהוא לא היה מוכן עדיין וטוב היה שהסתיר את פניו. וכל חכם רוצה ללמוד מזה הנהגה כללית, האחד אומר: המצב היה שמשה היה 'בר הכי' והוא היה צריך להסתכל, והוא לא ניצל אותה, אז אחר כך כשמשה ביקש, הקב"ה אומר לו שכבר איחר את המועד. והדעה השנייה אומרת: משה רבינו עשה טוב שלא הסתכל כי זו לא היה הדרגה שלו באותה שעה. שתי הדעות נכונות, רק שנחלקו באיזה מצב היה משה רבינו.
תמיד כשיש מחלוקת בדברי חז"ל כאילו במציאות, הדיון הוא למעשה כשיש נקודת גבול איפה לשים אותה, האם לצד הזה או לצד השני.

לקבל את דברי ה' כדברים מוחלטים
נעבור למדרש על פרשת וארא. המדרש פותח עם הדרכה מאוד חשובה:
"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק" (שמות ו, ב- ג), הכי הוא דכתיב: "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ" (קהלת ב, יב). הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד? כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה ונתן למלך מקצת מצוות שנאמר: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים...; וְכֶסֶף וְזָהָב וגו', (דברים טז- יז) "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ", (שם) עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקדוש ברוך הוא ואמר: למה אמר הקדוש ברוך הוא לא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו? אני ארבה ולבי לא יסור. (שמות רבה ו, א)
המדרש מאריך ומצייר עד כמה ההסתכלות הזו מוטעית וחמורה, ועל זה אמר שלמה המלך על עצמו: "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ" (קהלת ב, יב). ממשיך המדרש:
מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מידותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא דברים אשר הם חצובים מלפניו? שכל דבר ודבר שיוצא מלפניו טרם הוא נמלך בפמליא של מעלה ומודיע להם הדבר כדי שידעו ויעידו כולן כי דינו דין אמת וגזירותיו אמת וכל דבריו בהשכל.
כיצד נאמר על משה? לפי שכבר הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ" (שמות ג, יט), ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקדוש ברוך הוא והתחיל אומר: "ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שם ה, כב) התחיל לדון לפניו, ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו, כי מה האדם שיבא אחרי המלך? וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא את אשר כבר עשוהו? מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו... ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה" (שם ו, ב), ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים, הדא הוא דכתיב: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שם)
המדרש מלמד אותנו כאן, ראשית כל שאין להתחכם, צריך לקבל את דבר ה' באופן החלטי וגמור בלי ערעור והרהור. ועוד דבר, שלמרות שלפעמים יש משהו שאדם עושה שלא כהוגן כמו שמשה אומר: "ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שם ה, כב). ומידת הדין רצתה לפגוע במשה, אבל אם משה התבטא כך בגלל צרת ישראל, חוזר ה' ונוהג בו במידת הרחמים. ממשיך המדרש:
דבר אחר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה" (שמות ו, ב), רבי מאיר אמר משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו. קרא לקרתני אחד להיות סרסור ביניהן, התחיל מדבר בגסות כנגדו, אמר המלך: מי הגיס את לבך לא אני הוא שעשיתיך סרסור? כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מי גרם לך שתרבה דברים הללו אני הוא שגדלתי לך. (שמות רבה ו, ג)
אפשר להבין את הרעיון כאן באופן פשוט. ה' אומר למשה: 'אני נתתי לך כוח לשליחות ואתה משתמש בו כנגדי, כל הכוח שיש לך הוא ממני ועכשיו אתה תוקף אותי?'. אבל אני חושב שאפשר להבין את המדרש הזה באופן עמוק. משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו, הוא רצה שדכן שיטפל בבת שלו, מנהל שינהל את החתונה ואת האירועים והדירה, שיטפל בכל הדברים. ואז בא הסרסור הזה ואומר: 'אדוני המלך, אתה לא נותן לבת מספיק, צריך עוד אמצעים, לסדר את האולם, לשלם על השידוך...' הסרסור טוען כנגד המלך על כך שהוא לא מטפל בבת בצורה נכונה. אומר לו המלך: 'הרי בשביל בתי קראתי לך, אני רוצה את טובת בתי! אתה רוצה את טובת ביתי?! כל התפקיד שלך מפני שאני דואג לבת שלי, אז אתה נותן לי ביקורת שאני לא מטפל בה כראוי?'. כך הקב"ה אומר למשה: 'מה אתה אומר: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שמות ה, כב) כל מה שהזמנתי אותך זה בגלל שאני מרחם על עם ישראל, בגלל שאני רוצה להוציא אותם ממצרים, כי "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שם ד, כב) אז אתה עכשיו אומר לי שאני עושה רע לעם ישראל?! הרי כל השליחות שנתתי לך היא מפני שאני מרחם על עם ישראל!' המדרש כאן מלמד אותנו שה' אמר למשה שהטענה מעיקרא לא מובנת, כל השליחות של משה היא מפני אהבת ה' לישראל ואם כך גם מה שה' עושה עכשיו זה לטובתם, ולמה משה לא מבין את הדברים. ומה גם שה' הזהיר את משה מראש שכך יתנהלו הדברים. משה חשב שהוא עוזר לעם ישראל ומשתדל לטובתו, ומכיוון שה' ראה שזו כוונתו הפך את מידת הדין למידת הרחמים.

מידת הדין בעצם היא מידת רחמים
מהמהלך הזה אני רוצה לעבור לדברי ה'אוהב ישראל' בתחילת הפרשה (ד"ה וידבר):
"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב) ופירש רש"י ז"ל: דבר אתו קשות (ד"ה וידבר). לכאורה דיוקו של רש"י ממה שהוזכר כאן לשון "וידבר אלקים" כי דיבור הוא לשון קשה, וגם שם אלקים מורה על דין וגבורה ותוקף ובעל היכולת ליפרע מעוברי רצונו כנודע. ואם כן קשיא סוף הפסוק שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" שזה מורה על רחמים גמורים, כי ויאמר הוא לשון רך, וגם שם הוי"ה ב"ש הוא כולו רחמים, ואיך דייק רש"י מכאן שדיבר אתו קשות?
אמנם "וידבר" זו לשון קשה, אך "ויאמר" זו לשון רכה. הפסוק מתחיל: וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה, וממשיך: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. אז למה רש"י כותב שדיבר בלשון קשה?
משיב ה'אוהב ישראל':
ונראה דרש"י אזיל לשיטתו שפירש בסוף הפרשה שלמעלה מזו. על פסוק: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה" וגו'. (שמות ו, א) עַתָּה תִרְאֶה גו' אבל במלחמות ל"א מלכים לא תראה (ע"פ סנהדרין קיא א).
לכן מסביר האוהב ישראל, שהלשון הקשה שהקב"ה אמר למשה, וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה, היא בעצם לשון של מידת רחמים כי כאן אמר לו: אתה לא נכנס לארץ ישראל. ואיך זה יכול להיות - חז"ל אומרים שאם משה היה בונה את בית המקדש הוא היה עומד וקיים לתמיד (סוטה ט ע"א), ומצד שני חז"ל דורשים על המזמור בתהלים: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ" וגו' (תהלים עט, א). למה כתוב " מזמור לאסף"? היה צריך לומר קינה לאסף! משיבים חז"ל שהקב"ה כילה את חמתו בעצים ואבנים ולא כילה את חמתו בישראל (איכה רבה ד, טו), נמצא שזה שמשה רבינו לא נכנס לארץ ישראל ולא בנה את בית המקדש היה לטובה. כי אם היה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש אי אפשר היה להחריבו, וחס וחלילה אם היה צריך לדון את ישראל לא היה משכון שאפשר לשים במקום ישראל, ובלשון סגי נהור: שונאי ישראל היו נחרבים. חסד עשה הקב"ה שלא הכניס את משה לארץ ישראל ושמשה לא בנה את המקדש. לכן הפסוק "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה ה'", אומר שה' דיבר במידת הדין עם משה, אבל זה היה לטובתם של ישראל: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'", ומשה קיבל את הדברים, כי אם זה לטובתם של ישראל הוא מוכן לקבל.
הרעיון הכללי הוא שכל דבר שקורה הוא טוב. כי כל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג, לח). אם באה לאדם איזו צרה, או דחק, הכול לטובה. יש טובה גלויה יש טובה נסתרת וצריך תמיד להאמין שבתוך מה שנראה רעה טמונה טובה, זה עדיין לא נגלה, זה נסתר, זו טובה פנימית. וזה פשט הכתוב: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז, ה) פשט הפסוק הוא שצריך לדעת שתוכחה מגולה טובה כי טמון בה דבר טוב, כל תוכחה מגולה, אם מבינים שיש בתוכה אהבה נסתרת, אז הופכים את התוכחה המגולה לטובה. כשאדם מאמין שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה, הוא ממתיק את הדינים, הוא מסתכל על הקשיים, ומבין שיש להם תפקיד, הם באים להטיב, אז הוא ממתיק אותם והופך אותם לטוב. זאת צריכה להיות ההסתכלות התמידית של האדם, להכיר ולדעת: כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.

התעוררות לתשובה צריכה לבוא מהאדם עצמו
עוד רעיון מהאוהב ישראל: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם..." (שמות ו, ה) המילה "אני" מיותרת, היה לו לומר 'גם שמעתי'! מסביר האוהב ישראל: אני שמעתי את נאקת בני ישראל שצועקים שקשה השעבוד, מענים אותם, מעבידים אותם, אני שומע את הנאקה. ובתוך הנאקה אני שומע שהם מבינים שהבעיה שיש כאן היא לא רק השעבוד אלא זה שהמצרים גורמים לישראל להתקלקל מבחינה רוחנית. לא רק הגוף סובל אלא גם הנשמה סובלת, גם היא ירודה. על זה בני ישראל זועקים, שגם הנשמה נפגעת. וכל זה קורה להם בגלל חטאים שחטאו, והתחילו לבכות על החטאים שחטאו וגרמו לנשמה לרדת כל כך נמוך, ועכשיו סובלים גם סבל גופני וגם סבל נשמתי.
בני ישראל ממשיכים עוד שלב: 'איך ייתכן שכל ההתעוררות הרוחנית שיש לנו היא בגלל פרעה?! הוא גורם לנו התעוררות, "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שם יד, י) פרעה מקרב אותנו לריבונו של עולם, הוא מענה אותנו מביא עלינו צרות גשמיות, ואנחנו נזכרים שהצרות הן צרות רוחניות, ובגלל זה אנחנו עושים תשובה, ומי שגורם לכך זה פרעה! איך ייתכן כדבר הזה?!' התחילו מצטערים על כך שמה שגורם להם להתעורר בתשובה אלו דברים חיצוניים, צרות וקשיים, גזרות פרעה. וזה משמעות הפסוק: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם..." (שם ו, ה), מצרים גורמים להם לעבוד את ה', ועל זה הם צועקים ובוכים, למה אנחנו מתעוררים לעבודת ה' בגלל פרעה - זה צריך לבוא מעצמנו.
הרעיון הזה חוזר מספר פעמים, פעם באוהב ישראל, ופעם באור המאיר. "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שם יד, י) פרעה גרם לישראל לזעוק אל ה'. אדם לא צריך לחכות לגורם חיצוני, לסנה שגורם לו להתבונן, לצרות שגורמות לו להתבונן, אלא מתוך תוכו להימשך ולבדוק את עצמו איך הוא כל הזמן מתחזק ומתעלה בעבודת ה'. זה לא לכבודו של האדם שהדברים החיצונים יגרמו לו להתקרב לעבודת ה'.

קל וחומר מצפרדעים
הגמרא במסכת פסחים (נג ע"ב) אומרת:
דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו: "וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ... וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" (שם ז, כח) אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה!
צריך להסביר, מה הקל וחומר שהם למדו מהצפרדעים. רש"י מסביר (ד"ה מה ראו) שהשאלה "מה ראו" היא למה הם לא דרשו "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם? הרי הם לא היו צריכים למסור את נפשם על כך! תוספות מקשים (ד"ה מה): הרי היה שם איסור עבודה זרה וכן היו צריכים למסור את הנפש. ומתרץ שלא הייתה שם ממש עבודה זרה אלא שעשו שם פסל לכבוד המלך ולא לשם עבודה זרה בכלל, ובזה אין איסור להתכופף ולהראות כבוד למלך. לכן שואלים למה הם מסרו את הנפש. והתשובה היא שהם עשו קל וחומר מהצפרדעים. גם לצפרדעים אין ציווי על מסירות נפש ובכל זאת מסרו את הנפש. אבל אין לצפרדעים דין של "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה)? !המהרש"א (ד"ה מה) מתעסק בשאלה הזו, הרי אין להם בכלל ציווי על מסירות נפש ולא ציווי לחיות, אז זה קל וחומר שאפשר לפרוך אותו! אולי הם עשו קל וחומר לעצמם שאומנם הצפרדעים לא מצוות על "וָחַי בָּהֶם" אבל גם לא על קידוש ה', אז חנניה מישאל ועזריה שמצווים על קידוש ה', אומנם גם על "וָחַי בָּהֶם" לא כל שכן?! ואפשר שבאמת הם לא היו מחויבים בזה כמו שאמר תוספות.
ראיתי פעם שבעל ה'שרידי אש' מסביר את הדברים באופן מאוד מיוחד. הרי לא ברור מה פירוש הלימוד מצפרדעים? אפשר ללמוד מהם הנהגות?! אלא שלצפרדעים יש טבע, ותמיד הם הולכים אחרי הטבע שה' טבע בהם. כך הם חיים וכך הם מתנהגים בלי שום שינוי. את זה צריך ללמוד מצפרדעים, טבע פנימי, עמוק. לצדיקי הדור, חנניה מישאל ועזריה היה כזה טבע עמוק, שלפני ששואלים אם מותר ואסור, אי אפשר לפגוע בכבוד שמים! זה בכלל לא שייך! עוד לפני הדיונים, הם עשו קל וחומר מצפרדעים, כמו שלצפרדעים יש טבע בריא כזה, גם לנו יש טבע , טבע להיות דבקים בריבונו של עולם, לשמור על קדושת ה' באופן היותר שלם והמלא. זו מין ספונטניות של דבקות בריבונו של עולם, ספונטניות עמוקה. זו המהות של צדיקים במדרגה של חנניה מישאל ועזריה, להיות דבקים בריבונו של עולם בלי גבולות בכלל. זה הרעיון הטבוע בקל וחומר מצפרדעים, כאן מובע הטבע העמוק, הבריא של הצדיקים שמוסרים נפשם.

קדושת שבת וקדושת ראש חודש
השבת הייתה שבת ראש חודש. כבר אמרנו בשנים הקודמות שבשבת ראש חודש יש קדושה כפולה. והקדושה הכפולה אלו לא שתי קדושות שחלות ביחד באותו יום, גם ראש חודש וגם שבת, גם יעלה ויבוא וגם תפילת שבת, כאילו יש שתי קדושות שחלו באותו יום, וכל אחת עומדת בפני עצמה, אלא בגמרא במסכת זבחים (צ ע"ב) אנחנו מוצאים שהקדושות מתאחדות ואלו לא שתי קדושות נפרדות החלות באותו יום. הגמרא דנה במקרה שיש קרבן תדיר ויש קרבן מקודש מי קודם, האם תדיר קודם שיש לו חשיבות שהרי הוא תמידי וקבוע, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם, או שמקודש ושאינו מקודש מקודש קודם. אומרת הגמרא שיש ראיה מפורשת: התמידים קודמים למוספים בשבת וכאן רואים שתדיר קודם למקודש. דוחה הגמרא ואומרת, קדושת השבת מופיעה לא רק בקרבן מוסף שהוא מיוחד לשבת, אלא הקדושה מופיעה גם בקרבן התמיד. למרות שמקריבים אותו כל יום, בשבת זה לא אותו תמיד, זה תמיד של שבת. קדושת השבת מגיעה לכל חלקי השבת ולא רק לחלקים שבהם אנחנו מבטאים את קדושתה, כקידוש וכדומה, אלא מופיעה גם למשל בברכות הראשונות והאחרונות של תפילת העמידה. הקדושה מופיעה בכול.
מביאה הגמרא ראיה נוספת: מוספי שבת ומוספי ראש חודש, מוספי שבת קודמים. מוסף ראש חודש הוא יותר מקודש, כי מוסף ראש חודש גם מכפר לדעת רבי יהודה על טומאת מקדש וקודשיו (שבועות פרק א, א), וקרבן שמכפר יותר קדוש מקרבן שבא רק מפני קדושת היום. מוכח שתדיר קודם למקודש שהרי שבת יותר תדירה מראש חודש.
עונה הגמרא שוב: מי אמר שקדושת מוסף של ראש חודש מועילה רק לקרבן ראש חודש, היא מועילה גם למוסף של שבת. והגמרא ממשיכה עוד שלב, בראש השנה, שהוא גם ראש חודש, מוספי ראש חודש קודמים למוספי החג! ושוב עונה הגמרא אותה תשובה: החג מוסיף קדושה גם לקרבנות ראש חודש. שואל התוספות (ד"ה תא שמע): למה הגמרא מוסיפה להביא עוד ראיות אחרי שהגמרא הביאה את העיקרון שקדושת השבת מתפשטת גם על התמיד ולא רק על המוסף של השבת, הרי התשובה כבר ידועה לגמרא אז למה להביא גם ראיה משבת וראש חודש וראש השנה - תוספות לא מסביר.
עלה בדעתי שהיה אפשר לחשוב שמוסף של ראש חודש כיוון שהוא מכפר אז זה דין בקרבן, זה לא דין ביום אלא בקרבן שהוא מכפר, והוא יותר קדוש ואם אף על פי כן מקריבים את מוסף שבת קודם, זאת אומרת שתדיר קודם, כך רצתה הגמרא להביא ראיה, שזה דין בקרבן עצמו. והתשובה של הגמרא שזה דין ביום. שהיום מכפר, יום שמביאים בו קרבן שמכפר זה שייך למהות היום. אחר כך מישהו אמר לי שבאמת אנחנו אומרים במוסף של ראש חודש: 'זמן כפרה לכל תולדותם', זה דין בזמן. ראש חודש מכפר, וגם הקרבן מכפר. מכל מקום היום בעצמו גם כן מכפר. וזה נפקא מינה למעשה כיום, שלא מקריבים קרבן בראש חודש, האם ראש חודש גם פועל את הכפרה - כנראה שבמובן מסוים יש ליום הזה כוח מכפר.

להיכנס טהורים למקום הקודש
העבודה של קרבן ראש חודש זו כפרה על טומאת מקדש וקדשיו. אם אדם נכנס למקדש בטומאה או אם אדם אכל קודש בטומאה הקרבן הזה מכפר. ועל מה הוא מכפר - הגמרא אומרת כדעת רבי יהודה שעל חטא לא ידוע לא לפני ולא אחרי. האדם לא ידע שהוא הולך לעשות איסור וגם אחר כך לא נודע לו שהוא עבר על איסור. משהו מאוד פנימי, האדם בכלל לא מודע שהוא עשה נזק לעצמו וגרם פגם בהתנהגות שלו, כי הוא פגע בקדושת המקדש וקדשיו בלי ידיעה, וזה פגם בו וצריך לנקות את הפגם הזה, וזה התפקיד של ראש חודש. הקרבן הוא פעולה מעשית, הוא מתקן את החטאים המעשיים. אם אדם עשה מעשה של חטא, פגימה בקודש, הקרבן מכפר על זה.
אנחנו יכולים לקחת מזה שיש עולם של קדושה רוחנית, בית מקדש רוחני ואדם נכנס אליו בטומאה רוחנית וזה לא טוב. יש גם עולמה של תורה, וכשאדם נכנס למקום הרוחני הזה, כשאדם נכנס לבית מדרש, למקדש מעט, צריך להיכנס בטהרה. כבר הזכרנו את הדברים, שרבי פנחס מקוריץ אומר שאדם שנכנס לבית הכנסת צריך להרגיש כאילו עובר מעבר גבול שבו עושים בדיקות אם הוא לא מכניס דברים שהמדינה לא מרשה להכניס. כך גם אדם צריך לדעת שכאשר הוא נכנס לבית כנסת הוא נכנס למדינה אחרת, למדינה של קודש, למקום אחר, ויש במקום הזה מגבלות. צריך לבוא בלי דברים שלא מתאימים לבית הכנסת. זה מבחינת המקום, ואני אומר שאפשר להעלות את זה עוד מדרגה. אדם שעסוק בקודש, וקודם לזה הוא נטמא במחשבות או בהרהורים או באיזה דבר, עליו לנקות ולטהר את עצמו ולא ליהכנס לקודש בלי שהוא כיפר את הפגם הזה כי אחרת הוא מטמא את הקודש.
לפעמים אדם לא מודע לכך שצריך כפרה, ולכן יש ראש חודש, שמכפר גם על הדברים הפיזיים, שאדם נטמא ונכנס למקדש, אבל לא רק על זה, אלא ראש חודש מכפר גם על דברים פנימיים רוחניים. כאשר ראש חודש מגיע אנחנו מתחדשים, אנחנו מקבלים טהרה חדשה, ניקיון חדש. כמובן שכדי שהטהרה הזו תחול, אנחנו צריכים לרצות ולהתאים את עצמנו לדבר, אם אדם טובל ושרץ בידו זה לא עובד. יש לראש חודש מעלה מיוחדת של התנקות, 'זמן כפרה לכל תולדותם'. וכשעובר ראש חודש אנחנו במצב יותר טהור, יותר טוב.

מחלוקת בית הלל ובית שמאי
נכנסו לחודש שבט ונטהרנו. שבט הוא חודש של התחדשות. יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל מתי ראש השנה לאילנות (ראש השנה א, א), וחז"ל אמרו לנו שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ע"ב), שניהם צודקים, אז יש בעיה, לפי מי ההלכה אם שניהם צודקים - שנתיים וחצי נמשכה המחלוקת עד שהוכרעה על ידי בת קול שאמרה שהלכה כבית הלל שהם נוחים ועלובים. כאילו הכרעה לא עניינית, לא בגלל שהם יותר צודקים אלא בגלל שהם יותר בעלי מידות טובות, הם מזכירים את דברי בית שמאי לפני דבריהם. תארו לעצמכם לדוגמה, אנחנו נמצאים במחלוקת עם חוג אחר שאנחנו מאוד מתנגדים לעמדה שלהם ובטוחים שהם ממש שוגים והלכה כמונו, ואנחנו מזכירים אותם קודם לדעתנו, נוהגים כבוד בדעתם למרות שאנחנו בטוחים שהם טועים.
הלל היה דמות מיוחדת. הגמרא במסכת שבת (לא ע"א) אומרת שבא אדם ביום שישי כשהלל היה באמצע חפיפת הראש ויש לו שאלות. מה קורה היום כאשר רב נמצא באמצע חפיפת ראשו ומישהו מצלצל עם שאלה, שיצלצל... לא שייך לענות באמצע... ואם הוא כבר יכול לענות, והאדם שואל אותו: 'הרגלים של אפרקיים רחבות, אולי אתה יודע למה?' הסבירות היא שהרב יענה: 'ערב שבת קודש זה מה שיש לך לשאול? אתה לא יכול לדחות את זה לאחר השבת? זה דבר דחוף?' ובכל זאת הלל עונה לו בנחת. ואחרי רבע שעה עוד טלפון, עוד שאלה של נודניק ושוב עונה בסבלנות. ראיתם פעם רב כזה?! זה כמעט בלתי אפשרי, להיות בעל מידות אציליות כאלה. זה היה הלל ולכן נפסקה הלכה כמותו. מי שעניו באמת יודע להגיע לבירור ההלכה באופן אמתי, הוא נקי מכל חשבון ונגיעה. זה היה משה רבינו שהיה עניו מכל אדם, הוא יכול להעביר את התורה לישראל. ולכן גם זכה הלל והיה לנשיא ישראל, בגלל ענוותנותו.
נחזור לעניינו. בית שמאי אומרים שראש השנה לאילן זה בראש חודש שבט, יש כאן התחדשות של בכוח. במחלוקות של בית שמאי ובית הלל תמיד בית שמאי הולכים לצד ה'בכוח' ובית הלל על ה'בפועל'. השאלה האם ראש השנה לאילנות הוא ר"ח שבט כשמתחילה צמיחה, האם להגדיר שהגדר הוא הבכוח, או שראש השנה לאילנות הוא רק כאשר הצמיחה בפועל בט''ו בשבט. שניהם צודקים. מבחינה מסוימת הצמיחה מתחילה כבר בראש חודש שבט ומבחינה מסוימת רק בט"ו בשבט. השאלה שבה נחלקו בית שמאי ובית הלל היא עד כמה אנחנו צריכים את ההופעה של התחלת הצמיחה.
"הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), לכל חודש יש המעלה המיוחדת שלו, וזו המעלה של חודש שבט. אנחנו משתמשים בביטוי של צמיחה גם כלפי הישועה, 'מצמיח קרן ישועה', 'את צמח דוד עבדך מהרה' תצמיח', 'צמח צבי'.
שבעזרת ה' נזכה שהחודש הזה יהיה חודש טוב של צמיחה, ועליה במעלות הקודש.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא וארא

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il