ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הישרות הנכונה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (44 ד')

כ"ט שבט תשע"ז

הישרות הנכונה

שיחת מוצאי שבת משפטים תשע"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

עבד עברי
קראנו השבת את פרשת משפטים ופרשת שקלים. נאמר בפרשה: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א), והדבר הראשון בפרשה: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שם ב). כל מה שכתוב בתורה הוא נצחי. התורה למעלה מהסדר, למעלה מהזמנים, היא באה ממקור בלתי מוגבל, וכאן אנחנו פוגשים פרשה ששייכת לעבר כביכול, היום אין עבד עברי, אין אמה עבריה. זה לא מובן, אפילו לא מובן איך יכול להיות שהתורה מסכימה לסוג כזה של עבדות. והמתבונן חושב שבעצם התורה ניתנה לזמן מסוים והיא מתייחסת כביכול רק לעובדות שהיו בזמן שהיא ניתנה.
אבל למעשה כלול בפרשיה הזו הדרכה לכל הדורות. גם אם ישתנו פני הדברים, המהות הפנימית תמיד נשארת. בתנאים המקובלים אז כשקיימת עבדות, באה התורה ואומרת שאין עבדות ארוכה, לכל היותר שש שנים, אין דבר כזה לקנות עבד לתמיד. העבדות מוגבלת ואחרי שאדם יוצא מעבדות צריך לתת לו מענק. ויותר מזה, אומרים חז"ל שמי שקונה עבד קנה אדון לעצמו (ילקוט שמעוני בהר, תרסד). לא ייתכן שהאדון שותה יין ישן והוא נותן לעבדו יין חדש, או שהאדון אוכל מאכלים איכותיים והעבד יאכל מאכלים גרועים, אלא מה שהאדון אוכל יאכל עבדו. גם המיטה של העבד צריכה להיות נוחה בדיוק כמו זו של האדון. ואם לעבד יש אישה, האדון צריך לפרנס גם את אשתו וילדיו. זו מין עבדות. התורה לא רוצה שיהיה אדם נחות שקומתו כפופה, חס וחלילה. כמו שאמרנו שאין עבדות יותר משש שנים.
יש מציאות שאנשים לא יודעים להתנהל בעצמם, גם היום יש מציאות כזו, ואם מישהו לא מנהל אותם הם לא מסתדרים . מהפרשה הזאת אנחנו יכולים ללמוד גם מה היחס שצריך להיות בין מעביד ובין פועל. יחס של כבוד, יחס של שווין, לתת לפועל את כל התנאים הטובים והנכונים, לא לנצל את הפועל ולהשתמש בכוחותיו רק כדי שהמנהל, בעל המפעל, ירוויח. בזה עוסקת כל הפרשה שלנו, בתורת המשפטים, ביחסים הנכונים שבין אדם לחברו. וזה נמצא באמצע התורה ללמדך שהמצוות שבין אדם לחברו הן מצוות מרכזיות, מצוות עיקריות. הן לא דבר צדדי זה לא שמצוות שבין אדם למקום זה העיקר ומצוות בין אדם לחברו זה 'חזי לאיצטרופי', אלא מצוות של בין אדם לחברו הן הבסיס לכל עבודת ה'.

תשלומי נזיקין
בפרשה יש כמה מצוות של תשלומי נזיקין. כשלמדנו מסכת בבא קמא, עסקנו בפתיחת המסכת בכך שהתורה לא אמרה שאסור להזיק אלא אמרה שהמזיק חייב לשלם, וצריך לחפש מקור לכך שאסור להזיק. אך למעשה זה פשוט שאסור להזיק, ויש בזה כמה מצוות כמו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) וכן: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (שם כה, יז), הרבה פעמים התורה אומרת שלא לפגוע במישהו אחר, חס וחלילה. הגמרא אומרת לנו שנזיקין זה 'מלוה הכתובה בתורה', כלומר זה חידוש של התורה שחייבים לשלם. אם אדם לווה, החובה להשיב את ההלוואה זה לא 'מלוה הכתובה בתורה' כי פשוט שהוא חייב לשלם, וכן אם אדם גזל, זה פשוט שהוא צריך להחזיר את מה שהוא גזל. וכן אם הוא גנב, או אם הוא שואל, ברור שעליו להחזיר את מה שהוא גנב או שאל. אבל אם אדם הזיק הוא לא לקח לחבר שום דבר. כמובן שמה שהוא עשה זה לא ראוי, אבל מבחינת דיני תשלומים הוא לא לקח משהו שהוא צריך לשלם עליו. ייתכן שהיה צריך לתת לו עונש על זה שהוא הזיק לשני וזו תורת עונשים, אבל לא לשלם! חידשה התורה שגם בנזיקין צריך לשלם את ההיזק. אם אדם הזיק לחברו אומרת התורה: "...יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל; כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, כד-כה) בעצם היה צריך להעניש את מי שעשה פצע או חבורה בחברו באותו אופן שהוא עשה לשני. באו חכמים והסבירו לנו שאף על פי שהתורה כתבה לנו במפורש שצריך לתת עונש פיזי, הכוונה לממון ואין הכוונה להוריד את היד... והסבירו לנו שזה מוכרח להיות כך, כי לפעמים אם נוריד לשני את היד והוא ימות מזה, נמצא שהענשת אותו שלא באופן מידתי (בבא קמא פג ע"ב) אם כך מוכרח להיות שהכוונה לממון, אז למה התורה לא כתבה במפורש ממון?
אלא שהתורה כתבה: "יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל; כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, כד- כה) כי התכוונה לומר לנו שהתשלום לא מספיק. אם אדם חבל בחברו, הממון שמשלמים בפועל לא מפצה לגמרי. בעצם היה צריך לתת את העונש בידי שמיים ממש בגלל חומרת המעשה, אבל בדיני אדם אי אפשר לבצע את הדבר. כאשר נתן הנביא בא אל דוד וסיפר את המשל של כבשת הרש, שאדם עשיר בא אל הרש ולקח ממנו את הכבשה היחידה שלו, ושאל מה הדין שלו, אמר דוד: "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (שמואל ב יב, ה), כלומר חייב מיתה. אבל בפרשה שלנו כתוב שאם אדם גוזל כבשה יש דין ארבעה וחמישה במקרה שהוא גנב ומכר או טבח, אך אם רק גנב חייב כפל ולא מיתה. התורה באמת לא חילקה אם גונבים מאדם עני או עשיר, יש כלל שכולל את כולם שאם אדם גונב כך דינו. אבל כאשר אדם בוחן את התמונה כולה, יש הבדל מי גזל וממי, וזה בדיני שמים. אם אחד יגזול מהשני את לחמו, את פת הלחם היחידה שלו, וישאיר אותו ככלי ריק הוא כמו רוצח, הוא חייב מיתה, אבל בדיני אדם יש כלל של עונש אחיד לכולם.
התורה כתבה לנו כאן את דיני שמים, כביכול, וחז"ל אמרו לנו שבמציאות וודאי שהתורה התכוונה ממון ולא יכול להיות אחרת, אלא שהתורה רצתה לומר לנו שבעצם באופן אמיתי, אדם שחובל בחברו מגיע לו "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ויקרא כד, יט). יש כאלה שהדבר נשאר להם תמוה, וכיוון שחכמים נתנו פירוש שהוא לא הפשט, הם באו ונתנו פירוש מודרני לתורה. לא כן הדבר, אלא לפעמים התורה כותבת את המהות האמיתית של הדברים. והתורה שבעל פה צמודה לתורה שבכתב שנמסרה ממשה רבינו, והיא מבארת לנו איך הדברים למעשה.

מי שרוצה להיות חסיד

חכמים אומרים: 'מאי דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין' (בבא קמא ל ע"א), יש דעה 'לקיים מילי דאבות', וכן יש דעה 'לקיים מילי דברכות'. כל אחד הוסיף עוד דבר.
הסברנו כמה פעמים שלקיים מילי דברכות זה פשוט להתכונן לפני המצווה, לחשוב עליה, לברך לפניה. לפני כל הנאה שהאדם נהנה בעולם הוא צריך לשים לב ממי הוא מקבל את ההנאה הזו, הוא יודע להודות לריבונו של עולם. אם אדם חי כל הזמן את תוכן הברכה, ולא רק מוציא את המילים מהפה, חייו בקדושה כל הזמן. יש מאה ברכות במשך היום, כל הזמן הוא חי "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח). זו ודאי מדריגה של חסידות.
'מילי דאבות'. ודאי שמי שמקיים את כל המידות הטובות שמוזכרות במסכת אבות הוא חסיד, אבל מה החסידות בכך שאדם לא מזיק ומקיים 'מילי דנזיקין', בכך שהוא לא שובר לאחרים דברים והוא לא פוגע, אדם נעשה חסיד?! חכמים כנראה מתכוונים שאין הכוונה רק שלא להזיק, אלא לסלק נזקים מהעולם. אדם הולך ברחוב ורואה תקלה ומסלק אותה זה לקיים 'מילי דנזיקין'. אדם רואה קוצים ברחוב ומפנה אותם כדי שאחר לא יוזק, זו מידת חסידות מיוחדת במינה. כי כשאדם מסלק נזק מחברו, 'מבריח ארי מנכסי חברו', לכאורה הוא לא נתן לחברו שום דבר, הוא רק מנע ממנו נזק, והחבר לא מרגיש חובה להודות לו כי 'מה שהיה שלי נשאר לי'. לעומת זה אם אדם נתן לחברו חפץ קטן, אפילו חתיכת עוגה, החבר מודה לו. כמה כבר שווה פרוסת עוגה - אלא הוא קיבל משהו ממשי והאדם מרגיש צורך להודות. אבל אם סילקו ממנו נזק הוא לא מרגיש צורך כזה. זה חסד אמיתי, חסד ללא תמורה, 'לקיים מילי דנזיקין'. כמו שנאמר בפרקי אבות: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב, יב) זו חסידות, שאכפת לאדם הממון של השני כמו שאכפת לו מהממון שלו. הוא רוצה שאף אחד לא יפגע. התורה מלמדת אותנו בפרשת משפטים על 'מילי דנזיקין', אומנם מדובר על חיובי התשלומים אבל בעצם בתוך הדברים אנחנו רואים הנהגה שלמה.
יש בתוך הפרשה לא רק מצוות של "סוּר מֵרָע" (תהלים לד, טו), שלא לפגוע באחרים אלא להיטב עם האחר: מצוות הלוואה, היחס הנכון לגר, הדבר מופיע כמה פעמים בתורה: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט). להיזהר בכבוד הגר, בכבוד החלש. התורה היא תורת חסד.

להיזהר שלא לשקר
נאמר בפרשה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) 'התורה תמימה' מביא הרבה מדרשים מה הפירוש של 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', ראשית כל נשים לב ללשון: בכל המקומות התורה לא מדברת בלשון הרחקה, להתרחק מאיזו מידה, אלא איסור: אסור לגנוב, היא לא אומרת 'תרחק מגניבה' או תרחק מגזל או רצח. פה התורה אומרת 'תרחק'. זאת אומרת שצריך להתרחק, לא רק שלא לשקר אלא להתרחק מכל מה שיכול להראות שקר למרות שזה לא שקר ממש. יש מדרשים: 'מניין לדיין שלא יישב תלמיד בור לפניו' אולי התלמיד יגיד סברות לא טובות וזה יקלקל את הדין, 'תלמוד לומר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם) (שבועות ל ע"ב). 'תנו רבנן: מנין לדיין בחברו שהוא גזלן, וכן עד שהוא יודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרפו עמו, תלמוד לומר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) (שבועות ל ע"ב), מדובר כאן שהדיין לא חושש שהדין לא יהיה דין אמת, אמנם העדות היא אמת, אלא שהשני הוא גזלן, "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז), אל תשב לדין עם אדם שאיננו ישר, שהוא גזלן, אל תעיד עם מי שאיננו כשר לעדות. כלומר אפילו כדי לעשות דברים נכונים צריך להתרחק מאנשים לא הגונים, למרות שהדין יהיה דין אמת כי הדיין יקפיד שזה יהיה דיון אמיתי.
'מנין לדיין שהוא יודע מי העדים', תלמוד לומר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם) (שם). גם אם הדיין מרגיש שהעדים משקרים אבל אין לו הוכחה לזה, לא יאמר הדיין: 'האחריות על העדים, אני מקבל אותם, ויהיה קולר תלוי על צוואר העדים'.
מקרה נוסף: 'מנין לנושה בחברו מנה, שלא יאמר: אטעננו במאתיים כדי שיודה לי במנה ויתחייב שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום' תלמוד לומר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם) (שבועות לא ע"א), האדם הזה יודע שפלוני חייב לו מנה, ויש לו עוד תביעות על פלוני הזה והוא רוצה לגלגל עליו שבועה על אותם דברים. אז הוא אומר: 'אני אגיד לו שהוא חייב לי מאתיים והוא יגיד: מה פתאום, רק מנה! ואז הוא יהיה 'מודה במקצת שחייב שבועה', ומי שנשבע אפשר לגלגל עליו שבועה, גם שלא חייב בשבועה במקרה הזה, על עוד תביעות. גם כאן התובע עושה את זה מפני שהוא יודע שפלוני חייב לו, הוא לא מתכוון להוציא ממון שלא מגיע לו, הוא חושב שזה מגיע לו, הוא רוצה לאלץ את השני לתת את מה שמגיע לו על ידי שבועה. אסור לנהוג כך, אם הוא חייב לך מנה תתבע מנה. אסור לתבוע מאתיים הגם שזה כדי לקבל את מה שמגיע לו.
עוד דוגמא: 'מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר: אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם) (שם). הפעם זה על הנתבע, התובע מתחכם ותובע מאתיים, אומר הלווה: אם אני אודה אני אהיה חייב שבועה, הוא יגלגל עלי שבועות אחרות, אז אני אכפור בבית דין, ומחוץ לבית דין אני אשלם לו את המנה. מדוע הוא תובע ממני מאתיים, אני לא רוצה להישבע אז הוא כופר בכל והוא נפטר משבועה. זה אסור, למרות שהאדם לא גונב ולא לוקח שום דבר, אלא רק כופר, עובר על "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם). עוד דוגמא: 'מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו, תלמוד לומר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם) (שם), אחד חייב לשלושה אנשים מנה והם לא יודעים איך יוציאו ממנו את הכסף, אז הם אומרים לעצמם שאחד יהיה התובע והשניים יהיו עדים שהוא חייב מנה. הם פשוט רוצים להוציא את הכסף שמגיע להם אלא שהם לא יודעים איך להשיג את זה, אז הם רוצים לעשות את זה בדרך לא ישרה.
השבוע ניגש אלי אברך ואמר לי שהוא עובד באיזו עבודה כאן והוא ביקש לעבוד בשכר כללי ולא לפי שעות שזה שכר נמוך יותר. אלא שכדי לשלם לו המנהלים צריכים שזה יהיה מדווח לפי שעות, לכן הם אמרו לו תכתוב שאתה עובד כך וכך שעות, אף על פי שאתה עובד פחות שעות. הוא בא לשאול אותי אם מותר לו לחתום על יותר שעות, כאשר המנהלים שנותנים לו את המשכורת אמרו לו שכך צריך לעשות... אמרתי לו שזה לא ישר. לחתום על דבר שאינו נכון, למרות שזה מוסכם על המעבידים שלו - זה לא בסדר. הוא אמר למנהלים האלה את הדברים, והם הלכו למנהל היותר גדול, למקור, והוא אמר שזה הסדר והוא מסכים לכך. בא אלי האברך עוד פעם, ואמר לי: הם מסכימים! אמרתי לו שיגיד להם שאולי אפשר להחשיב גם את השעות שאתה יושב בבית ומתכונן לעבודה, זה חייב להיות אמיתי. תחפש את הדרך שזה יהיה אמיתי, אז אתה יכול לחתום. צריך לחפש איזו דרך שהדוח יהיה נכון וישר למרות שגם זה לא מושלם. הוא חשב וחזר אלי ואמר שהוא החליט לחתום על השעות שהוא עובד בלבד ולא יותר. אמרתי לו שהוא לא יפסיד מזה, ריבונו של עולם מנהל את העניינים והכספים ולא המעביד שלו נותן את הכסף, הוא רק שליח. אני כל כך שמח שהוא החליט שזה יהיה 'חלק' ו'גלאט' בלי שום התחכמות אף על פי שזה מוסכם, ושזה מקובל היום.
המדינה נותנת שכר על פי שעות, למשל בחינוך, אלא שהשכר נמוך ולא רוצים לעבוד, אז אומרים: תחתום שעבדת עוד שעות. המסגרות מסכימות לזה. אבל אמרה תורה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם). זה לא כל כך קל, אני מודיע לכם, לכן אני מאריך בדיבור. כך התורה מכוונת אותנו, להיות ישר, להיות הגון. לא לחתום על דבר שקר אפילו כשזה מגיע לך, לא להתחכם.
באו לשאול אותי, לאישה מגיע תשלום על חופשת לידה, והיא מקבלת תשלום מהביטוח הלאומי בשלושת החודשים אחרי הלידה ואסור לאישה לעבוד באותה תקופה. במפעל שהאישה הזו עובדת בו, צריכים אותה ורוצים שהיא תעבוד מספר שעות, ויש לה כוח לעבוד למרות שהיא בחופשת לידה, אז אומרים לה במפעל: אנחנו לא נשלם לך בחודשים האלה כי אסור לך להרוויח בתקופה הזו, אחר כך כשתחזירי לעבודה נשלים לך וניתן לך משכורת יותר גבוהה. זה בסדר, הרי המפעל מסכים, המפעל מעוניין בזה... אבל זה לא הסדר הנכון, אסור לה לעבוד והיא עובדת ומקבלת על זה כסף. זה לקחת כסף בגניבה. צריך להתרגל שלא לעשות התחכמויות בענייני ממונות. חכמים אמרו: 'ספק ממון לקולא' (עיין פירוש המשנה לרמב"ם ביכורים ב, יא) ואני אומר כאן: 'ספק ממון לחומרא'. אל תכנס בספיקות שאולי אתה לוקח ממון שלא שלך. אדם שמכניס ממון שאינו שלו לרשותו זה רקוב, וזה מרקיב לו את כל הממון. זה כמו לקחת פרי רקוב ולהכניס אותו בין פירות טובים והריקבון מתפשט. זה לא רק שהממון הזה לא טוב אלא הוא מקלקל את הכול. התורה לא סתם אמרה שלא לשקר, אלא "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שם). כשאדם דובר אמת התפילה שלו אחרת. יש משקל למילים שלו, הוא לא משקר. מה שהוא אומר זה אמיתי וגם המעשים שלו אמיתיים. אז התפילה שלו תפילה, הכול מקבל עוצמות מיוחדות. אם אדם לא ישר, כל המעשים שהוא עושה מאבדים את החוזק והעוצמה שלהם. האמת היא דבר מוחלט. הקב"ה אמת, חותמו אמת. (שבת נה ע"א).
חז"ל (מדרש תהלים, מזמור ז ד"ה לא יחבל) בדרשה על הפסוק: "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז, ט) מספרים שגם השקר בא לתיבה. אמרו לו: תביא בן זוג, הרי שניים שניים באים אל התיבה רק זוגות. אז הוא מצא את ה'פחתא', כוח ההרס, והם נעשו זוג ועשו הסכם, שמה שהשקר מרוויח הוא נותן לפחתא. באו אל נח וקיבל אותם לתיבה. אחר כך יצאו מהתיבה, והשקרא בשקרים שלו אסף הרבה דברים ונתן לפחתא, ואחר זמן שאל אותה: 'נו, כמה יש לנו?' אמרה לו: 'אין לנו כלום'. 'מה זאת אומרת אין לנו כלום, הבאתי לך כל כך הרבה, מה קרה?' אמרה לו: 'עשינו הסכם, שכל מה שאתה מרוויח אתה נותן לי, ואני פחתא, אני כוח ההרס, ההשמדה, הכוח שפוחת'. חז"ל התכוונו להגיד לנו שכל מה שאדם אוסף בדרך לא ישרה יש לו 'בת זוג' שמטפלת שלא יצא מזה כלום, זה לא עוזר, זה לא עובד. ואם תגידו: אנחנו מוצאים אנשים שעושים ככה וזה כן עובד, אלו דמיונות, זה לא עובד. זה עובד באופן חיצוני. כל מטרת האדם היא לאסוף כסף כדי לעשות לו טוב, ואם זה באופן לא ישר זה לא עושה לו טוב, הוא לא ירוויח מזה. אם אנחנו נזכה לקנות את מידת האמת נרוויח הרבה, זו מידה חשובה ועיקרית.
הפרשה שלנו מלאה מצוות. ניגע בעוד מצווה אחת. נאמר: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כד, לג) התורה אומרת לנו שהאידיאל והשאיפה צריכה להיות שכל הזרים, כל מי שלא גר תושב, לא יגור בארץ ישראל. היום אין אפשרות שיהיה גר תושב כל עוד אין סנהדרין ואין יובל. ארץ ישראל צריכה להיות שייכת רק לעם ישראל.
גם גר תושב לא יכול לגור בכל מקום, לא בירושלים, לא במרוכז... זאת המגמה, אנחנו חוזרים לארץ ישראל וצריך לשאוף למגמה הזאת, צריך לעשות את זה באופן הנכון. צריך להזכיר את זה כי כשלומדים מצווה הלימוד שלה מביא לידי מעשה. עצם הזכירה וההתבוננות במצווה ובמהותה מביאים לידי מעשה.

פרשת שקלים
קראנו השבת את פרשת שקלים, על מצוות מחצית השקל. חז"ל אומרים לנו (ירושלמי שקלים) שמשה לא הבין בדיוק מהי מחצית השקל והקב"ה הראה לו מטבע של אש. אני יודע שמורנו ורבנו הרב צבי יהודה לא הבין במטבעות והוא לא היה יודע כמה שווה כל מטבע. אז משה רבינו היה עוד יותר 'בחור ישיבה'... הוא לא ידע מה זה מחצית השקל, והיה צריך להראות לו... חז"ל אומרים לנו שהיו כאלה שלא ידעו מהי צורת מטבע (עבודה זרה נ ע"א), אז הקב"ה הראה לו למשה.
חז"ל מוסיפים שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. למה צריך להיות מתחת כסא הכבוד - הרעיון העמוק שיכול להיות טמון בזה שמה שנמצא תחת כסא הכבוד מחזיק כביכול את כסא הכבוד. מצוות מחצית השקל מקומה גבוה מאוד, זו המצווה שמאחדת את כל ישראל. כל ישראל נעשים שותפים יחד בהבאת הקורבנות שבבית המקדש באופן שווה, "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שמות ל, טו), כולם שווים במצווה הזו. יש כאן אחדות מיוחדת. עם ישראל מתאחד סביב המצווה הזו, וכאשר עם ישראל אחד אז מופיע כסא הכבוד, מופיע כבוד ה' בעולם. ההשתתפות של כל ישראל ביחד מגלה את כבוד ה' בעולם. 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (מנחה של שבת), האחדות בישראל נעשית אחדות ה', זה גילוי של אחדות ה'. ספר החרדים אומר שהאחדות זה ענף ממצות ייחוד ה'. אם בראש חודש אדר מכריזים על השקלים, והיום אנחנו עושים זכר לזה וקוראים את פרשת שקלים, אז יש עניין בימים האלה להוציא מהכוח אל הפועל את המטרה של המצווה הזו, את השאיפה שעם ישראל יהיה מאוחד בעבודתו את ריבונו של עולם. זה העניין של החודש הזה, חודש של חיבור, חודש של אחדות.

חודש אדר
'משנכנס אדר מרבים בשמחה' (תענית דף כט ע"א), שמחה של אמונה ושל ביטחון. חז"ל אומרים שמרבים בימים אלו שמחה כי נעשו ניסים לישראל בפורים ובפסח (רש"י שם ד"ה משנכנס). לפי מה שרש"י מפרש, מרבים בשמחה באדר וממשיכים ומרבים בשמחה בניסן, שרשרת נמשכת של שמחה, מוסיף והולך וכן הלאה, וכל כך מרבים עד שבאב קצת ממעטים.
כאשר מגיעים שלושת השבועות מגיעות אלי ולעוד רבנים המון שאלות, מה מותר ומה אסור לעשות, האם מותר לנגן שירים לילדי הפעוטון, האם מותר לעשות טיול בירושלים, האם מותר לשחות בבריכה, ובתשעת הימים מתרבות השאלות, וכך גם באבלות פרטית. וכתוב בחז"ל ' כשם שנכנס אב ממעטים בשמחה כך כשנכנס אדר מרבים בשמחה' (שם), יש השוואה. אבל כאשר נכנס אדר אף אחד לא בא לשאול איך מרבים בשמחה, רק באבלות לא יודעים איך להתאבל ויש שאלות, אבל להרבות בשמחה כולם יודעים?! זו שאלה רצינית. מהי שמחה אמיתית?! אין שמחה אלא "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט), התחזקות באמונה שממלאת את האדם ביטחון ושמחה, זה עניינו של חודש אדר. כל החודש הזה נהפך מאבל ליום טוב והירושלמי אומר שאם יש אילוץ מותר לקרוא את המגילה מתחילת חודש אדר. גם אם הדעה הזו לא נפסקה להלכה, הכוונה שחודש אדר כולו שייך למצווה הזו, לנס הזה, לטוב ה' שהתגלה בחודש הזה "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה" (אסתר ט, כב).
ובעזרת ה' שהחודש הזה יהיה לנו חודש של התרוממות רוח, של אחדות והתמלאות בתורה ובעבודת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il