ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת האנציקלופדיה התלמודית
יולדת
עד כמה זמן אחרי לידה נחשבת היולדת כחולה שיש בה סכנה?
האם ומתי יולדת מברכת ברכת "הגומל"?
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (84)
רבנים שונים
22 - אֶת תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם
23 - פרשת תזריע באנציקלופדיה התלמודית
24 - איסור האכילה ביום הכפורים
טען עוד
היולדת בתורת חולה. היולדת כשכורעת ללדת, הרי היא בסכנת נפשות (רמב"ם שבת פ"ב הי"א; טור ושולחן ערוך אורח חיים של א), ומחללים עליה את השבת (משנה שבת קכח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לכל מה שצריכה (טוש"ע שם) - קוראים לה מילדת ממקום למקום (משנה ורש"י שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו מחוץ לתחום (פירוש המשנה לרמב"ם שם); ומילדים אותה; ואם היתה צריכה נר, מדליקים נר (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו אם היתה עיורת (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, אף על פי שאינה רואה (גמ' שם; רמב"ם שם), שאומרת אם אצטרך איזה דבר יראו אחרים ויביאו לי (גמ' שם). ואם לא תתיישב דעתה שעושים יפה מה שהיא צריכה, הרי היא מסתכנת על ידי פחדה (תוס' ורמב"ן ומאירי שם).
נהרדעי אמרו שלושה שיעורים ביולדת:
(א) עד שלושה ימים מחללים עליה את השבת, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה.
(ב) משלושה עד שבעה - אמרה צריכה אני, מחללים עליה את השבת; אמרה איני צריכה, אין מחללים עליה את השבת.
(ג) משבעה עד שלושים יום - אפילו אמרה צריכה אני, אין מחללים עליה את השבת, אבל עושים לה מלאכה על ידי גוי (שבת קכח ב), שהיא כחולה שאין בה סכנה (רמב"ם שם פ"ב הי"ג).
וכן פסקו הרמב"ם (שם) והטור והשולחן ערוך (של ד) שכל שלושה ימים מחללים עליה את השבת ועושים לה כל צרכיה, בין אם אמרה צריכה אני ובין אם אמרה איני צריכה - שספק נפשות להקל (מרימר שבת שם); ומשלושה ועד שבעה, אם אמרה איני צריכה, אין מחללים עליה את השבת, ואם שתקה או אמרה צריכה אני, מחללים עליה את השבת; ומשבעה עד שלושים, אפילו אמרה צריכה אני, אין עושים לה מלאכה, אלא על ידי גוי.
ימים אלה - יש ראשונים שכתבו שהם ימים שלימים (איסור והיתר כלל נט סי' ב), ומחשבים אותם מעת לעת (תוס' ר' פרץ עירובין סח א; האשכול הוצ' ריצב"א ח"ב עמ' 114; רשב"א שבת קל ב; אור זרוע שבת סי פה אות כה ועוד). ויש שכתבו שאינם מעת לעת (תרומת הדשן סי' קמח בדעת התוס' גיטין ח ב ד"ה אע"ג; שו"ע או"ח תריז ה לענין תענית ביום כפור; מגן אברהם של ס"ק ז, ועוד), אלא לפי סדר הימים, ומיד כשנכנס היום הרביעי ללידתה נחשב לאחר שלושה (תה"ד שם). וכתב המשנה ברורה (של ס"ק י) בשם אחרונים, שמשום ספק פיקוח נפש יש לצדד להקל כדעה הראשונה.
ביום כפור. תענית יום הכפורים כתבו הרמב"ן (בתורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה), הטור והשולחן ערוך (או"ח תריז ד) שדין היולדת לגביה כדינה לענין חילול שבת לצורכה:
• שתוך שלושה ימים ללידתה לא תתענה כלל ביום הכפורים.
• ומשלושה עד שבעה, אם אמרה שאינה צריכה לאכול, מתענה והולכת; ואם אמרה צריכה אני - ואפילו אם הרופאים אומרים שאינה צריכה (דגול מרבבה או"ח שם והובא במ"ב שם ס"ק יא) - מאכילים אותה. אלא שכתבו בשולחן ערוך הרב (שם ס"ד) והמשנה ברורה (ס"ק יא) שמאכילים אותה פחות מהשיעור שחייבים עליה ביום הכפורים, ומחכים שיעור זמן שאין אכילה שניה מצטרפת לראשונה, ומאכילים אותה שוב פחות מכשיעור, וכן הלאה.
• ומשבעה ואילך הרי היא ככל אדם.
לאחר שבעה ללידתה, אם אמרה היולדת צריכה אני לאכול משום שנכבד עלי החולי, כתב האיסור והיתר (כלל ס סי' ב) שנותנים לה לאכול, שאינה גרועה מחולה אחר האומר שצריך לאכול, שמאכילים אותו ביום הכפורים על פיו. וכל שכן בשאר תעניות שהן מדרבנן, ואפילו תשעה באב - אם היא אומרת צריכה אני, מאכילים אותה, שעליה לא גזרו חכמים.
ברכת הגומל. ברכת "הגומל" שחייב לברך מי שהיה חולה ונתרפא - כתב בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי נט על פי דברי הבית יוסף והב"ח או"ח ריט והמג"א שם ס"ק ד) שאף היולדת חייבת בברכה זו. אלא שצידד קצת לומר שאין לברך ברכת הגומל על הצלת האשה בלידה, שסכנת היולדת היא בטבע העולם ורוב העולם ניצולים ממנה. והמטה לוי (הורוויץ ח"ב סי' ח) כתב שאין ברכה זו אלא למי שבא בסכנה מפני עוונותיו ופשעיו, והקב"ה הצילו; אבל היולדת באה בסכנה משום המצוה של פריה ורביה, שאי אפשר לקיימה באופן אחר, ואין לברך על הצלה זו "הגומל לחייבים טובות".
לסוברים שהיולדת מברכת ברכת "הגומל", כתב כף החיים (או"ח ריט אות ז) שצריכה להמתין עד שיעברו שבעה ימים מלידתה, שבזה יוצאת מכלל סכנה. אבל השלמת חיים (ח"א סי' נא) כתב שאינה צריכה להמתין עד אחר שלושים יום ללידתה; אלא כל שמרגישה בעצמה שהיא בבריאות שלימה, הרי זו מברכת, ואף על פי שעדיין דינה כחולה שאין בו סכנה.
פרשת מצורע
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים (יד ח)
טבילה
האם שחייה בים, ללא כל כוונה להיטהר, מטהרת כטבילה במקווה?
האם רשאי אדם להעדיף להישאר טמא ולא לטבול במקווה?
מקורה וגדרה. כל הטמאים, בין אדם ובין כלים - חוץ מכלי חרס ומפץ - יש להם טהרה בטבילה במים הנקווים בקרקע (עי' רמב"ם מקואות פ"א ה"א). לשון טבילה במובן של שיקוע הגוף במי מקוה מצאנו לראשונה במשנה, אבל בתורה לא מצינו לשון טבילה לכך, אלא רחיצה לענין טבילת אדם, וכיבוס לענין טבילת בגדים, וביאת מים או שטיפה לענין טבילת כלים. במצורע הנטהר מטומאתו נאמר: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר (כאן). בבגד מנוגע נאמר: וְהַבֶּגֶד וגו' אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר (שם יג נח). וכתב הרמב"ם (מקואות פ"א ה"ב) שכל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים, אינו אלא טבילת כל הגוף - וכל הבגד - במקוה. וכל הדברים הללו אף על פי שמפי השמועה הם, הרי נאמר בכלי שנטמא בשרץ: בַּמַּיִם יוּבָא וגו' (שם יא לב), זה בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים. וכן למדים טבילה לכלי עץ מהאמור בכלים שנגע בהם זב: וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם (ויקרא טו יב. ראב"ד בהשגות מקואות פ"א ה"ד).
מצותה וברכתה. טבילת הטמא במי מקוה היא מצות עשה, והוא מה שנאמר בבעל קרי: וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו טז), ונמנית במנין המצוות (ספר המצוות עשה קט; החינוך קעה; סה"מ לרב סעדיה גאון עשה קע). אולם כתב הרמב"ם (שם) שאין מצוה על הטמא שיטהר; ואם רוצה לא להטהר ולא להכנס זמן רב למחנה שכינה, הרשות בידו. וכן שנינו בתורת כהנים (אחרי פרשתא ה) במשלח את השעיר לעזאזל: וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם (ויקרא טז כו), יכול גזירת מלך - שיהא חייב לטבול? תלמוד לומר וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה (שם), שאינו טובל אלא מפני הטומאה. וביאר הרמב"ם (שם) שאיו אדם מצווה להטהר; ומה שאמרו שהוא מצות עשה, אינו אלא לענין שכשירצה להטהר, לא יוכל להטהר אלא בטבילה. והחינוך (שם) כתב שאם רוצה להטהר, מצוה עליו לטבול לטהרתו; ואם לא טבל ונכנס למקדש או אכל קודש, ביטל מצות עשה זו, מלבד מה שחייב כרת משום טומאת מקדש וקדשיו.
לא נאמרו הדברים שאין מצוה לטבול ולהטהר, אלא לדעת הסוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה - ולדעתם אין הטבילה מצוה אלא הכשר (עין יצחק ח"ב סי' סב אות ח ונח) - אבל לסוברים שטבילה בזמנה מצוה, ואסור לטמא להשהות טבילתו, מצות עשה על הטמא לטבול ולהטהר מטומאתו, ואפילו אם אינו רוצה להטהר (מעיין החכמה דף מה ע"א וביאור ר"י פרלא לסה"מ לרס"ג קע).
כל חייבי טבילות מברכים על טבילתם: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה" (ר"ח, רי"ף, רש"י ותוס' פסחים ז ב, ורמב"ם ברכות פי"א ה"ו). ואף לסוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה, אלא הכשר, מברכים על הטבילה, כדרך שמברכים על השחיטה (עי' פסחים ז ב. שו"ת חתם סופר או"ח סי' נה), וברכת המצוות היא (חת"ס שם). והמאירי (פסחים שם) כתב, שמה שמברכים "על הטבילה" ולא "לטבול", זהו לפי שברכת הרשות היא, שאם רצה עומד בטומאתו.
הכוונה. טבל בלא כוונה - לחולין וכן נדה לבעלה, שדינה כטבילה לחולין (חולין לא א) - נחלקו תנאים ואמוראים:
• לדעת רבי יונתן בן יוסף (בברייתא חולין שם ב) אינה טבילה. וכן אמר רבי יוחנן (שם א): נדה שנאנסה וטבלה (שאנסוה לטבול) אף לביתה (לבעלה) - לא טהרה.
• ויש תנאים שסוברים שטבילה אינה צריכה כוונה לחולין (ברייתא שם ב, וכן הוא בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ו). וכן אמר רב יהודה בשם רב: נדה שנאנסה וטבלה - טהורה לביתה (שם א). וכן דעת רב נחמן (חגיגה יח ב).
אף לדעת הסוברים שטבילה אינה צריכה כוונה, לכתחילה צריך להתכוין לשם טבילה (עי' רמב"ם מקואות פ"א ה"ח, וראש יוסף חולין לא א בדעתו); אלא שאם טבל בלא כוונה, אינו צריך לחזור ולטבול (עי' ראש יוסף שם). לדעת רבי יוחנן, שטבילה צריכה כוונה, צריך שתתכוין לטהר עצמה (הרוקח סוף סי' שעז; תרומת הדשן סי' רנז).
להלכה נחלקו ראשונים:
• יש פוסקים כרב, שאין טבילה צריכה כוונה (רבנו חננאל חגיגה יט א; אור זרוע ח"א סוף סי' שלה; אשכול ח"א סי' נ; רמב"ם אבות הטומאה פ"י"ג ה"ב ומקואות פ"א ה"ח; שולחן ערוך יורה דעה קצח מח, ועוד).
• ויש פוסקים שטבילה צריכה כוונה (המנהיג דין חפיפה סי' קכב בשם הר"ש; הרוקח סוף סי' שעט; האשכול הלכות שחיטה סי' ו בשם הרבה מרבותינו; השלמה חולין לא ב, ועוד), שהלכה כרבי יוחנן נגד רב (רשב"א חולין שם לדעה זו).
• ויש שכתבו שהדבר ספק (רמב"ן חולין שם; המנהיג שם; רמ"א בשו"ע שם בשם יש מחמירים), וצריך לחזור ולטבול (המנהיג שם; רמ"א וש"ך שם), בלא ברכה (המנהיג שם).
אי אפשר לבד!
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מדוע ראש השנה זכה להיות שני ימים וכיצד מתנהלים בחג כזה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך עושים קידוש?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
האם מותר לפנות למקובלים?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך ללמוד גמרא?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
