ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך בהעלותך

בהעלותך התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"
יש לו לאדם הנאות גשמיות ויש לו הנאות רוחניות. אכילה ושתיה – אלו הנאות גשמיות, ריח ומראה – הנאות רוחניות. הנאה רוחנית אין בה דבר ממשי ואינה גשמית. הנר הוא כלי ויש בו שמן, פתילה, שלהבת – וכל אלו גשמיים מוחשיים, אבל התוצאה היא אור שאיו בו ממשות.
וכך כשאדם רואה את המנורה שהיא גשמית, עשויה זהב והתוצאה היא אור רוחני, שפע של חכמה, הרי זה מוסר השכל לאדם שגם הוא שגופו גשמי, יכול להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה. ולכן "בהעלותך את הנרות" – מהנרות תלמד להתעלות.

עיסוק בערכי נצח
ערכים לא משתנים
בפרשתנו מובא הפסוק "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר ציוה ה' את משה", ועל המילים "ויעש כן" כתב רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (ספרי). מפרשים רבים שאלו על דבריו אלו של רש"י, וכי למה הכתוב צריך לספר לנו על כך שאהרון לא שינה? האם בכלל יעלה על הדעת שאהרון קדוש ה' ישנה מדברי ה'?
אלא שבדורנו, דברי רש"י מובנים יותר, שכן יש אנשים שטוענים כי עם התפתחות המדע והשינוי בתנאי החיים יש לשנות את התורה לפי רוח הזמן. כנגדם בא אהרון ומלמד שהאמת נצחית. שהערכים נצחיים והתורה כמובן נצחית, היא קדמה לבריאת העולם. היא מתאימה לכל דור ודור עם כל השכלולים וההמצאות שלו. שהרי הקב"ה תכנן את הכול קודם הבריאה, ולכן ציווה "שהתורה לא תשתנה כלל".
על כן בא אהרון הכהן ללמד אותנו כלל גדול: "שימו לב שלא לשנות!". כשם שאני עושה בהדלקת המנורה בשמן, כך תעשו גם כשתהיו במציאות של חשמל או חומר דלק אחר. ומכאן תלמדו על כל התורה כולה, כי המנורה הייתה מורידה שפע של חכמה ותורה לעם ישראל.
לשמור תמיד על ההתלהבות הראשונית
בהמשך לקושיה שבה פתחנו, אמרו מפרשים נוספים שמה שכתוב "שלא שינה", בא להורות על התלהבותו של אהרון כשהדליק את המנורה באותה שמחה ובאותה התלהבות בכל פעם מחדש. על כן נאמר על אהרון "מלמד שלא שינה".
הדברים אמורים במיוחד על רקע העובדה שהנרות באו בעקבות קרבן הנשיאים שאהרון לא היה שותף לו. חכמינו אמרו שכאשר ראה אהרון שהוא לא שותף עמהם, חלשה דעתו. אמר לו משה רבנו: שלך גדול משלהם, שהם מקריבים קורבן חד-פעמי בלבד, ואילו אתה מדליק ומיטיב את הנרות תמיד, ובכך אתה אף מוריד שפע של תורה וקדושה על כלל עם ישראל.
כששמע זאת אהרון, התמלא התלהבות וחשק, ובהתלהבות הזאת הוא בא להדליק את המנורה. ואז, גם ביום השני כשהוא בא להדליק את המנורה – היה לו חשק והתלהבות ממש כמו ביום הראשון. וזהו שכתוב "מלמד שלא שינה" – שלא שינה מאותה התלהבות של היום הראשון. ויהי רצון שנזכה כולנו לחוש ולהרגיש ולהתלהב בכל מצווה ומצווה שאנו עושים, כאילו זו הפעם הראשונה שבה אנו עושים אותה.

הבכיינות – סכנה
כמעט שנה ליד הר סיני
כמעט שנה שלמה נמצא עם ישראל ליד הר סיני. בראש חודש סיוון הם מגיעים אליו ומקבלים תורה. לידו הם חוטאים בעגל. לידו הם מקבלים לוחות שניים ביום כיפור, באותו מקום הם בונים משכן, ושם שורה עליהם שכינה בראש חודש ניסן. שם מתארגנים על הדגלים ויוצאים בדרך לארץ ישראל: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי". בסך הכול הם נמצאים שם שנה פחות עשרה ימים.
מבכיינות פרטית לבכיינות לאומית
משה אומר לישראל בתחילת ספר דברים כי המטרה הייתה להגיע לארץ ישראל במשך 11 יום מאז יציאתם מהר סיני: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א ב).
לפי התוכנית הראשונית, הם היו צריכים להגיע לארץ ישראל בראש חודש סיוון של השנה השנייה ליציאת מצרים. באותו יום שבו הגיעו להר סיני בשנה הראשונה. הם היו אמורים להגיע בראש חודש סיוון באותו יום ובאותו מצב. "כאיש אחד בלב אחד". "גוי אחד בארץ". בארץ הם היו אמורים לקבל תורה כמו בהר סיני. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". תורה שתתקן את העולם "ונהרו אליו כל הגויים".
כל התוכניות הללו נדחות. משהו משתבש. הם יוצאים לדרך בבכיינות. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים" – זה מהר מדי. רוצים בשר. קנאה. לשון הרע. כל אלה הם בעיות קטנות של "בכיינות פרטית" שמובילות אותם ל"בכיינות לאומית", לחטא המרגלים – "ויִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". "אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חנם לפני, אני אקבע לכם בכייה לדורות" (במדב"ר טז כ).
התיקון – הארת פנים
בתהליך התיקון אנו הולכים בדיוק באותו מסלול. רק שהפעם במקום בכיינות והתאוננות תהיה שמחה והארת פנים. "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". (דברים כו יא). ומכוחה של שמחה זו תבוא הגאולה.

מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים
"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".
ביקור חולים אין פירושו שרואה אותו בחוליו ואומר לו "תהיה בריא", ובזה יצא ידי חובתו, אלא יש לסייע לו בכל מה שאפשר כדי להחיות את נפשו. הגמרא מספרת (נדרים מ' ע"א) על רבי עקיבא שראה כמה ימים שתלמידו לא הגיע לישיבה, והלך לבדוק מה אירע עמו ומצא אותו חולה בביתו, וביתו היה מלוכלך ביותר. רבי עקיבא, שהיה ראש הישיבה הגדולה בתולדות עם ישראל, שמנתה 24,000 תלמידים, והיה מטייל בפרד"ס בלי פגע, שלט בכל התורה כולה – לא ביקש לקרוא לפועל שיבוא לנקות. הרי אם הוא היה מבקש עזרה, היו מיד קופצים ומתגייסים לעשות ככל היוצא מפי גדול הדור. הוא עצמו הפשיל את שרווליו, טרח ויגע וניקה לתלמיד את ביתו והחליף את מצעיו של החולה, רחץ אותו והלביש אותו בגדים נקיים, עד שאותו חולה אמר: רבי החייתני. ואילולא עשה כן מי יודע אם היה החולה חי. יצא רבי עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים.


"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם"
גם בחצוצרות היה צריך שיעשו מקשה וגם המנורה היתה מקשה.
המקשה – משמעותה אחדות ישראל, כפי שהסביר 'אור החיים הקדוש' "עד ירכה עד פרחה" – כולם, הפרחים והקנים, ירכה וגביעיה כולם מקשה אחת טהרוה!
המנורה מאחדת את עם ישראל באור התורה וגם כשיוצאים למסע צריך להתאחד ולהתלכד. ובזה יובן גם מה שהקב"ה אמר לאהרון על הדלקת המנורה "שלך גדולה משלהם" - כי כל נשיא הביא קרבן שלו, אבל המנורה אינה קרבן לשבט אלא אורם של כל ישראל.

משך ההמתנה בין אכילת בשר לחלב "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם"
הגמרא בחולין (דף ק"ה ע"א) דנה בשאלה, מהו משך הזמן שיש להמתין בין אכילת בשר לגבינה ובין גבינה לבשר. ואומרת הגמרא (שם): "אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו? (מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו – רש"י) קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם" (אלמא מיקרי בשר – רש"י).
וכתוב בשו"ע (יו"ד סי' פט סעי' א'): "אכל בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו". והטעם, כי זה נקרא בשר.
ומשך ההמתנה בין אכילת בשר לחלב הוא שש שעות מלאות, ולא חמש שעות ודקה, ולא שש שעות פחות דקה.

כובע בשבת (מתוך הספר – באור פניך)
בדין כובע בשבת הזהיר הרב פעמים רבות בציבור וליחידים, שאסור לחבוש כובע שמתפשט להלן מראשו טפח, היינו שמונה ס"מ, כדברי ה"שולחן ערוך" סימן ש"א שאסור משום אוהל, וכן דעת האר"י. והיה שולח הרב את מי שיש לו כזה כובע לחנות של "פרסטר" ואומר: סיכמתי אתם שמי שיבוא לקצר את הכובע בגלל הרב אליהו, לא ייקחו ממנו תשלום על כך. והוסיף הרב, שכל מי שהולך לקנות כובע וכדומה, ילך לחנות עם סרגל לבדוק שאין בו יותר משמונה ס"מ. וכשהרב היה מלמד הלכה זו, היה ממחיש את המדידה באמצעות כובע וסרגל.

זמן רבנו תם
הרב לא חשש להחמיר בדין זמן צאת הכוכבים כדעת רבנו תם, כי לא נהגו כך בארץ, והזהיר לבל יאמר אדם על עצמו: אני מחמיר כרבנו תם! דאם כן, לא ימצא ידיו ורגליו בכמה הלכות, כגון בהדלקת נר חנוכה בערב שבת שזמנה מפלג המנחה, ולפי רבנו תם, קרוב להיות שאפילו בשקיעה הנראית לעין עדיין לא הגיע זמן פלג המנחה, ואיך ידליק אז נרות חנוכה? וזה פרט לכך שיצטרך להחמיר בתעניות, בספירת העומר ובטבילה.

בהעלותך את הנרות
בימי זקנותה הגיע הרב לבית סבתו, הרבנית שמחה, ביום שישי, וביקשה ממנו שיעזור לה להדליק נרות שבת. והיה צריך הרב להניח לה שרפרף, כדי שתעלה בעזרתו לכיסא, ומשם לשולחן, ומעליו שוב קופסא וכיסא, עד שתעלה ותבוא להדליק את הנרות התלויים על התקרה. הקשה לה הרב: למה לך כל זה, וכי הדלקה עושה מצווה כבחנוכה? את תדליקי את הנרות למטה, ואני אעלה אותם למעלה! אמרה לרב שכך ההלכה. חיפש הרב ומצא שהרמ"א (סימן רס"ג) כותב כך, אבל מדין מוקצה, שהמדליק מקבל שבת אך אדם אחר יכול לטלטל את הנרות. עד שמצא בשו"ע הרב של "בעל התניא", הוא "רבנו זלמן" בלשון הבן איש חי, שגם אחֵר לא יטלטל את הנרות לאחר הדלקתם.

בהעלותך את הנרות
כאשר הגיע הרב לבית הכנסת "טוויג" להתפלל שם לראשונה היה זה בחנוכה, וכיבדו גבאי בית הכנסת להדליק את החנוכייה. הרב תמה על כך, כי ידוע לו שהמנהג הוא שהשמש מדליק בבית הכנסת ולא מכבדים רב בכך, וחשב הרב לעצמו: מכבדים אותי, חושבים שאני כמו שמש, אלך ואדליק. אז אמר לו הגבאי ר' יצחק דוויק ע"ה: אני כיבדתי בהדלקת הנרות את רבי יעקב חיים ע"ה, ואבי כיבד את הבן איש חי בהדלקת הנרות, ואני עכשיו מכבד אותך שתדליק כמו שהיה הבן איש חי מדליק. וקיבל הרב את דבריו.

כי הנה המלכים נועדו
יום אחד התקשר האדמו"ר מצאנז ע"ה לרב ואמר לו שהוא שם עכשיו פעמיו לירושלים כדי לבקר את הרב לצורך איזה עניין. הרב, כשומעו כך, כדי שגאון עולם בא בימים לא יטרח, אמר מייד לאדמו"ר: איך כבודו מתקשר אלי בדיוק עכשיו כשאני יוצא לדרך לבקר את כבודו בנתניה? ואכן הרב מייד נסע לנתניה, למעונו של האדמו"ר, שקיבל את פני הרב עם חשובי האברכים והחכמים. כמובן החלו לשאת ולתת בדברי תורה, ובתוך הדברים הזכיר הרב את דעתו של ה"דברי חיים", הסבא של האדמו"ר, בעניין שדיברו בו. ותיאר הרב איך כהזכירו דבר זה, עיני האדמו"ר ננעצו באברכים שהיו שם וגער בהם האדמו"ר ואמר: הוא – והצביע על הרב – יאמר לכם מה כתוב ב"דברי חיים", ואתם חסידי צאנז לא ידעתם! וסיפר הרב שממש ריחם עליהם מהאימה שנפלה עליהם, ומייד אמר לאדמו"ר שיש הבדל וחילוק בין הדין המובא ב"דברי חיים" לבין הדין שדנו בו עתה, ולכן לא הביאו האברכים את דבריו.

לשכת הגזית
סיפר הרב, שפעם רצה הרב גורן ע"ה לקרב את בית הדין הגדול ולמקמו בבניין הנושק וחופף על שטח הר הבית, כדי להיות כמו הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית שחציה בקודש וחציה בחול. הרב לא רצה ואמר לרב גורן: יבוא המשיח, ימצא אותי כאן ויגרש אותי, איך אני לא מתבייש לשבת בכזה מקום, אבל אתה תאמר לו שאתה גנרל...

בעושה מעשה עמך
בחתונת מכובדים אחת, הוזמן הרב לסדר חופה וקידושין, והנה העדים המוזמנים הם נשיא המדינה ועוד שר דתי יודע ספר. ומה יעשה הרב? איך "ישחרר" את הנשיא, שלא עושה מעשה עמך מלהיות עד? הכין הרב שני עדים כשרים לידו, ופנה לשר הדתי בחצי קריצה ואמר לו: הרי אתה "שני שבשני" עם החתן, ואם כן אינך יכול להיות עד (בכוונה השתמש הרב במושג הלכתי לא מוכר). ומה נעשה, הרי עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה. הנשיא, שרצה להראות את "ידיעותיו והבנותיו", אמר: אכן בטלה כולה, וצריך עדים אחרים. מייד הצביע הרב על השניים שהכין ואמר: בואו אתם תהיו העדים. ושלום על ישראל.
ביום ראשון – כ"ד סיון בשעה 18 ארוע מרכזי על ציון רבנו.
עוד בנושא בהעלותך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il