בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימוד יומי באמונה
  • מבוא למשנת הראי"ה
קטגוריה משנית
undefined
4 דק' קריאה
חיי שעה וחיי עולם
הַתְּפִלָּה מְשַׁמֶּשֶׁת לְהַכְנִיס אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְכָל הָעֲבוֹדָה, כָּל הַחָכְמָה וְכָל הַהוֹפָעָה, בִּתְכוּנָה טִבְעִית*, וּמַעֲמָד נַפְשִׁי קָבוּעַ, וְהִיא חַיֵּי הַשָּׁעָה*, כְּלוֹמַר, שֶׁמְּחַיָּה אֶת הַשָּׁעָה, לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת יָשָׁר מוּל יְנִיקַת שֶׁפַע חַיֵּי עוֹלָם. אֲבָל הַתּוֹרָה חַיֵּי עוֹלָם הִיא, לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וּכְשֶׁיֵּשׁ טֶבַע אָז מַעֲלַת הַנִּסִּים גְּדוֹלָה וְעֶלְיוֹנָה מְאֹד, אֲבָל כְּשֶׁהַטֶּבַע מִתְדַּלְדֶּלֶת נִקְרָאִים הַנִּסִּים טִרְחָא* כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא וְגֵרָעוֹן שֶׁל שִׁנּוּי סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית, "כַּמָּה גָּרוּעַ אָדָם זֶה*" (שַׁבָּת נג:). וְהִנְנוּ מִתְפַּלְּלִים לְהַעֲמִיד אֶת הַטֶּבַע, לְמַעַן יִהְיוּ כָּל חַיֵּי עוֹלָם מְבֻסָּסִים אֶצְלֵנוּ וּמְכֻוָּנִים לִקְבִיעוּת תְּכוּנַת חַיֵּי שָׁעָה, הַמּוֹפִיעָה תָּמִיד בְּקִרְבֵּנוּ, "כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ", עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה הִלּוּל מְיֻחָד, וּמִתְכַּפֵּל שָׁעָה וְעוֹלָם* וְהָיָה לְשַׁעֲשׁוּעַ. "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע - וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד".
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, א)

התפילה מלמטה למעלה
הַתְּפִלָּה הִיא מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה. כֵּיצַד, מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַמַּעְיָן, הַמָּלֵא קְדֻשָּׁה טִבְעִית, שֶׁבְּלִבֵּנוּ, הֲרֵינוּ דּוֹלִים, מוֹצִיאִים אֶת הַרְגָּשׁוֹתָיו הָעֲדִינוֹת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, מְכַוְּנִים לְרוֹמְמָן וּלְשַׂגְּבָן, לְטַהֲרָן וּלְקַדְּשָׁן בִּקְדֻשַּׁת הַטָּהֳרָה הָעֶלְיוֹנָה, הַכּוֹלֶלֶת כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַטְּהָרוֹת, כָּל הַחָכְמוֹת וְכָל הַדֵּעוֹת, כָּל הַבִּינוֹת וְכָל הַמַּחְשָׁבוֹת, וְהִנְנוּ עוֹלִים, וְכַמָּה שֶׁיִּגְדַּל שִׂכְלֵנוּ, כַּמָּה שֶׁיִּזְדַּכְּכוּ מִדּוֹתֵינוּ, כַּמָּה שֶׁיִּהְיֶה הָאֹפִי שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית יוֹתֵר חָזָק בַּחַיִּים, בָּרַעְיוֹן וּבָרָצוֹן, בַּמֶּזֶג וּבַטֶּבַע, בַּתּוֹלָדָה וּבַתְּכוּנָה*, - כָּכָה זוֹרְחִים יוֹתֵר הָאוֹרוֹת הַמִּתְגַּלִּים בָּנוּ עַל יְדֵי הַבָּעוֹתֵינוּ הַתְּפִלָּתִיּוֹת*. וְכָל-מַה שֶּׁנֵּרֵד יוֹתֵר לְתוֹךְ עֹמֶק הָעִנְיָן הַנַּעֲרָץ וְהַנִּשְׂגָּב הַזֶּה, לְתוֹךְ תְּהוֹם פְּנִימִיּוּת נַפְשֵׁנוּ וְכָל גָּדְלוֹ וְעֻזּוֹ, הִנְנוּ יְכוֹלִים לָמוֹד* בְּקַוִּים יוֹתֵר מְדֻיָּקִים אֶת עֲלִיּוֹתֵינוּ בְּמַהֲלַךְ הַתְּפִלָּה. וּכְשֶׁאָנוּ עוֹלִים עוֹלִים עִמָּנוּ כָּל שָׁרְשֵׁי הֲוָיוֹתֵינוּ, כָּל עַנְפֵי נִשְׁמוֹתֵינוּ, כָּל קַוֵּי הַחַיִּים הַשּׁוֹפְעִים מִמַּהוּתֵנוּ וְכָל מְקוֹרוֹת הַחַיִּים הַמְפַכִּים עָלֵינוּ*, עַד הֲבִיאָם אוֹתָנוּ אֶל הַמַּהוּתִיּוּת הַפְּרָטִית שֶׁלָּנוּ. וְהַכֹּל מִתְבָּרֵךְ, הַכֹּל מִתְעַלֶּה*, הַכֹּל מִתְקַדֵּשׁ וּמִתְרוֹמֵם, הַכֹּל שָׂמֵחַ שִׂמְחַת יְשָׁרִים, הַכֹּל עָלֵז עֲלִיצוּת קֹדֶשׁ, וְהַטֶּבַע שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה מִתְעַלֶּה וּמִזְדַּכֵּךְ, עַד שֶׁהוּא בָּא לִכְלַל אֹפִי הַכָּרָתִי, לְאֹפִי שִׂכְלִי פּוֹעֵל שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד נִפְעָל, חָפְשִׁי וְשַׁלִּיט וְרוֹדֶה בְּכָל מֶרְחֲבֵי הַחַיִּים. זֶהוּ מִשְׁפַּט הַתְּפִלָּה.

התורה מלמעלה למטה
וּבַתּוֹרָה הִנְנוּ עוֹסְקִים בְּשִׁלּוּבֵי חַיִּים מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, מֵרוּם-פִּסְגַּת הַשֵּׂכֶל הָאֱלֹהִי, מִמְּקוֹר מַחְצַב הַתּוֹרָה, הִנְנוּ לוֹקְחִים אֶת מְנוֹת הַחַיִּים וְהִנְנוּ מַמְשִׁיכִים אוֹתָם בְּעִזּוּז גָּדְלָם הַמָּלֵא כָּל הַיֵּשׁ, הַגָּדוֹל מִכָּל קֵץ וְתִכְלָה, וּמַשְׁרִישִׁים אוֹתָם בְּתוֹךְ מַעֲמַק טִבְעִיּוּתֵנוּ, וְטֶבַע הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּנוּ בִּיסוֹד חָסְנוֹ מִתְבָּרֵךְ בִּרְכַּת שָׁמַיִם עַל יְדֵי שִׁפְעַת הָאוֹרָה הַבָּאָה לָנוּ.
(עוֹלַת רְאִיָּה, עִנְיְנֵי תְּפִלָּה, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, ב)
______________________
בִּתְכוּנָה טִבְעִית – שהתורה תיקבע בנו כתכונה טבעית. חַיֵּי הַשָּׁעָה – ההווה, החיים הרגילים. טִרְחָא – כביכול, יש בבריאה חיסרון וקלקול, ויש צורך בתיקונים בדרך נִיסית. אָדָם זֶה – בגמרא מסופר על אדם שמתה אשתו "ונפתחו לו דדים כשני דדי אישה והניק את בנו. אמר אביי: כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית". וּמִתְכַּפֵּל שָׁעָה וְעוֹלָם – חיבור של חיי השעה מול חיי העולם. בַּתּוֹלָדָה וּבַתְּכוּנָה בתכונות המולדות והנרכשות. לָמוֹד – למדוד. הַמְפַכִּים עָלֵינוּ – המושפעים עלינו.


ביאורים
בפסקאות אלה מבאר הרב קוק את היחס בין התורה לתפילה. התורה והתפילה הן שתי דרכים שבהן אנו נפגשים עם רצון ה', אלא שלכל דרך יש את התפקיד המיוחד לה, את אופני הפעולה שלה ואת כלי הביטוי המיוחדים לה. תפקיד התפילה הוא לחיות בצורה יומיומית את הרעיונות הגדולים שמופיעים בלימוד התורה. התורה היא כמו נס, מעל הטבע, משקפת תמונה עליונה של הרצון האלוהי. בתפילה אנו הופכים את הנס לטבע, את הרעיון לחיים. כאשר יש טבע בריא – שזוהי התפילה, אזי גם לנס – שהוא התורה – יש מקום ובסיס. אך כאשר אין טבע והכל מרחף מעל החיים, הדבר הוא כטרחה כביכול כלפי ה', כי אין מאמץ אנושי להפוך את הרעיון לחלק מהחיים, והכל תלוי בה' ולא באדם.
בפסקה הבאה מסביר הרב קוק את היחס בין תורה לתפילה כהבדל שבין פעולה מלמעלה למטה לבין פעולה מלמטה למעלה. התפילה היא ביטוי לשורש הרוחני הקדוש שקיים בכל אדם מישראל באופן טבעי, וביטוי לכל ערכי התורה שלמד וקיים ושחדרו עמוק ללבו. במילות התפילה אנו מבטאים את מה שקיים בנו, וכך מתעלים ומתרוממים. בלימוד התורה אנו מביאים אל הטבע שלנו את השכל האלוהי, אנו נחשפים אל מה שמעבר לנו – ובכך מעלים את הקשר הטבעי שקיים בנו אל המקור האלוהי. שתי הדרכים הללו, אם-כן, נפגשות – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. רק השילוב של שתי העבודות האלה, התורה והתפילה, בונה את הקומה השלמה של היהודי, שבה הוא נקשר מחד עם קדושה עליונה מאוד, ומאידך, קדושה זו אינה מנותקת ממנו, אלא ממלאת את חדרי לבו.

הרחבות
 התפילה מתרוממת לפי התרוממות האדם
כַּמָּה שֶׁיִּהְיֶה הָאֹפִי שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית יוֹתֵר חָזָק בַּחַיִּים... כָּכָה זוֹרְחִים יוֹתֵר הָאוֹרוֹת הַמִּתְגַּלִּים בָּנוּ עַל יְדֵי הַבָּעוֹתֵינוּ הַתְּפִלָּתִיּוֹת. יוצא מדברי הרב קוק שככל שהאדם גדול יותר תפילתו גדולה יותר. או במילים אחרות: התפילה היא מעין 'מראה' של המדרגה הרוחנית של האדם. לעיל (יום כה סיון) למדנו שהתפילה "היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת" [מוסר אביך, 'מעין הקדמה'].
מצד שני, גם תפילה בלא כוונה של אדם פשוט – משפיעה ומשמעותית. כך כותב ר' חיים מוולוז'ין בנפש החיים: "אמנם כשהתפלל בקול וחיתוך אותיות הדיבור לבד, אף על פי שלא צירף המחשבה וכוונת הלב אליה, הגם שודאי אינה במדרגה שלמה וגבוה כראוי... עם כל זה אינה לריק חס ושלום ויוצא בה ידי חובתו, כי על כל פנים הרי העלה וקישר נפשו ברוחו ועולם הנפש בעולם הרוח" [נפש החיים ג, ה].

 התעלות האדם משפיעה על המציאות כולה
וּכְשֶׁאָנוּ עוֹלִים עוֹלִים עִמָּנוּ כָּל שָׁרְשֵׁי הֲוָיוֹתֵינוּ... וְהַכֹּל מִתְבָּרֵךְ, הַכֹּל מִתְעַלֶּה. ר' חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים מבאר כיצד כל מחשבה, דיבור או מעשה שיהודי עושה משפיעים על העולמות כולם: "שכמו שהוא יתברך שמו הוא האלוהים, בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם בכל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כוחות ועולמות... כאילו הוא גם כן הבעל כוח שלהם כביכול". בהמשך דבריו הוא מבאר ששורש נשמתו של כל יהודי מצוי במקום עליון, מעל העולמות כולם. כשהאדם עושה טוב – ממילא מתעלה שורש נשמתו ומשפיע על כל העולמות שתחתיו [נפש החיים א, ד-ז].

להצלחת ישראל בן אליהו חיים הי"ו
להצלחת אליהו חיים בן אברהם יצחק ורחל מלכה בת רבקה הי"ו
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il