ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא נזיר

קדושת כהן וקדושת נזיר

לחץ להקדשת שיעור זה
תנן בנזיר דך מז. כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה, היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה רבי אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט, אמר להם רבי אליעזר יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו, אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם.
וכתבו התוס' בד"ה ואל יטמא נזיר, שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו מה שאין כן בכהן. ובד"ה נזיר קדושתו קדושת שעה כתבו, ואפי' אמר נזיר עולם מכל מקום סתם נזירות הוי שלשים יום (לעיל ה.).
ובתוספת יום טוב הביא את דברי התוס' וכתב, ואפשר נמי לומר שקדושתו לא היתה עליו מעולם אלא משנזר, [משא"כ כהן גדול שאע"פ שלא היתה עליו קדושת כהן גדול אלא משנתמנה להיות כהן גדול מ"מ היתה עליו קדושת כהן הדיוט. ושאלני בני האלוף כמהר"ר שמואל יצ"ו שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. דהיינו כשהדירו אביו וכדתנן במ"ו פ"ד והשלים הוא אח"כ ונדר נזירות עולם ומשמע נמי דבנו סתמא תנן והיינו אף משנולד, ושמשון יוכיח שהיה נזיר עולם מבטן אמו. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האיש מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להשמר ולהזהר מכל אשר יצוהו אביו מדיני הנזירות, שאע"פ שכשהוא עודו מוטל בעריסה אמו שומרתו, הנה כשיכול להלוך אנה ואנה לא תועיל לו שמירת אמו שהיא מתעסקת בשאר צרכי הבית שכן ר"י קרי לאשתו ביתו [שבת קי"ח] כמ"ש בפ"ק דסוטה מ"א בד"ה רי"א כו' ואין לכל אדם יכולת לשכור שומר וכדי שלא נאמר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין על כרחינו צריכים לומר דהא דתנן שמדיר בנו בנזיר, היינו משהגיע לחינוך שהוא יודע להזהר מדיני הנזירות כשמלמדין אותו, וכי הא דתנן בספ"ג דסוכה לענין לולב ובברייתא התם מפורש שכן גם לענין תפילין ושאר מצות וה"נ דכוותה ואף בסוגיא שעל מ"ו דפ"ד הכי מוכח דאע"ג דכתב הר"ב לעיל שם דהלכה היא מפי הקבלה היינו שפירש כדברי רבי יוחנן אבל ריש לקיש אמר דטעמא כדי לחנכן במצות, וא"כ קודם שמגיע לכלל חינוך אין כאן נזירות כלל אף מאביו, ואין נראה שיחלוק עליו ר' יוחנן בזה, דאל"כ כי קא מקשה בסוגיא כמה זימני בשלמא לרבי יוחנן כו' ה"ל להקשות ג"כ בשלמא לר"י בנו סתמא קתני אלא ודאי דאף לר' יוחנן מסתמא כפי הסברא דדוקא בשהגיע לחינוך הכי אגמרו לה, וא"כ לא משכחת שיהיה נזיר מעולם אלא מאחר שהגיע לחינוך אליבא דכ"ע ואין להשיב עלי מדהרמב"ם לא כתב בחבורו דדוקא בהגיע לחינוך שהרי כך דרכו להעתיק המשנה כצורתה].
ובתוספות רעק"א כתב על מה שכתב בתוי"ט ושאלני בני, דכך הקשה בירושלמי, ומשני זו תורה [היינו כהן מפורש בתורה] זו אינה תורה [דנזיר ע"י הדרת אב אינו מפורש בקרא אלא דלחד מ"ד הוי הלכה ולחד מ"ד הוי דרבנן] כ"כ בק"ע ובפני משה.
והאורח מישור הביא את דברי התוי"ט, וכתב עליו דדבריו תמוהים הם דודאי פשוט הוא דבכל דוכתי משמע דהאב מדיר את בנו בנזיר אפילו מבטן אמו, וכ"כ רש"י ותוס' לעיל דף ד ע"ב קס"ד דמנוח קאמר להא מילתא דהאב מדיר את בנו בנזיר, וכ"כ התוספות קס"ד שהמלאך אמר לאביו שיזירנו לכשיולד כדאמרינן האיש מדיר את בנו בנזיר ע"כ, והתם היה נזיר מבטן אמו, ומביא ראיה מהאיש מדיר את בנו בנזיר, וכ"כ רש"י במכות דף כב ע"א ד"ה נזיר שמשון, וז"ל ואית דפרשי נזיר שמשון נזיר מן הבטן כו' עד שהיה אביו יכול לישאל עליו, אלא ודאי לא מיבעיא לר' יוחנן דאמר הלכה הוא בנזיר פשיטא דהוא ג"כ מבטן אמו, אלא אפילו לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות נמי יוכל להדיר אף בבטן אמו, ובהכי מיושב מה שהקשה התי"ט שם ה"ל להקשות בשלמא לר"י בנו סתמא קתני ע"ש דודאי גם לר"ל שפיר בנו סתמא קתני דיוכל להדיר אותו אף מבטן אמו. גם אשתמיטתיה ירושלמי דנזיר על מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר דכתב שם להדיא תני בנוזרו מרחם, גם בירושלמי דפרקין מקשה להדיא קושיא זו וז"ל הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינה תורה עכ"ל, ור"ל דהקשה לחכמים דאמרו נזיר קדושתו קדושת שעה והלא יוכל להיות שהקדישו אביו מרחם, ומשני זו תורה ר"ל כהן התורה מחייבו להיות קדוש ממעי אמו משא"כ נזיר לא מחייבתו התורה להיות נזיר מבטן אמו רק כשהאב רוצה להדירו מדירו. שוב ראיתי במסכת שמחות פ"ד וז"ל וחכ"א יטמא נזיר ואל יטמא כהן שזה קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם מפני שזה קדושתו לשעה וזה קדושתו קדושת עולם עכ"ל, צ"ל ג"כ כדפרישית שאין קדושתו מרחם מעצמו רק כשהדירו אביו וכדאיתא בירושלמי דלעיל וכדפרישית. אכן לא ידעתי אמאי לא תירצו התוס' דנזיר עולם אעפ"כ מקרי קדושתו לשעה משום דאפשר בשאלה ובטלה קדושתו, ומנזיר שמשון אע"ג דאינו בשאלה לא מיירי מתני' דמותר לטמא למתים וזהו באמת אפשר ג"כ כוונת הגמ' דידן והירושלמי ומסכת' שמחות, דאל"כ הא בעלמא פרכינן פירכא זו נגד כהן מה לנזיר שכן ישנו בשאלה עיין לעיל דף מ"א בתוספות ולקמן דף נ"ח ע"ב וביבמות דף ה' גם בשאר דוכתי בש"ס אמאי לא נימא גם כאן יטמא נזיר משום דקיל דאפשר בשאלה, אלא ע"כ באמת כוונתו כן דנזיר אין נקרא קדושת עולם משום דאפשר בשאלה, וק"ל.
וכתב הרש"ש, במשנה יטמא נזיר שאין קדושתו ק"ע ואל יטמא כהן שקדושתו ק"ע, התוס' והתוי"ט נדחקו בזה ועי' או"מ, ולענ"ד דקדושת עולם דכאן פירושו לדורות עולם, כדכתיב והיתה כו' לכהונת עולם לדורותם (שמות מ' ט"ו) ועוד קראי טובא, משא"כ נזיר אף שהוא יכול להיות נזיר עולם אינו מוריש קדושתו לדורותיו אחריו.
והנה יש לחקור בדברי התוס' ד"ה נזיר קדושתו קדושת שעה, ואפי' אמר נזיר עולם מכל מקום סתם נזירות הוי שלושים יום, מהו הביאור בדברי התוס', האם הביאור הוא דכיון דהוקשה להם מנזיר עולם דהוי לכאורה ג"כ קדוש בקדושת עולם תירצו דמתני' איירי בסתם נזירות דהוי שלושים יום ולכן יטמא נזיר דקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן דקדושתו קדושת עולם, אך אה"נ אם יאמר הריני נזיר עולם דמקבל על עצמו נזירות לכל ימי חייו יהא שווה בקדושתו לכהן ויחשב אף הוא קדוש בקדושת עולם ולא יאמרו חכמים דיטמא נזיר בכי האי גוונא כיון דקדושתם שווה או דלמא הביאור בדברי התוס' הוא דמתני' איירי בכל נזירות ואפילו אמר נזיר עולם, משום דהא דסתם נזירות הוי שלושים יום, מורה לנו דקדושת נזירות הויא קדושה קלושה, קדושה זמנית, קדושה התלויה בקבלתו, ואפילו אמר נזיר עולם הרי הוא קדוש בקדושה קלושה זו לזמן ארוך יותר ולא אמרינן דנעשה קדוש בקדושה חמורה יותר, קדושת עולם.
ולפי"ז נלענ"ד לבאר דהתוס' יום טוב האורח מישור והרש"ש הבינו בביאור דברי התוס' דמתני' איירי רק בנזירות סתם דהוי שלושים יום ולא בנזירות עולם, וזהו אכן דוחק לומר דמתני' איירי רק בכי האי גוונא, ולכן תירצו תירוצים אחרים, אמנם לענ"ד נראה דהביאור בדברי התוס' הוא דמתני' איירי בכל נזירות אפילו נזירות עולם, אלא דסתם נזירות דהוי שלושים יום מורה לנו דהקדושה דנזיר הויא קדושה זמנית וקלושה וקדושת כהן עדיפא, וזוהי כל המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים איזו קדושה חמורה יותר, דלר"א קדושת נזיר עדיפא כיון דמביא קרבן על טומאתו, וכמו שביאר התוס' לעיל בדברי ר"א ד"ה ואל יטמא נזיר, שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו מה שאין כן בכהן, ולחכמים קדושת כהן עדיפא דקדושתו לעולם ואינה תלויה בזמן ובקבלה משא"כ בנזיר, וא"כ אין צריך להגיע לכל התירוצים שתירצו התוי"ט האו"מ והרש"ש, דהכל מונח בדברי התוס' באר היטב.
כתב המאירי בביאור משנתנו, יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, מפני שהנזיר טעון בה גלוח וקרבנות וסתירה מה שאין כן בכהן גדול דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים יטמא נזיר שקדשתו קדשת שעה, שאפילו היה נזיר עולם מכל מקום קדשת שעה היא קרויה אחר שאיו קדשתו מאליו, ואל יטמא כהן שקדשתו קדשת עולם רצה לומר קדשה שמאליה לעולם, והלכה כחכמים.
בשיטה מקובצת הביא את דברי הר' עזריאל ז"ל שביאר בדברי חכמים גבי נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, דסתם נזירות דקרא אינו אלא שלשים, וגם קדושתו באה לו על ידי נדרו אבל כהן קדושתו קדושת עולם על פי הדיבור.
כתב הרמב"ם בהלכות אבל פ"ג ה"ט היה כהן ונזיר מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה, יתעסק בו הנזיר שהרי אין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא בו הכהן אע"פ שהוא כהן הדיוט. וכתב שם הרדב"ז ואפילו היה נזיר מן הבטן ונזירותו נזירות עולם יטמא נזיר ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם מאליו אבל נזיר קדושתו ע"י קבלה. ובהלכות נזירות פ"ז הי"ג כתב הרמב"ם נזיר וכהן שפגעו במת מצוה, יטמא נזיר אע"פ שהוא סותר הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה ואל יטמא כהן, שזה קדושתו קדושת שעה ואפילו היה נזיר עולם והכהן קדושתו קדושת עולם. וכתב הרדב"ז וכן כתבו התוס' וטעמא כיון דסתם נזירות הוי שלשים א"כ קדושת הנזירות אינה לעולם.
ונראה בבירור מדברי המאירי, הר' עזריאל ז"ל, הרמב"ם והרדב"ז, דהם סוברים כמו שביארנו בדברי התוס' דנזיר קדושתו קדושת שעה אפילו באמר נזיר עולם, משום דקדושת נזירות הויא קדושה קלושה, קדושה זמנית, קדושה התלויה בקבלתו, אלא דבנזיר עולם הקדושה הקלושה היא לזמן ארוך יותר, משא"כ כהן קדושתו קדושת עולם, פירוש דקדושתו הויא קדושה חמורה דהיא לעולם ואינה תלויה בזמן ובקבלה.
ולפי דברינו יש לבאר בדברי הירושלמי דזו תורה וזו אינה תורה, ר"ל זו תורה, כהן התורה מקדשת אותו עולמית בקדושה חמורה דאינה תלויה בקבלה או בזמן, וזו אינה תורה, נזיר אין התורה מקדשת אותו עולמית, אלא דאם אב רוצה יכול להדיר את בנו בנזירות עולם דהויא קדושה קלושה התלויה בקבלה ובזמן אך לפרק זמן ארוך יותר מאשר נזיר סתם דהוי שלושים יום, וכן יש לבאר במסכת שמחות פ"ד הלכה לא ע"ש.
ב.
והנה כתב הר"ן ביומא דף ד: מדפי הרי"ף ד"ה וגרסי' בגמ', ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה, כלומר שאם יש שני איסורין לפנינו הא' איסור לאו כגון נבילה והאחד איסור כרת מאכילין אותו איסור לאו וכן הדין בכל חולה, ונשאל הראב"ד ז"ל בלשון הזה אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו ונאכילנו הנבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה איסור שבת שיש בה איסור סקילה, והשיב שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבילה, תדע שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבילה אלא שחוטה, וכיון שכן, האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר, ולפיכך אין מתירין לו איסור נבילה עכ"ל, ותמהני שא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנה אותו ולא נשחוט לו, שכשם שאתה אומר שאיסור שבת מעכבו מלשחוט כך איסור נבילה מעכבו מלאכול נבילה זו, שאם לא היה איסור נבילה מעכבו היה אוכל אותה, ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבילה, ועוד שאפי' היה כן, למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר, אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת, דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה, איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרי' לגבי נזיר שהיה שותה יין [נזיר מב.] אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דקי"ל [ב"ק עא.] היא קודש ואין מעשיה קודש, ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת, ואע"ג דהוי איסור סקילה.
והקשה השער המלך (הלכות מאכלות אסורות פי"ד הי"ז וכן הובא במהר"ץ חיות נזיר מז.) על מתני' דכהן גדול ונזיר מדברי הר"ן וז"ל והשתא קשה כפי דעת הר"ן ז"ל דרבוי הלאוין חשוב איסור חמור קשה טובא, דהן לו יהי דכהן קדושתו קדושת עולם וחשיב קדושתו חמורה, מ"מ נזיר חמיר טפי, דאיכא ביה לאוין הרבה, כמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות הנזכרות דין כ"א ז"ל, נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה וכו', הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ארבע מלקיות, משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא וכו'. ואילו בכהן שטימא את עצמו אינו לוקה אלא אחת, ואפילו לת"ק דפליג התם וס"ל דיטמא כהן, מ"מ לאו מהאי טעמא הוא דפליג, כמבואר שם, ורואה אני שהדברים ק"ו ממ"ש הר"ן, דאי חשיב איסור נבילה חמיר טפי אע"ג דאיסור נבילה ליכא אלא לאו גרידא ושבת איסור סקילה, כ"ש כהן ונזיר, ששתיהן הן בלאו גרידא, וליכא אלא חומרא דקדושתו קדושת עולם, דפשיטא ודאי דנזיר חשיב איסור חמור טפי מטעמא דריבוי הלאוין, וכבר עלה בדעתי לחלק בין היכא דעובר על רבוי הלאוין בזה אחר זה, כההיא דנבילה שכתב הר"ן, להיכא שעובר על רבוי הלאוין בבת אחת, כההיא דכהן ונזיר, אך חילוק זה אין בו כדי שביעה כלל, וכעת צ"ע.
ולפי מה שנתבאר דכל המחלוקת בין ר"א לחכמים היא איזו קדושה חמורה יותר קדושת כהן או קדושת נזיר, לכאורה היה נראה לחלק דגבי חילול שבת עבור חולה משום פיקוח נפש הנדון הוא היכא איכא מיעוט איסורין או איסורין קלין יותר משא"כ גבי קדושת כהן או נזיר הנדון הוא חומר הקדושה, מי קדושתו חמורה יותר שעדיף שקדושתו לא תחולל, וא"כ אין זה ענין לריבוי איסורין.
וראיתי שכן חילק בטעם המלך על שער המלך ביתר ביאור, וז"ל וכשאני לעצמי אומר אני דשאני לן בין טומאה לאיסור, דהתם אם גזרינן שעדיף לעבור על איסור סקילה מלעבור על איסורים הרבה, א"כ אין כאן רושם איסור כלל, דמשום פיקוח נפש התורה התירה לעבור, אלא שאנו אמרינן שאפילו הכי נגדר הדבר בקל הקל, דאם יכול להציל הנפש בדבר קל לא התירה התורה לחמור, ואף גם יש לומר אפ"ה יעבור החולה גופא על איסורים הרבה משאיש אחר יעבור על איסור אפילו קל וכל שכן חמור, זה ליתא, דאם אמרינן שזהו קל כיון שרק פעם אחת נעשית העבירה, אם כן אין האחר עושה מידי, ואין כאן רושם איסור, וישרים דרכי ה', התורה אסרה והתורה התירה, אבל גבי טומאה, אף אם התורה התירה ליטמא למת מצוה, ומותר ליטמא לכהן ונזיר, מכל מקום הכי אינן טמאין לנפש המה, הלא טמאין המה, והתורה הקפידה שלא יהיה הכהן והנזיר טמא, ולפיכך אמרינן יטמא נזיר ולא יטמא הכהן, שיותר עדיף שהנזיר יהיה טמא אף שסותר נזרו מאשר הכהן יהיה טמא, ואין כאן הנושא חומר האיסור, אלא כאן הנושא מי יהיה טמא, ולכן נקטה משנתינו הלשון יטמא כהן יטמא נזיר, ולא נקט בלישנא יעבור נזיר ויעבור כהן, דלא על העברת האיסור אנו באין לדון, אלא על הטומאה באין לדון, דוק.
אלא דאכתי קשה מדוע קבעה המשנה דהדין דכהן ונזיר, מי מהם יטמא למת מצוה תלוי בחומר הקדושה ולא בחומר דריבוי איסורין, הא כמו שהתורה הקפידה שלא יטמאו הכהן והנזיר למת מצד חילול הקדושה כן הקפידה שלא יטמאו מצד עבירה על איסורין, וכמו שהתירה ליטמא למת מצוה מצד העבירה על איסורין כן התירה מצד חילול הקדושה.
ומצאתי לרשכבה"ג הגאון רבי חיים עוזר גראדזענסקי זצ"ל בשו"ת אחיעזר חלק ב סימן כ, שמיישב את קושית השער המלך באופן אחר, וז"ל, אולם מה שנ"ל בישוב קו' השעה"מ ובשי' הרמב"ם עפמש"כ האבני מילואים בתשובה סי' ט"ו ובאר עפי"ד המהרי"ט, דנזירות הוא איסור תורה דרמי רחמנא על הנזיר בהנך שלשה דברים האסורים בנזיר, והוא ענין תואר נזיר שהוא קדוש, ויין דאסור בנזיר אין זה איסור הבא על ידי עצמו אלא איסור תורה שאסרה על תואר קדושתו, וכשהוא עובר על ג' איסורים אלו, עובר ג"כ משום בל יחל, ואמנם איסור בל יחל אינו בשביל מעשה התגלחת והטומאה או שתיית היין שהרי לא קיבל עליו בנדר איסורים אלו, אלא כיון שהתורה גזרה על נזיר להשמר מכל אלה, והוא כבר קיבל על עצמו להיות נזיר, וכשעובר על זה הוא עובר על תורת נזיר ומחלל דברו שנדר בנזיר, ועפ"ז העלה דבנשבע שלא לשתות יין ואח"כ נדר בנזיר לא מהני כולל על לאו דבל יחל דכיון דלא חייל לאו דכל משרת ענבים לא ישתה ממילא ליכא נמי משום בל יחל יעו"ש, ולפי"ז י"ל דכיון דמדין לאו דלא יטמא בנזיר מותר לטמא ולא חולל קדושת נזיר ממילא ליכא לאו דבל יחל שהרי לא נדר מטומאה ותלוי רק בדין נזיר, ומש"כ הראב"ד דשוחטים לחולה בשבת ולא נאכילנו נבילה משום רבוי איסורים דכל כזית משום דהאיסורים יהיו במציאות על כל כזית משא"כ בזה דאם ניתר הלאו דלא יטמא בנזיר ממילא אין איסור בל יחל והעשה במציאות שהם תלוים בדין לאו דלא יטמא וכל שאין כאן הלאו ולא חילל קדושת נזיר לא עבר כלל משום בל יחל וכל היוצא מפיו יעשה ואע"פ שיש בהריני נזיר מדין יד מ"מ היד מוכיח הוי רק על קבלת נזירות מדיני התורה, ולהכי גם לכשכלה נזירותו ולא הביא קרבנותיו ושתה יין לוקה משום בל יחל ג"כ כיון דעל פי דיני התורה הרי הוא נזיר אבל כל שמדיני נזיר מותר לטמא שוב אין כאן בל יחל שלא קיבל עליו רק לקיים דיני התורה.
היוצא מדבריו דאה"נ אם בנזיר המטמא היו יותר לאוין מאשר בכהן, כולי עלמא לא פליגי דיטמא כהן דיש בו לאו אחד ואל יטמא נזיר דיש בו ריבוי לאוין, אלא דהאמת היא דבנזיר אין ריבוי לאוין משום דכל שמדיני נזיר מותר לטמא שוב אין כאן את הלאוין דבל יחל וכו' והוא נשאר רק עם הלאו דבל יטמא ובזה הנזיר והכהן שווין, וא"כ כל שנשאר לדון הוא איזה מהן קדושתו חמורה, ובזה פליגי ר"א וחכמים, דלר"א קדושת נזיר חמורה משל כהן כיון דנזיר מביא קרבן על טומאתו ולכן יטמא כהן ואל יטמא נזיר, ולחכמים קדושת כהן חמורה כיון דקדושתו קדושת עולם דאינה תלויה בקבלה או בזמן ולכן יטמא נזיר ואל יטמא כהן.
אולם באמת קשה כפי שהגאון רבי חיים עוזר זצ"ל עצמו פקפק על דברי האבני מילואים במאמר המוסגר, דניהו דלא חל לאו דלא ישתה משום אין איסור חל על איסור לחיוב מלקות מ"מ הא איסורא איכא וממילא דאיכא נמי משום בל יחל, וביותר י"ל דבאמת כיון שאמר הריני נזיר והתורה הטילה עליו דיני נזיר ממילא לשון הריני נזיר לא גרע מיד והוי כמפרש שמקבל עליו כל דיני נזיר ועובר משום בל יחל, וניהו שאין איסור חל על איסור אבל כיון דאיסורא איכא הרי הוא נכלל בקבלתו מדין יד, וא"כ הדרא קושית השער המלך לדוכתא דהא איכא ריבוי איסורים בנזיר.
ונלענ"ד ליישב את קושית השער המלך, דיש לחלק בין הדין דחילול שבת עבור חולה משום פיקוח נפש, לבין הדין דכהן ונזיר מיטמאין למת מצוה, דלגבי חילול שבת עבור חולה משום פיקוח נפש התירה התורה לחולה עצמו ולכל אדם אחר לעבור איסורים כדי להצילו, ואדרבה מחללין שבת על ידי גדולי ישראל כדתניא ביומא פד: אלא דהגדר הוא דהקל הקל תחילה ולכן הנידון הוא איזה איסור קל יותר, איסור שחיטה בשבת או איסור אכילת נבילה, ומסיק הר"ן דלאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה, משא"כ גבי כהן ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה הגדר הוא אחר לגמרי, דאיזהו מת מצוה שהתורה התירה לכהן ונזיר ליטמא לו, תניא בנזיר דך מג: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה. הרי שכל שיש אחרים שיכולין להתעסק בקבורת המת אין זה מת מצוה ואסור לכהן ולנזיר ליטמא לו, א"כ בנידון דידן דהכהן והנזיר מצאו יחד את המת, לכאורה לגבי כל אחד מהן אין זה מת מצוה כיון שחברו יכול להתעסק בקבורת המת, והרי הוא כקורא ואחרים עונין אותו, ואי תימא דיטמא הכהן ואל יטמא הנזיר משום דבנזיר איכא ריבוי לאוין, מאי איכפת לן, וכי נאמר לכהן לעבור איסור קל כדי שלא יעבור הנזיר איסור חמור, הלא אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך כדאמרינן בשבת דף ד., א"כ ודאי דאין האיסורין הנידון כאן כלל, אלא הנידון הוא דכיון דלגבי כל אחד מהן אין זה מת מצוה דהא חברו נמצא שם ויכול ג"כ להתעסק בקבורת המת, וודאי דהתורה רוצה שהמת שאין לו קוברים אחרים יקבר על ידי אחד מהם משום כבוד הבריות, דלכן התירה התורה לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה, אלא דהספק הוא על מי הטילה התורה בכהאי גוונא להתעסק בקבורת המת, ומסתברא דמי שהתורה החמירה בקדושתו רוצה התורה יותר שימנע מלחלל קדושתו, א"כ זה שקדושתו חמורה הוא הראשון להפטר מליטמא למת וכמאן דליתא שם דמי, יוצא שזה שקדושתו קלה יותר הרי הוא כנמצא שם לבדו וקורא ואין אחרים עונין אותו דלגביו זהו מת מצוה ומחויב ליטמא לו, והוא זה שהטילה התורה עליו להתעסק בקבורת מת מצוה זה, והמחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים היא איזה מהם קדושתו חמורה, דלר"א קדושת הנזיר חמורה ולכן יטמא הכהן, ולחכמים קדושת הכהן חמורה ולכן יטמא הנזיר, והלכה כחכמים.
עוד בנושא נזיר

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il