בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רמב"ם יומי – הלכות שבת – 90 שניות על הרמב"ם היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

לב הלימוד -הלכות שבת א'

undefined

הרמב"ם היומי

שבט תשע"ח
7 דק' קריאה
פרק א – כללי המלאכות
העושה מלאכה בשבת ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה. בשוגג חייב קרבן חטאת, במזיד ללא עדים והתראה – כרת, ואם יש עדים והתראה – סקילה. במקומות בהם נאמר שהעושה פטור הכוונה היא שאינו חייב, אך יש איסור מדרבנן בדבר.
אם אדם עושה פעולה המותרת בשבת אך ייתכן שפעולה זאת תגרום למלאכה האסורה בשבת, אם לא מתכון למלאכה האסורה (דבר שאינו מתכוון) – מותר. אולם אם עשיית הפעולה בהכרח תגרום למלאכה להיעשות – חייב, כשם שלא ניתן לחתוך ראש עוף ולומר שלא הייתה כוונה להורגו (פסיק רישיה ולא ימות?). אם עשה מלאכה, אף שהתכוון לתוצאה צדדית של המלאכה (מלאכה שאינה צריכה לגופה) – חייב. אם התכוון למלאכה אחת ועשה מלאכה אחרת (מתעסק) – פטור. שניים שעשו מלאכה אחת, שכל אחד מהם היה יכול לעשותה ללא עזרת חברו (שניים שעשאוה) – פטורים. אם אדם עשה מלאכה בדרך קלקול, שלא על מנת לתקן (מקלקל) – פטור.
נקודה להרחבה:
הרמב''ם כאן פוסק כדעת ר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. אולם רוב הראשונים סוברים שהלכה כדעת ר' שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכן נפסק בשו''ע.

פרק ב – פיקוח נפש
פיקוח נפש דוחה שבת, ולכן מחללים שבת עבור חולה שיש בו סכנת מוות, ואפילו אם יש רק ספק. יולדת הרי היא בחזקת סכנת נפשות.
חולה שאין בו סכנה –עושין צרכיו על ידי גוי.
גויים שבאו על ישראל על עסקי נפשות מחללים את השבת לעשות איתם מלחמה, ואם מדובר בעיר ספר – אפילו באו על ענייני ממון מחללים את השבת לעשות איתם מלחמה. לכתחילה יש לצאת למלחמה על ערי הגויים יותר משלושה ימים לפני שבת, ואז מותר להילחם גם בשבת עצמה.
אסור לבריא לאכול מתבשיל שבושל בשבת עבור החולה, שמא ירבה המבשל את התבשיל עבור הבריא.
המהלך במדבר ולא ידע מתי שבת, אסור לו לעשות מלאכה בכל יום יותר מן המינימום שנזקק לו כדי לחיות. וסופר שישה ימים מיום שטעה ועושה שבת ע''י קידוש והבדלה.
''כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע''י גוים ולא ע''י קטנים ולא ע''י עבדים ולא ע''י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.''

פרק ג – הכנת האוכל לשבת
באופן עקרוני אין בעיה להתחיל מלאכה בערב שבת כך שתיגמר מעצמה בשבת. אמנם, בהנחת האוכל על גבי האש מערב שבת ישנם מקרים שגזרו חכמים שמא יבוא לחתות בגחלים ולהבעירם כדי למהר את הבישול. לכן, אם התבשיל לא מבושל כל צרכו, או שהוא משביח ככל שנמצא יותר זמן על האש, אסור להניחו על גבי הגחלים אלא אם כן גרף את הגחלים אל מחוץ לכירה, או שכיסה אותם באפר כך שמראה שאינו רוצה לחתות. אם בתבשיל יש בשר חי שבכל מקרה לא יהיה מוכן עד הבוקר – מותר בכל מקרה, כיוון שהחיתוי לא יועיל לו, וכן במקרים דומים בהם החיתוי לא מועיל (או מזיק). בשבת עצמה החמירו יותר, וגזרו שאם הסיר קדירה מעל הכירה והניחה על גבי קרקע, אסור להחזירה אפילו אם הגחלים נגרפו או כוסו באפר.
אסור להכניס בשבת כף לתוך קדירה שעל האש (אפילו מבושלת) מפני שמגיס בה, ודבר זה הוא חלק מתהליך הבישול.
נקודה להרחבה:
1) האחרונים דנו מה דינה של 'פלטה של שבת' לעניין האיסורים הנזכרים בפרקנו. חלק מן האחרונים כתבו שמכיוון שבפלטה אין אפשרות לחיתוי, אין בעיה של השהיה. אחרים הצריכו שיהיה הפסק כלשהו בין הפלטה לקדירה, על מנת שיהיה דומה לכיסוי הגחלים באפר. לגבי החזרה בשבת עצמה כתבו חלק מן האחרונים שאין איסור כיוון שכל החשש הוא שנראה כמבשל, ועל פלטה ידוע שאינו מבשל. אחרים חלקו והצריכו הפסק קדירה בין הקדירה שמניח לבין הפלטה.
2) הרמב''ם פוסק כאן שתבשיל שלא התבשל כל צורכו או שמצטמק ויפה לו אסור להשהותו מערב שבת על גבי כירה שאינה גרופה, וכן נפסק בשו''ע. חלק מן הראשונים חולקים וסוברים להלכה שמותר לשהות תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי (חצי בישול) על גבי כירה גם אם אינה גרופה, וכן פסק הרמ''א.

פרק ד – הטמנה
חכמים גזרו שלא להטמין קדירה בדבר שמוסיף חום (ע''י תהליך כימי, או מחום האש) אפילו מבעוד יום, שמא התבשיל ירתח יותר מדי, ויבוא לגלות את הקדירה ואז לשוב ולכסות אותה, ונמצא טומן בשבת. בשבץ עצמה ההטמנה אסורה אפילו בדבר שאינו מוסיף חום (כגון בגדים), שמא יבוא להטמין ברמץ (אפר חם עם שאריות גחלים), ויבוא לחתות בגחלים.
אם העביר מים ממיחם לכלי שני, מותר להטמינם. וכן מותר להניח כלי עם מים חמים על גבי מיחם כדי לשמר את החום שיש בו.
נקודה להרחבה:
הראשונים לומדים מן הגמרא שהטמנה אסורה מבעוד יום גם כאשר מכסה את הקדירה בבגדים ומניחה על גבי הכירה, כיוון שהבגדים מוסיפים הבל מחמת הכירה. לגבי הנחה על גחלים ללא כיסוי בבגדים דעת השו''ע להחמיר, כיוון שתחתית הקדירה מוטמנת בגחלים, אולם הרמ''א פוסק שהטמנה במקצת אינה הטמנה.

פרק ה – נרות שבת
חכמים תקנו שחייב אדם להדליק נרות שבת, וחובה זאת היא בין על האנשים ובין על הנשים, אלא שכיוון שהנשים מצויות יותר בבית מצוות יותר על דבר זה. יש להדליק לפני שקיעת החמה, שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא זמן בין השמשות ואסור במלאכה.
חכמים אסרו להדליק בפילות ושמנים מסוימים שאינם דולקים יפה, ויש חשש שיטה את הנר כדי לשפר את אורו, ויעבור על איסור מבעיר. כמו כן אסרו לקרוא לאור הנר, מאותו חשש, אלא אם כן שניים קוראים יחד, שאז יזכירו זה לזה.
בעבר היו תוקעים בכניסת השבת ובצאתה כדי להבדיל את העם ממלאכה ולהודיע להם שיצאה שבת.
נקודה להרחבה:
הרמב''ם אומר שיש לברך את ברכת הדלקת נרות שבת קודם ההדלקה. מנהג האשכנזים לברך אחר ההדלקה, שחוששים שהאישה המדליקה מקבלת על עצמה שבת בברכה, ואז אינה יכולה לעשות מלאכה ולהדליק.

פרק ו – אמירה לגוי
אסור לאדם לומר לגוי (אפילו מערב שבת) שיעשה עבורו מלאכה בשבת, שמא יבוא לעשות את המלאכה בעצמו. גוי שעשה מעצמו מלאכה עבור ישראל אסור ליהנות ממלאכה זאת, אך אם הגוי עשה עבור עצמו בלבד מותר ליהנות. איסור ההנאה ממלאכת הגוי הוא עד שיעבור במוצאי שבת שיעור זמן שהיה אפשר לעשות את המלאכה (כך שלא ירוויח ממה שעשה הגוי בשבת). לצורך גדול, לצורך חולה או לצורך מצווה התירו אמירה לגוי. ישראל שעשה מלאכה בשבת, בשוגג מותר בהנאה במוצ''ש, במזיד אסור בהנאה עבורו לעולם, אך מותר בהנאה עבור אחרים.
מותר לשכור גוי לתקופה ארוכה או בקבלנות, גם אם יעבוד בשבת, בתנאי שתהיה המלאכה בצנעה או מחוץ לתחום. וכן מותר להשכיר לגוי דברים שיעשה בהם מלאכה, בתנאי שהם דברים שאין שם הבעלים הישראל עליהם. העושה שותפות עם הגוי צריך להתנות עמו שהגוי יקבל את השכר עבור השבתות, והישראל יקבל תמורתן שכר של יום אחר. אסור לשלם שכר לישראל עבור עבודה בשבת, אלא אם כן הדבר נעשה בהבלעה (כולל שכר של כמה ימים יחד).
נקודה להרחבה:
האיסור של הנאה ממעשה שבת גרם לוויכוח גדול באחרונים לגבי שימוש בחשמל בשבת, המיוצר ע''י יהודים באיסור. המתירים מסתמכים על כך שיש בייצור החשמל משום פיקוח נפש, ועל כן אין איסור בייצורו.

פרק ז – אבות ותולדות
ישנם שלושים ותשע אבות מלאכות. מלאכות אלו ומלאכות שהם מאותו עניין נקראים אבות, לדוגמא: זורע, נוטע וזומר הם אב מלאכה אחד של זורע, משום שהעניין בכולן הוא להצמיח. תולדה היא מלאכה הדומה לאב, לדוגמא: חותך ירקות דק דק הרי זה תולדת טוחן (מחלק גוף אחד לכמה גופים).
אדם העושה מלאכה, בין אב ובין תולדה, במזיד חייב כרת ואם יש עדים והתראה – סקילה, ובשוגג – חייב חטאת. ההבדל היחיד בחלוקה לאבות מלאכות הוא בחיוב הקרבן אם עשה כמה מלאכות בשוגג, ולא ידע בינתיים שעבר איסור – אם עבר על אב וכמה תולדות, או על כמה אבות מאותה מלאכה – חייב חטאת אחת, אולם אם עבר על כמה מלאכות שונות – חייב חטאת על כל אחת מן המלאכות הללו.
נקודה להרחבה:
הרמב''ם כותב שהמחתך את הירק דק דק לבשלו חייב משום תולדת טוחן. אולם בשו''ע כתב שגם אם חותך לא לצורך בישול חייב, אלא אם כן חותך לצורך אכילה מיד. והב''י כתב שגם כאשר חותך לאכילה מיד יש להיזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת.
פרק ח – מלאכות חורש – לש
כל המייפה את הקרקע או משווה גומות חייב בכל שהוא משום חורש. כל הגורם להצמחה כל שהיא חייב משום זורע. כל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. מקבץ אוכל יחד חייב משום מעמר. המפרק (חולב בהמה/ מוציא דם מאדם או בהמה) חייב משום דש. וכן סוחט משקים מתוך זיתים או ענבים נקרא מפרק, אך מותר לסחוט ישירות לתוך האוכל. עימור ודישה אסורים רק בגידולי קרקע (בהמה נקראת גידולי קרקע לעניין זה).
בורר, זורה, ומרקד עניינם הפרדת האוכל מן הפסולת. מותר להפריד אוכל מפסולת רק אם מפריש את האוכל מן הפסולת, עושה זאת ביד ולא בכלי, ולצורך מידי ולא להמשך היום. גם המסנן משקים חייב משום שמפריד פסולת מאוכל. כל השוחק תבלין או חותך ירקות דק וכן המנסר בעץ לצורך הנסורת חייב משום טוחן. מגבל עפר חייב משום לש, אך ישנם דברים שאין חייבים עליהם משום לש, כגון אפר שאינו מתגבל.
פרק ט – מלאכות אופה – בוצע אריגה
אופה פת, מבשל אוכל או סממנים, ומחמם מים חייב משום מבשל. איסור בישול הוא בין ע''י האש ובין ע''י דבר שהתחמם מהאש. חכמים גזרו גם על בישול ע''י דבר שהתחמם מהשמש. המבשל דבר שהיה מבושל כבר כל צורכו פטור. אם התבשל המאכל באיכות של חצי בישול – חייב. מתיך מתכת או מקשה כלי אדמה והופכו לחרס – חייב משום מבשל.
גוזז צמר או שער מבהמה חיה או מתה חייב משום גוזז. וכן הנוטל ציפורניו או שערות מגופו ע''י כלי חייב משום גוזז. מכבס בגדים חייב משום מלבן, וכן הסוחט מים מן הבגד חייב משום מלבן (כחלק מהליך הכיבוס). מנפץ (מכשיר חומר גלם לעשיית חוטים) חייב. צובע בצבע מתקיים חייב. טווה (יוצר חוטים), עושה בתי נירין (משחיל שני חוטי שתי לטבעות של מכשיר האריגה), מיסך (מותח את חוטי השתי), אורג (מעביר את חוטי הערב דרך חוטי השתי), ופוצע (מפרק דבר ארוג) – חייב.
נקודה להרחבה:
הרמב''ם אומר שאין בישול אחר בישול. מפשטות דבריו נראה שגם בלח אין בישול אחר בישול (כלומר שמים שחוממו פעם אחת אין איסור לחממם שוב אף אם התקררו) וכן דעת חלק מן הראשונים. אולם ראשונים אחרים חולקים וסוברים שבלח יש בישול אחר בישול. השו''ע פסק שבלח יש בישול אחר בישול, אך הרמ''א סובר שאם המים לא התקררו לגמרי – אין איסור לשוב ולחממם.
פרק י – מלאכות קושר - צד
הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן – חייב. אם הקשר אינו של קיימא וגם אינו מעשה אומן – מותר לכתחילה, ואם אינו אומן או אינו של קיימא – פטור אבל אסור. אותם דינים נכונים גם לגבי המתיר את הקשר (המתיר קשר של קיימא ואומן חייב, מותר להתיר קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן, ואם יש אחד התנאים – פטור אבל אסור). פותל חבלים לחבל עבה חייב משום קושר.
תופר שתי תפירות או קורע ע''מ לתפור שתי תפירות חייב. וכן המדביק ניירות בדבק חייב משום תופר והמפרידם חייב משום קורע. המשווה קרקע בבית, העושה אהל קבוע או יוצר כלי חדש חייב משום בונה. סותר על מנת לבנות חייב. העושה דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש.
הצד דבר שדרכו להיות ניצוד חייב משום צד, בתנאי שיצוד למקום שאינו צריך צידה נוספת. אבל הצד זבובים וכדומה, וכן הצד דברים שאינם יכולים לברוח (כגון צבי חיגר) פטור. ומותר לצוד נחשים ועקרבים כדי שלא יזיקו.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il