ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש עירובין

לב הלימוד -הלכות עירובין א'

הרמב"ם היומיאדר תשע"ח
99
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק א- עירובי חצרות ושיתופי מבואות.
המקור של מצוות העירוב מדברי סופרים. מדין תורה מקום שמוקף במחיצות, למרות שמחולק לכמה בתים, מותר לטלטל חפצים בכל המקום. שלמה ובית דינו חששו שמא אנשים יטעו ויבואו לטלטל מרה''י לרה''ר, ולכן גזרו שבכל רשות היחיד המחולקת לכמה משפחות לא יוציאו מהרשות של כל משפחה ללא עירוב.
מהו עירוב? מניחים מאכל אחד שיש לכל אחד חלק בו ומחשיב את כולם כגרים בבית אחד. עירובי חצרות נעשה בין בני החצר ומונח בבית בחצר ואילו שיתופי מבואות נעשה בין כמה חצרות שנמצאות במבוי ומונח בחצר שבמבוי. למרות שעשו שיתופי מבואות יש צורך בעירובי חצרות שלא ישכחו התינוקות אלא אם כן השתתפו בלחם שניכר לתינוקות.
כשיש מספר קטן של אנשים יש צורך בגרוגרת לכל משפחה כדי לערב, אך כשיש מספר גדול (יותר מ18) מספיק מזון שתי סעודות (18 גרוגרות) אפילו לאלפים ורבבות.
כיצד מערבין? אחד מבני החצר לוקח מזון שתי סעודות, מזכה לכל בני החצר על ידי אדם אחר, מניח בכלי אחד ומניחו בבית מבתי החצר, מברך ''על מצוות עירוב'' ואומר ''בעירוב זה יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת''.

נקודה להרחבה
יש החושבים שהחוט המקיף בימינו את הערים הוא העירוב עליו דברו חכמים. זו טעות! חוט העירוב מחשיב את כל הערים לרשות היחיד אך עדיין יש צורך לערב בעירובי חצרות את כל בתי העיר. בימינו רבני הערים (ולפעמים גם רבני השכונות) מניחים את עירובי החצרות (בד''כ על ידי מצות שנשמרות לזמן רב) לכל העיר. מכיוון שמשתתפים בפת אין צורך בעירוב לכל חצר בפני עצמה.

פרק ב- ביטול רשות והשכרת רשות
כפי שלמדנו בפרק הקודם כאשר אחד מבני המבוי לא ערב, כולם אסורים לטלטל בכל המבוי. בפרק זה מתחדש שכאשר הוא מבטל לכל אחד מבני המבוי את רשותו (אפילו בשבת עצמה) כולם (מלבד מי שביטל) מותרים לטלטל במבוי.
גוי שגר עם ישראל במבוי אינו אוסר עליו. כאשר גוי גר עם שני ישראלים גזרו חכמים שיאסור עליהם לטלטל כדי להרחיק מהגויים שלא ילמדו ממעשיהם. כשמדובר בישראל אחד לא גזרו, שאינו מצוי שיגור ישראל אחד עם גוי. ביטול רשות ועירוב לא מועילים במקרה של גוי ויש צורך לשכור את רשותו. שכירות זו לא נחשבת ממש כשכירות ומותרת בשבת ונעשית אפילו בפחות משווה פרוטה.
ישראל מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע''ז נחשב כגוי לעניין זה, אך אם כופר רק במצוות עירוב אינו כגוי ממש ויכול לבטל רשותו.

נקודה להרחבה
כיום, כפי שהוסבר כל העיר נחשבת לחצר אחת גדולה וכולם עושים עירוב אחד. אלא שבדרך כלל יש גויים בעיר (או מחללי שבתות) שלהם העירוב לא מועיל. להלכה סומכים על כך שלקצין העיר יש רשות להוציא כל תושב בעיר מביתו וממילא נחשב כאילו רשותו מושכרת.


פרק ג-
במקרה שכמה חצרות מחוברות אחת לשנייה הדין שלהם תלוי ברמת החיבור:
1. במקרה שמדובר בחיבור חלש כמו חלון קטן או גבוה או חריץ רחב ועמוק שמפסיק בין החצרות- כל חצר מערבת בפני עצמה.
2. במקרה שמדובר בפתח בין החצרות כמו חלון גדול ונמוך או סולמות קבועים בשני הצדדים של הקיר בין החצרות- אם רצו מערבין ביחד ואם רצו כל חצר מערבת בפני עצמה.
3. במקרה שמדובר בחיבור מלא בין החצרות כמו פרצה יותר מעשר אמות וכדומה- שתי החצרות צריכות לערב ביחד.
מקום שבין שני חצרות נחשב כשייך לחצר שיותר נוח להשתמש בו.
גם כשלא עירבו מותר לטלטל כלים בתוך החצר או מחצר אל גג סמוך ומגג לגג אחר אבל לא מחצר לבית או מחצר לחצר אחרת.
הקלו חכמים בבור שבין שתי חצרות שמספיקה מחיצה מעל פי הבור למרות שהמים מעורבים למטה.
אם נפתח או נסתם הפתח בין החצרות באמצע השבת מותרים לא נאסרו בטלטול ''הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה''.

פרק ד
מספר משפחות בחצר שאוכלות על שולחן אחד (כמו קיבוץ או בית מלון) נחשבות כבית אחד. גוסס וקטן אוסרים במבוי אבל אורח ויהודי שנסע לשבת אינם אוסרים. משכיר שהשאיר כלים מסוימים בבתים שהשכיר אינם אוסרים עליו.
כמה בתים אחד לפני השני- רק שני הפנימיים נותנים עירוב והשאר נחשבים ככניסה אליהם ולא צריכים לערב. שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית אוסרת על החיצונה אבל החיצונה לא אוסרת על הפנימית. וכן שתי קומות שונות למעלה מהמים העליונה אוסרת על התחתונה אבל התחתונה לא אוסרת על העליונה.
חצר שלא ערבה מותר לטלטל בחצר עצמה ובכל השטח ששייך אליה (אבל לא לתוך הבתים).

פרק ה
כפי שלמדנו בפרקים הקודמים שיתוף מבוי נעשה ע''י צירוף של אוכל מכל בני המבוי. אין חובה שיתנו אוכל במיוחד לצורך זה אלא אפילו אם שנים שותפים בשמן מועיל להם כשיתוף מבואות, וכן אחד מכל בני המבוי יכול לזכות לכל אחד חלק קטן באוכל אפילו ללא ידיעתם (במקרה שהשיתוף לא פוגע בהם במקום אחר). אבל אם אחד מבני המבוי לא מוכן לתת לחברו קצת אוכל בטל השיתוף, שגילה דעתו שלא שותף עמו.
במקרה שהשתתפו במבוי ושכחו לערב את החצר יכולים לטלטל בדיעבד (כל מטרת העירוב במקרה כזה היא רק שלא ישכחו הילדים). אך במקרה שערבו בחצר ולא השתתפו במבוי יכולים לטלטל רק בתוך החצר אלא אם כן מדובר במשפחות חברות שלא מקפידות על האוכל שלהם ואז מתירים להם בשעת הדחק שבת אחת בלבד.
עיר שלמה המוקפת מחיצות שמערבים את כל העיר, לאחר שכל חצר ערבה בפני עצמה, צריכה להשאיר שטח קטן (אפילו בית אחד) שלא יערב עם כולם כדי שיהיה היכר שההיתר לטלטל הוא בגלל העירוב שעשו.

נקודה להרחבה:
כפי שמבואר כאן בפרק גם עיר שלימה יכולה לערב יחד אלא שצריכה להשאיר שטח שלא מעורב. בימינו שכל העיר מערבת יחד יש להקפיד על הלכה זו ואכן בערים משאירים שטח קטן בעיר שאינו מעורב ומודיעים שאין לטלטל בו.

פרק ו- עירובי תחומין
כפי שלמדנו בהלכות שבת אסור לצאת מחוץ למקום מושבו של האדם יותר מאלפים אמה. בפרק זה מתחדש שכאשר אדם מניח מזון שתי סעודות מחוץ לעיר, למרות שחזר לעיר וישן שם רואים אותו כאילו מקומו הוא היכן שהניח את המזון. ממילא מודדים לו אלפים אמה ממקום המזון שהניח. זו ההגדרה של עירובי תחומין.
במקרה שממקום העירוב ועד סוף העיר שישן בה יש יותר מאלפים אמה יכול ללכת עד סוף האלפים. במקרה שיש פחות מאלפים העיר כולה נחשבת כארבע אמות.
מערבין עירובי תחומין רק לצורך מצווה כגון להקביל פני רבו וכדומה או מפחד הגויים ובדיעבד בכל מקרה עירובו עירוב.
יש להניח את עירוב שיכול לאכול אותו (ולא תרומה טמאה או שנאכל קודם בין השמשות) ובמקום שיוכל להגיע אליו בבין השמשות: גם מבחינה טכנית (לא על עץ או בארון נעול ללא מפתח) וגם מבחינה הלכתית (לא ברשות אחרת, לא בבית הקברות).
מערבין עירובי תחומין על ידי שליח בן דעת ויכול האדם לערב גם על בניו ובנותיו הקטנים גם ללא דעתם.
''כשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברך על עירובי תחומין, ואומר בזה העירוב יהיה מותר לי להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח''.

פרק ז
עיקר ערוב תחומין הוא שיעמוד במקום בו רוצה לשבות בבין השמשות ויאמר שביתתי במקום זה ויחזור לעירו. לא אמרו לערב בהנחת מזון אלא להקל על העשיר שלא יצטרך ללכת ברגל.
אדם עני שרוצה לערב ברגליו אבל לחוץ בזמן יכול לומר שרוצה לשבות במקום מסוים כגון עץ מסוים או בית מסוים בתנאי שיתחיל ללכת לשם ובתנאי שאם היה רץ בכל הכוח היה יכול להגיע לשם לפני בין השמשות. במקרה זה צריך להגדיר במדויק את הארבע אמות שרוצה לשבות בהם (''שביתתי בארבע אמות שבצפון העץ'' או בדומה לכך).
בחורי ישיבה שאוכלים אצל משפחות וישנים בישיבה מקום השביתה שלהם הוא בישיבה, מכיוון שאם היה להם אוכל בישיבה היו אוכלים שם.

פרק ח
מכיוון שמקום השביתה של האדם נקבע לפי בין השמשות אי אפשר לעשות שני עירובי תחומין לאותה שבת. במקרה שעשה כך יכול ללכת רק את התחום המשותף לשני העירובין. ניתן לערב שני עירובין על ידי תנאי שאיזה שירצה יועיל, או לערב עירוב אחד לשבת ועירוב אחד ליום טוב שאחריו או ליום טוב שני. במקרים אלו יש צורך שהעירוב השני יהיה קיים בבין השמשות של היום השני ובתנאי שיוכל להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון.
יום הכיפורים אסור בטלטול וביציאה מחוץ לתחום בדומה לשבת, אבל שאר הימים טובים אסורים רק ביציאה מחוץ לתחום ולא בטלטול. לכן אין צורך לערב עירובי חצרות ושיתופי מבואות ביום טוב.
במקרה שחלו שני ימים טובים בימים חמישי ושישי ושכח לערב מיום רביעי, אם מדובר בשני ימים טובים של גלויות (שקיימים רק מצד הספק) יכול לערב בחמישי ושישי ולהתנות מכיוון שאחד מהימים אינו יום טוב, אבל אם מדובר בשני ימים טובים של ראש השנה אינו יכול לערב מכיוון שנחשבים כיום טוב אחד ארוך.



עוד בנושא עירובין
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il