ד. ^ 1. עיין שו"ע או"ח (סי' תנב סעיף א), שהגעלה צריכה להיות דווקא במים שמעלים בועות, ועיין שם ב"משנה ברורה" ס"ק ושזה בדעת המחבר והרמ"א, ועיין שם ס"ק ח שההגעלה שאינה מעלה בועות, אינה מועילה אפילו בדיעבד.
ה. ^ 2. וצריכים לבדוק שאכן הדבר כן. ואם יש מקומות שאי-אפשר לבדוק אותם, נראה שיש לסמוך על הנקיון כדעת ה"פרי חדש" (סי' צד ס"ק כה), שגויים מקפידים על נקיון, ולכן אם עושים ניקוי רציני, יש לסמוך שאכן נקי הוא. וכן כתב ב"מנחת יצחק" (ח"ג סי' כו ס"ק ה), אף-על-פי שהביא שם שה"בכור שור" חולק על ה"פרי חדש" בזה (מובאים דבריו ב"דרכי תשובה" סי' קכב ס"ק טז). ועוד, הואיל ומשתמשים בו בשפע, ודאי מתבטל השומן המועט שנשאר. ואין בזה משום מבטל איסור לכתחילה, הואיל והגוי שהוא בעל בית-החרושת (והבינונו שכך באמת המציאות), אינו מצוּוה שלא לבטל לכתחילה, ואינו עושה את זה בשביל הישראל (עיין בזה ב"אגרות משה" יו"ד ח"ב סי' מא וב"קצור שו"ע" על הלכות תערובות של הרב אהרן פפויפר ז"ל, סי' ח פרק ד הל' א). ואפילו אם היה בית-החרושת של ישראל, נראה שמותר בכהאי גוונא, הואיל ואין כוונתו לבטל האיסור, וגם אין שם איסור ודאי (ש"ך יו"ד סי' פד ס"ק מ, וכן כתב ב"קצור שו"ע" הנ"ל סי' ח פרק ג הל' יא).
ו. ^ 3. עיין או"ח סי' תנב סעיף ה שבדיעבד מתירים להגעיל בכל משקה. ונראה דבכהאי גוונא הוי כדיעבד, הואיל ואין במקום מרגרינה אחרת. ועיין בספר "הגעלת כלים" (פרק י סעיף ג ובהערה ג ו-ד שם) בשם שו"ת רע"א סי' פג שהסכים להגעיל לכתחילה בחָלב, כאשר אין מים בנמצא, ובשם "מלמד להועיל" (חאו"ח סי' צו) שכתב, שבשעת הדחק ואי-אפשר בעניין אחר, הוי כדיעבד, וגם בשם ספר "שרגא מאיר" (סי' עא) שהתיר כמו בנדון דידן, וב"אגרות משה" (יו"ד ח"ב סי' מא) שעשה מזה סניף להתיר. ואף-על-פי שב"אגרות משה" (יו"ד ח"א סוס"י ס) לא הסכים להתיר הגעלה בשומן-בשר כשר, עיין שם, מטעם שאין לשומן-בשר דין משקה, וציין לחולין דף קכ ולריש פרק א דטהרות ב"תפארת ישראל" וב"משנה אחרונה", נראה שחזר בו בח"ב סי' מא הנ"ל, ששם הביא ראיה למתירים הגעלה בשאר משקין מהא דסוף ע"ז ובזבחים דף צז, שכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, וכותב דהוי אפילו במים שנתבשלו בהם שמן ושומן, ותמה על הרשב"א שהביא ראיה מזבחים דף צו ע"א לעניין תרומה של יין, וזה ההיפך ממה שכתב בחלק א הנ"ל. וחוץ מזה, הרי נדון דידן לא הוי הגעלה בשומן-בשר אלא במרגרינה פרווה, ולכן נראה שאפילו ל"אגרות משה" בחלק א אפשר להתיר, לכל הפחות בתור סניף.
^ 4. כמו שכתב ב"אגרות משה" חלק ב הנ"ל (וזה עיקר הטעם לדבריו), שמעיקר הדין אפילו בלי הגעלה המרגרינה כשרה, הואיל והוי טעם לפגם לאחר 24 שעות, והבישול הוא בבית-חרושת של גוי שעושה מעצמו, בלי שישראל ביקש ממנו לייצר את המרגרינה, ולכן בזמן הבישול לא שייך לגזור על הגוי, וממילא מותר לישראל לאכול את התוצרת לכתחילה. והוא הדין בנדון דידן, שהרי הגוי לא עושה שום דבר מיוחד עבור הישראל, וכמו שמשמע מן השאלה.
א. ונראה שאפילו אם בית-החרושת שייך לישראל, שייך טעם זה, שהרי עיין שם ב"אגרות משה" ד"ה ואם, שכתב לאסור בבית-חרושת ישראל משני טעמים, (א) שהרי אם מעמידים לו משגיח, יש בזה משום לפני עור, שגורמים לו לעשות איסור של בישול בכלים שאינם בני יומן; (ב) לפי הרשב"א המאכל אסור באכילה. ונראה שבנדון דידן לא קיימים שני הטעמים הללו, שהרי בעל בית-החרושת אינו עושה בשביל ישראל, אלא בעיקר דעתו לייצר בשביל הגויים, ולכן אינו עובר על בישול בכלים שאינם בני יומן, וממילא גם אין המאכל נאסר לרשב"א, שהרי המבשל לא עבר על האיסור בבישולו. ואפילו אם תאמר שהוא עובר בזה שמבשל גם בשביל ישראל, נראה שאין הקונה עובר על לפני עור, שהרי בנדון דידן בית-החרושת אינו מוסיף כלום בייצור שלו, והיה עושה אותו הדבר אפילו בלי ההכשר של הרב, והואיל ואין כאן תוספת כלל, אין כאן מקום ללפני עור או מסייע ידי עוברי עבירה. ואפילו לדעת הרשב"א, עיין ב"קיצור שו"ע" הנ"ל (הל' תערובות סי' ח פרק ד הל' ב) בשם ה"חזון איש" (יו"ד סי' לז סוס"ק יג) שמומר המייצר בשביל מומרים ובתהליך הייצור הוא מבטל איסור לכתחילה, אין האוכל נאסר, שהרי איסור האוכלים תלוי בכוונה לבטל, וזה לא שייך בישראלים מומרים, שבכל אופן לא איכפת להם לאכול מן האיסור כמו שהוא, וקלקלתו זו תקנתו. ונראה שהוא הדין בנדון דידן, שהרי לעניין נותן טעם לפגם מיהא הוי המייצר והקונים מומרים, שהרי היו קונים עד עכשיו בלי הכשר ובלי הגעלה, ולכן לא שייך לאמר שהמייצר התכוון לבטל בעבורם, ובפרט שעיקר הייצור הוא לגוי. והדין של מבטל איסור לכתחילה הוא מקור לאיסור של הרשב"א, כמו שכתב בעצמו בבית ד שער ד' בסופו, ולכן אותם הכללים שייכים.
ב. ^ 5. עיין הערה 4 בשם ה"אגרות משה" (ח"ב סי' מא) שעיקר ההיתר הוא מטעם נותן טעם לפגם ולא מטעם ההגעלה, וכאשר בעל-הבית הוא יהודי ומוסיף בשביל ישראלים ומבשל בכלים אינם בני יומן בשבילם, נראה דהוי איסור מטעם לפני עור וגם מקנס הרשב"א, וכמו שכתב ב"אגרות משה" (שם). ואפילו אם בעל בית-החרושת שאינו יהודי מוסיף בשביל ישראלים שעכשיו קונים ממנו, יש בזה גם דין מבטל איסור לכתחילה, לדעת הרשב"א, עיין בשו"ת הרשב"ש (סי' תקס), ושכך פסק ב"ערוך השולחן" (סי' צט ס"ק ח), וכך נפסק גם בקיצור שולחן ערוך הנ"ל (סי' ח פרק ד הל' ג). ובפרט שבספר "הגעלת כלים" (במבוא אות ב הערה ט) הביא הרבה ראשונים ואחרונים שפסקו כרשב"א, שנותן טעם לפגם אוסר בדיעבד, אם עבר ובישל במזיד בכלי אינו בן יומו, ודלא כ"אגרות משה" הנ"ל שכתב, שרוב ראשונים חולקים עליו (ונ"ל שגם הרשב"ש הנ"ל פסק כרשב"א, וכתב שם שגם הרמב"ם סבירי ליה כרשב"א, ואכמ"ל). ולכן צריכים לעיין עוד בכל זה (ב"אמרי בינה" הל' בשר בחלב ותערובות סי' יד בד"ה שוב ראיתי בתשובת הרשב"ש כתב שהמהר"ם מלובלין חולק על הרשב"ש הנ"ל והניח בצריך עיון, עיין שם וב"אגרות משה" הנ"ל), ונצטרך לסמוך על ההגעלה, ולכן צריכים לעיין יותר בתהליך הייצור.
ג.
ד.
ה.