ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
הגמרא בדף ג ע"א אומרת שהמשנה שמנתה שלושה דרכים לקידושי אשה באה למעט קניין חליפין, לפי שהיינו יכולים לחשוב שיועיל הואיל ולמדנו קידושי כסף בגזירה שווה "קיחה קיחה" מקניית השדה מעפרון ושדה נקנית גם בחליפין. שואלת הגמרא: מניין שאכן לא מועיל? ומשיבה שניתן לעשות חליפין גם בפחות משווה פרוטה, ואשה בפחות משווה פרוטה לא מקנה עצמה.
רש"י (ג ע"ב ד"ה לא מקניא) מסביר שבגלל שגנאי הוא לה אינה מקנה עצמה, ומוסיף שלפיכך בטל לה תורת חליפין אפילו כשהכלי כן שווה פרוטה, אך אינו מסביר מדוע, ואכן התוס' (ד"ה ואשה), הרמב"ן וראשונים נוספים תמהו על כך, שהרי אם הדבר תלוי בקפידתה, ביותר מפרוטה הואיל ואינה מקפידה צריך להועיל. עוד הקשו, שהגזירה שווה לא באה להשוות אשה לשדה, והראיה לכך היא שלא למדנו שגם קניין חזקה יועיל באשה, אלא הלימוד היה רק לגבי לקיחה בכסף, שכמו שמועיל קניין כסף בשדה כך מועיל בקידושי אשה.
לכן התוס' והרמב"ן מסבירים באופן אחר וכותבים שכאמור בעפרון מדובר על קניין כסף ולכן ודאי שלא מקישים ללמוד גם קניינים אחרים מלבד כסף, אלא שסברה הגמרא שחליפין יועילו מדין כסף, והשיבה שהואיל וקניין חליפין מועיל גם בפחות משווה פרוטה על כרחך שאינו מטעם קניין כסף אלא זהו קניין אחר, ומכיוון שכך אין מקור ללמד שיועיל בקידושין. לדעתם יש לשנות את הגירסה בגמרא ולא לגרוס "אשה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה" אלא "לא מקניא", כי זה לא תלוי ברצון האשה.
נמצא, שלפי רש"י המקור לכך שחליפין לא מועילים באשה הוא מסברא, כי נקודת המוצא היא שיש ללמוד מעפרון גם קניין חליפין, אך מסברא למדנו שלא מועיל, ואילו לפי התוס' והרמב"ן מקור הדין הוא מכך שאין שום מקור שמועיל, כי לא למדנו מעפרון אלא קניין כסף.
הר"ן הלך בדרך אמצעית ויישב על פיה את גרסת רש"י. הגמרא סברה כהסבר התוס' שחליפין מועילים מטעם כסף, אך בשונה מהסברם הוא כותב שהעובדה שניתן לקנות בחליפין גם בכלי ששוויו פחות מפרוטה אינה מוכיחה שאין זה מטעם כסף, כי יתכן שבגלל שיש לכלי חשיבות הוא מועיל מטעם כסף למרות שפחות מפרוטה. לדעתו ההוכחה למסקנה שאין זה מטעם כסף היא מכך שאשה לא תתרצה להקנות עצמה בפחות משווה פרוטה, ולכן לא מסתבר שלפי התורה חליפין פועלים מטעם כסף, כי אילו היה כך היה צריך להיות שאשה תתקדש גם בכלי פחות מפרוטה, וכאמור, זה לא מסתבר. להבנת הקהלות יעקב (סימן א) כוונת הר"ן לפרש כך גם בדעת רש"י עצמו.
יישוב שיטת רש"י
כאמור, הראשונים הקשו על רש"י, אם הדבר תלוי בקפידתה מדוע גם בחליפין השווים פרוטה אינה מתקדשת. לכאורה אפשר לתרץ שלא פלוג, אך באמת לא מסתבר לומר כך, שהרי כל המקור לפסול הוא מסברא ולא מגזירה או תקנה, ואם כן לא שייך לומר לא פלוג, אלא יש לפסול רק במקום שהסברא קיימת 1 .
כפי שראינו ניתן ליישב את רש"י כדברי הר"ן , ולפי זה דרכו דומה לשיטת התוס', אולם רש"י לא הזכיר זאת ולכן דחוק לפרש כך בדעתו.
הרמב"ן בסוף דבריו מיישב את שיטת רש"י, וכותב שצריך לומר בדעתו שהואיל ומחזירים את הסודר לאחר ביצוע מעשה הקניין, נחשב כדבר שאינו שווה פרוטה גם במקרה שהוא כן שווה, משום שהולכים לפי ההנאה הנשארת בידה כפי שרואים בדף ו ע"ב בדין של מתנה על מנת להחזיר, ובסודר לא נשאר כלום בידה. גם הסבר זה אינו מתיישב כל כך בלשון רש"י, כי רש"י כתב שגנאי הוא לה בכלי ששוויו פחות מפרוטה ולפיכך בטל גם ביותר מפרוטה, משמע שהגנאי אינו בגלל שמחזירה את הכלי אלא בגלל ששוויו של הכלי פחות מפרוטה.
ניתן ליישב באופן אחר על פי דברי הרשב"א. הרשב"א (ג ע"א ד"ה למעוטי) כותב שאילו החפץ היה נשאר בידה הקידושין היו בגוף החפץ ואז היה מקום לחלק בין חפץ השווה פרוטה לשאינו שווה, אך הואיל והחפץ ניתן לה רק לצורך הקניין ומיד לאחר מכן הוא חוזר לבעל הרי שהבעל לא מקדש אותה בגוף החפץ אלא רק בדינו, ובכל זאת אילו היה ניתן לעשות קניין רק בסודר השווה פרוטה, היה בכך חשיבות, אך הואיל ומקדש רק בדינו וגם ניתן לעשות את הקניין אפילו בכלי שאינו שווה פרוטה, גנאי לאשה להתקדש בקניין זה אפילו כשיש בכלי שווה פרוטה, כי עיקרו של הקניין בפחות משווה פרוטה. הסבר זה מתיישב היטב בלשון רש"י.
בחליפין גמורים
לכאורה לפי הסבר הרמב"ן ברש"י וכן לפי מה שהסברנו ברש"י על פי הרשב"א , בקניין חליפין ממש, כלומר אם ישאיר את התמורה בידה, היא כן תהיה מקודשת, שהרי במקרה זה אין לה גנאי. ואכן כך סובר במפורש הר"ן בנדרים (מט ע"א ד"ה ולענין), ומסיק מכך שהלכה שם כרב נחמן שבקניין סודר לא רשאי המוכר לתפוס בסודר אלא חייב להחזירו לקונה (ודברי רב אשי המקשה שם מניין שאכן אינו רשאי לתפוס נאמרו בדרך דיחוי בעלמא), כי אילו היה רשאי לא הייתה מובנת הגמרא הפוסלת קידושין במתנה על מנת להחזיר משום קידושין בחליפין, והרי אם רשאי לתפוס אז גם קידושין בחליפין צריכים להועיל שאין לך קניין גדול מזה. יש לדקדק זאת גם מדברי רש"י בסוגייתנו (ד"ה חליפין), שעל דברי הגמרא "למעוטי חליפין" כתב "חליפין – קנין סודר", הרי שטורח להסביר שמדובר דווקא בסדר ולא בשאר קניין חליפין.
אולם לפי התוס' והרמב"ן שמקור הפסול אינו מסברא, שגנאי לה להתקדש בכך, אלא שיש מקור רק לקניין כסף ולא לקניין חליפין, כי חליפין אינו מטעם כסף, לכאורה גם בחליפין גמורים שמשאיר בידה את החפץ לא תהא מקודשת. אולי יש מקום לומר שדווקא קניין סודר אינו מטעם כסף אך חליפין גמורים הם כן מטעם כסף, אך יש לדחות זאת, שהרי הוכחתם לכך שחליפין אינם מטעם כסף הייתה מכך שניתן לבצע את הקניין גם בכלי השווה פחות מפרוטה, והוכחה זו יפה כוחה גם לחליפין גמורים.
אך לפי זה לא תובן שיטת הר"ן, שהרי כמובא למעלה הוא כתב במפורש שבחליפין גמורים מועיל, למרות שאצלנו הוא הולך בדרכם של התוס' והרמב"ן שהמקור הוא מכך שחליפין אינם מטעם כסף, ואמנם הוא לא נימק זאת כתוס' אלא כתב שלמרות שניתן לבצע את הקניין בפחות משווה פרוטה עדיין יתכן שמועיל מטעם כסף, אך גם לפי נימוקו – שהואיל וגנאי לאשה להתקדש בפחות משווה פרוטה ברור שקניין זה לא התרבה על ידי התורה וממילא אינו בכלל כסף – הוכחה זו יפה כוחה גם לחליפין גמורים, שהואיל וניתן לעשות חליפין בפחות משווה פרוטה וגנאי הוא לה ודאי שגם חליפין גמורים לא התרבו ואינם בכלל כסף, וצריך עיון.
קידושין במתנה על מנת להחזיר
הגמרא בדף ו ע"ב כותבת שאינה מקודשת "לפי שאין אשה נקנית בחליפין". אפשר להבין משפט זה בשני אופנים: או שאותה סיבה הפוסלת קידושין בקניין חליפין קיימת גם בקניין כסף כאשר נותן אותו במתנה על מנת להחזיר, או שאינה קיימת אך בכל זאת בגלל הדמיון של מתנה על מנת להחזיר לחליפין גזרו ופסלו זו משום זו. לכאורה לפי הסבר רש"י שנימק בחליפין שאינה מתרצה, יש לומר שגם במעמ"ל גנאי הוא לה ואינה מתרצה, ואכן כך ביאר הרמב"ן (ג ע"א) בדעת רש"י.
אך לתוס' ושאר הראשונים שנימקו שרק קניין כסף נלמד מעפרון וחליפין אינם בכלל כסף, אי אפשר להסביר שהסיבה הקיימת בחליפין קיימת גם במעמ"ל שהרי בפשטות מעמ"ל היא ודאי מטעם כסף 2 , ולכן צריך לומר שזו רק גזירה מדרבנן, שהואיל ודומה לחליפין פסלו גם שם שמא יבואו להכשיר גם בחליפין. ובאמת מפורש ברשב"א (ו ע"ב ד"ה אלא אמר), שיש גורסים "לפי שאין אשה נקנית בחליפין" אך זו גירסה מוטעית כי אי אפשר לומר שמעמ"ל היא מטעם חליפין, ולכן יש לגרוס "גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין", וכעין זה בריטב"א (ו ע"ב ד"ה הכי גרסינן) כתב שהגירסה הנכונה היא "שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין", וכן בר"ן בנדרים (מט ע"א ד"ה ולענין) מתנסח: "דבכולהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין", ונראה שכך גורס.
גם התוס' (ד"ה לבר) מגיעים למסקנה שזו רק גזירה מדרבנן אולם מטעם אחר. הם סוברים שדברי רב אשי בנדרים לא נאמרו רק בדרך דיחוי אלא יש לפסוק כמותו להלכה, שהמוכר רשאי לתפוס בסודר. מכיוון שכך הם מתקשים מה הדמיון בין סודר למתנה על מנת להחזיר, ומתרצים שמעמ"ל אינה מטעם חליפין אלא שהואיל ורגילים להחזיר את הסודר בקניין חליפין יש דמיון בין מעמ"ל לחליפין ולכן יש לגזור ולהחמיר שמא יבואו להכשיר גם חליפין. משמע שאילו היו פוסקים כרב נחמן שאי אפשר לתפוס בסודר היה מובן הדמיון והיו התוס' סבורים שמעמ"ל מועיל ממש מטעם חליפין (כשנותן מתנה לזמן ורוצה לקנות על ידי כך חפץ, המתנה ניתנת רק לצורך ביצוע הקניין ולא עבור עצם המתנה, וכמו סודר הניתן רק לצורך הקניין 3 ), ולא כפי שכתבנו למעלה.
הרמב"ם (אישות ה, כד) מנמק שאינה מקודשת במעמ"ל משום ש"לא נהנית ולא הגיע לידה כלום". האבני מילואים (כח ס"ק טז) מדייק מכך שלדבריו אין זו גזירה אלא מעיקר הדין אינה מקודשת, וכפי שכתבנו למעלה בדעת רש"י על פי הבנת הרמב"ן. אמנם עדיין יש להבחין בין פירושו לפירוש רש"י, שלפי רש"י הסיבה שאינה מקודשת היא סובייקטבית מצד האשה, לפי שאין אשה מתרצה בכך (אמנם למעשה לא נברר אצל כל אשה, אלא בגלל שבדרך כלל אינה מתרצה ההלכה היא שלעולם אינה יכולה להתקדש באופן זה, אך מכל מקום שורש הסיבה הוא סובייקטיבי), ואילו לפי הרמב"ם נראה שהסיבה היא אובייקטיבית, שחסר כאן בנתינה הואיל ואין כאן נתינה גמורה הנשארת בידה (להגדרת האבני מילואים –זו נתינה שאין בה הנאה).
הגדר – מתנה לזמן או מתנה גמורה על תנאי
המפרשים נחלקו בגדר מעמ"ל. הגמרא בסוכה מו ע"ב אומרת שלא יקנה אדם לולבו לקטן ביום טוב הראשון, משום שהקטן קונה לגמרי כשיש דעת אחרת מקנה אך אינו יכול להקנות בחזרה, וביום טוב ראשון לא יוצאים ידי חובה בלולב שאול, ואם כן המקנה לקטן לא יוכל לזכות בחזרה בלולבו ולא יוכל לקיים בו את המצווה. הרא"ש (סוכה ג, ל) למד מכך שמעמ"ל אינה מתנה לזמן הפוקעת מעצמה בסוף הזמן וחוזרת לנותן אלא הנותן צריך לחזור ולעשות בו מעשה קניין וללא קניין לא יחזור אליו החפץ, כי אחרת היה אפשר לתת לקטן על מנת שיחזיר, וכן כתב הריטב"א בסוגייתנו (ו ע"ב ד"ה הכי גרסינן).
הקצות (רמא ס"ק ד) הביאם אך הסתייג וכתב שלולא דבריהם היה נראה שמעמ"ל אינה מתנה גמורה על תנאי שיחזור ויקנה לו אלא מתנה לזמן הפוקעת מעצמה וחוזרת אליו, והוא מאריך להוכיח שלמרות שהמתנה מוגבלת לזמן בכל זאת נחשב בתוך הזמן שהגוף קנוי לקונה, ולכן כמבואר בגמרא אצלנו יכול הקונה לצאת ידי חובה באתרוג שנקנה לו במעמ"ל. הקצות מיצר על כך שלא מצא לו רב לסמוך עליו כנגד הרא"ש והריטב"א אך לבסוף שש כמוצא שלל רב על שמצא את דברי הרב אביגדור הכהן המובאים בתשובת רא"ש (כלל לה סימן ב), שמהם עולה כדבריו.
הנתיבות (ס"ק ה) מכריע כדברי הרשב"א והרא"ש, וכותב שאף את דברי הרב אביגדור יש לפרש באופן שאינו חולק עליהם, ולפיכך ודאי צריך מעשה קניין בעת החזרת החפץ.
למעלה ראינו מספר נימוקים מדוע במעמ"ל אינה מקודשת. נימוקו של הרמב"ם , שאינה מקודשת מכיוון שהתוצאה היא שלא נשאר בידה פרוטה, יובן יותר אם הלך בדרכו של הקצות, שמצד האמת יש כאן נתינה לזמן בלבד, אך לפי דרכם של הרשב"א והרא"ש המתנה עצמה היא לעולם אלא שיש תנאי צדדי שעליה להחזירה, ואם כן מבחינה קניינית מסתבר יותר שיועיל ונתייחס לכך כנתינה גמורה. כמובן, אין הכרח בתלייה זו.
ראינו שנימוקו של רש"י על פי הסבר הרמב"ן דומה לנימוק הרמב"ם, שבמבחן התוצאה לא נשארה פרוטה בידה, אך רש"י הדגיש ששורש החיסרון בכך הוא סובייקטיבי שגנאי הוא לאשה ואינה מתרצה בכך. לפי זה נימוקו יובן גם לפי דרך הרא"ש, כי גם אם מצד עצם הקניין המתנה היא לעולם, סוף סוף הואיל והמתנה הותנתה בכך שתחזיר אותה היא לא מתרצה להתקדש בכך.
נימוקם של התוס' וראשונים נוספים היה מטעם גזירה, שדומה לחליפין. הגזירה יותר תובן לפי דרכו של הקצות, שמצד האמת זוהי מתנה לזמן בלבד ולא מתנה גמורה, ואם כן דומה לחליפין, אך התוס' כבר עמדו על כך שיש מקום לגזירה אפילו לפי רב אשי שבקניין חליפין המוכר רשאי לתפוס בסודר, משום שבדרך כלל הרגילות היא שאינו תופס ואם כן יש דמיון בין מעמ"ל לחליפין. לפי זה בוודאי גם אם במעמ"ל מצד עצם הקניין הוא לעולם, סוף סוף אם התנו להחזיר הואיל ובפועל צריכים להחזיר דומה לסודר שרגילים להחזיר ויש מקום לגזירה.
^ 1.ולחדש גזירה חדשה ולומר שאמנם בפחות מפרוטה מסברא ומעיקר הדין לא מועיל אך חז"ל באו וגזרו לפסול גם בשווה פרוטה משום פחות מפרוטה זהו דוחק, ועוד שמלשון רש"י "גנאי הו לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה" משמע שהכל בטל מעיקר הדין. ועוד, שאם נאמר שזו גזירה יצא שמתנה על מנת להחזיר זו גזירה לגזירה, וגזירה לגזירה לא גזרינן.
^ 2.אולם ראה אבן האזל (מכירה ה, ז) שביאר בדעת הרמב"ם שמעמ"ל מועיל רק מטעם חליפין ולא מטעם כסף, כי בכסף צריך שהדמים ישארו ביד המקבל, ודייק זאת מכך שהרמב"ם לא הביא בהלכות מכירה את הדין שמועיל מעמ"ל אלא ביחס לקניין סודר, שקניין סודר מועיל אפילו אם מקנה את הסודר על מנת להחזיר.
^ 3.לפי זה הדברים אמורים לכאורה דווקא במתנה הניתנת על מנת להחזירה מיד לאחר הקניין, שאז היא באמת ניתנת רק לצורך הקניין.
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך ללמוד גמרא?
היסוד הגדול שנלמד מרבי שמעון בר יוחאי
למה ללמוד גמרא?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
איך המזוזה שומרת עלינו?
מה מברכים על מנה אחרונה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
