ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש תולדות

תולדות התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת יוסף
לחץ להקדשת שיעור זה
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק"
יש השואלים מה החידוש בכך? ודאי הוא שאם יצחק בן אברהם, אז אברהם הוליד את יצחק? אפשר לענות על פי מה שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקצא ס"ע ז: שאומרים בתפילת ראש השנה "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור" וכתב בשו"ע "שכך היא הנוסחא המפורסמת; והמדקדק לומר: "לזרע יעקב תזכור", משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ואינו אלא טועה". עכ"ל. ומשמעות דבריו היא שהיו כאלה שרצו לדקדק ולומר דוקא "זרע יעקב" שלא יהיו עשו וישמעאל בכלל. אבל אומר השו"ע אין צורך בכך כיון שזרעו של אברהם הוא יצחק!! וזרעו של יצחק הוא יעקב !! וכשאומרים "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור" הכוונה לזרעו של אברהם עוקד העקידה, וזרעו הוא יצחק. ואין צורך לפרט "לזרע יעקב". וזהו שכתוב בפסוק "אברהם הוליד את יצחק". זהו זרעו של אברהם ולא ישמעאל. כמו כן אנו רואים בברכת יצחק ליעקב אחרי שהתברר לו שיעקב לקח את הברכות בראשית פרק כח "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם". ברכה זו של ארץ ישראל לא נאמרה ליעקב בפעם הראשונה, ברכה הראשונה שנתן יצחק ליעקב, כיון שבברכה הראשונה חשב יצחק שלפניו עומד עשו, ולא רצה לתת לו את ארץ ישראל. אבל כשהתברר לו שיעקב הוא מקבל הברכות אמר לו: קח את ארץ ישראל - "לרשתך את ארץ מגריך". על ישמעאל נאמר פרק ט"ז פסוק י"ב "והוא יהיה פרא אדם" וכו' ופרש"י "לסטים". וכן בפרק כ"א פסוק כ' "ויגדל וישב במדבר ויהי רובה קשת" פרש"י שם "יושב במדבר ומלסטם את הבריות". הרי שרה אמנו כשראתה מה שעושים עם יצחק "מצחק" רש"י אומר שישמעאל רצה ללמד אותו כיצד עובדים ע"ז וכיצד עוברים על גילוי עריות, וכשראה שיצחק לא שומע לו אמר ללמדו להיות "רובה קשת" כדי להורגו "כמתלהלה יורה חיצים" וכוונתו להרוג אותו. אמרה "לסטים" "מלסטם" את אחרים לא "את בני את יצחק" וכל את לרבות זרעו וזרע זרעו עד עולם.

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" - אצל עם ישראל – רוחניות קודמת לגשמיות
יש להבחין בהבדל שבין הברכה שבירך יצחק את יעקב לבין הברכה שבירך את עשיו. בברכה שבירך את יעקב כתוב (כ"ז, כ"ח): "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ", הרי שהקדים את טל השמים למשמני הארץ, ואילו בעשו - הקדים את משמני הארץ לטל השמים, כמו שכתוב (כ"ז, כ"ט): "וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל".
הביאור בזה הוא, שיעקב אבינו מקושר ושייך לרוחניות, וגם את העניינם הגשמיים הוא עושה בשביל הרוחניים.שרמז להם יצחק שהתורה נמשלה לטל, וקיום העולם אינו תלוי בגשמיות, אלא בלימוד התורה. וכך צריך לנהוג; קודם כל ללמוד תורה, ואחר כך לדאוג לגשמיות ולפרנסה, והפרנסה מובטחת למי שיקבע את לימוד התורה כעיקר, ואת פרנסתו כטפלה (עיין קדושין כ"ט ע"ב הא לן והא להו). ומיהו, כל זה למי שמובטח לו עולם הבא. אולם, עשו, שייך לגשמיות והופך גם את הרוחניות לגשמיות. וכיון שאין לו עולם הבא אלא עולם הזה בלבד, יקבל את כל שכרו בעולם הזה, והרוחניות אצלו אינה אלא תמיכה חיצונית כדי שהפרנסה תתקיים בידו, שאם לא כן ישאר בלי כלום בזה ובבא. ורואים אנו שעשו בא ומבקש ברכה, ובוכה על כך בכי תמרורים, למרות שכולו מלא בעברות. זאת מכיון שהוא הוא האמין בברכות, למרות שהוא לא רצה להשקיע ברוחניות כלל.
והתורה נמשלה לטל ולמטר כידוע, והוסיף יצחק את האות וא"ו ליעקב "ויתן לך" לומר שברכתו היא ברכה נצחית, כמו הטל שהוא תמידי - וחיבר את הגשמיות לרוחניות "מטל השמים ומשמני הארץ" אבל בעשיו לא נתן וא"ו ולא חיבר את הגשמיות לרוחניות אלא אמר "משמני הארץ יהיה מושבך - ומטל השמים מעל" ללמדנו שיעקב אבינו נתברך בברכה רוחנית תמידית ונצחית. אכן גם כיום, אנו רואים כמה יהודים הרחוקים מקיום תורה ומצוות, שבאים לקבל ברכה מרב, משום שיודעים שללא רוחניות גן הגשמיות לא תשאר בידם

"וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" - טבעים מבטן ומלידה
כתב רש"י משם חז"ל: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה-זרה עשיו מפרכס לצאת".
והרי יצר הרע אינו בא אלא "לפתח חטאת רובץ" כשיוצא העובר ממעי אמו, והיצר הטוב מגיע בגיל שלש-עשרה, הכיצד זה מבקש ללכת לבתי מדרשות וזה לעבודה זרה? אלא, מלמדים אותנו חז"ל כי זוהי תכונתם הטבעית. יעקב מטבעו גם ללא היצר הטוב נמשך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועשיו מטבעו, גם בלי היצר הרע, נמשך לעבודה-זרה וכל שכן כשיצאו "ויגדלו הנערים", כי אז יעקב אבינו כ"ש וק"ו למד תורה עם סיוע היצר הטוב ועשיו כ"ש הרשיע והחל בשרירות לבו.

"שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ...וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" - מנוחת הדעת בתשובת הקב"ה
הנה יעקב ועשו מתרוצצים בבטנה של רבקה, זה רוצה לצאת למקום תורה, וזה רוצה לצאת למקום טומאה, ורבקה שואלת (כ"ה, כ"ג): "אם כן למה זה אנכי". אומר לה הקב"ה: "ורב יעבוד צעיר", ואז נגמר צערה. ולמה? כשעברה ליד בתי עבודה-זרה, עשיו לא רצה לצאת כי אם יצא הרי הוא ה"רב" והוא יעבוד "צעיר". וגם יעקב לא רוצה לצאת כדי שלא יעבוד הוא את אחיו - ובזה מצאה לה רבקה מנוח מהתרוצצותם.
אבל כשהגיעה עת הלידה, ועשיו ראה את העולם הזה נתגברה בו כל כך התאוה, שכח את "ורב יעבוד צעיר", ותאוותו העבירה אותו על דעתו ומיד ביקש לצאת – בא וראה מה כוחה של תאווה! ואם אמנם, גם יעקב רצה לצאת "וידו אוחזת בעקב עשיו" (כ"ה, כ"ו) – לא מצד התגברות התאווה לבקש את חמדת העולם הזה, אלא מצד שרצה לקיים את המצוות שהן בעולם הזה דווקא וליטול עליהן שכר.

"ויאמר אלי מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" - משא ומתן עם גויים
אבימלך ופלשתים זכו לטובה רבה, למעיינות מים ואילנות נותנים פירות. אך מעת שגירשו את יצחק מארץ פלשתים יבשו המעיינות והבארות והאילנות לא נתנו פירות. אז ידעו שהכול נעשה בזכות יצחק אבינו ע"ה (עיין תרגום יונתן בן עוזיאל כ"ו, כ"ח). לפיכך, הולכים אבימלך ומרעיו לבקש מיצחק אבינו שיחזור לגור במקומם לאחר שגירשוהו, בטענה שהם לא עשו לו כל רע אלא אדרבה הטיבו עמו, "ונשלחך בשלום", וכדברי חז"ל (הובא בדעת זקנים כ"ו, כ"ט) כל טובם וטובתם היא שלא הרגו את יצחק אבינו, ובזה הם משתבחים וחשובים בעיניהם (כמשל האריה שעמדה עצם בגרונו).
תקיפותו של יצחק היא הוראה לדורות למנהיגי ישראל: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי", הרי אני לא עשיתי לכם רע. בארות חפרתי ובאתם עליי בעלילות רשע, פשוט הוא שיש לכם שנאה כלפי ללא כל סיבה. כך אומר 'אזרח גר' למלך פלשתים - הוא ידע לא להתרפס ולא להיכנע לגויים, אמנם יש לכבד אותם, אך לא להתנהג אתם בכפפות של משי.
הם מנסים לנהל משא ומתן כדי למשוך אותו ובינתיים לסחוט ממנו עוד ועוד דברים. עלינו ללמוד מגבורתו של יצחק אבינו ע"ה שהיא סמל ומופת - לא להתרפס, כי אם לעמוד איתן על כבוד עם ישראל וארצו (ועיין בדברי אור החיים הקדוש בראשית כ"ו, כ"ז).

ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי
"אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאום ה' ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר" (מתוך ההפטרה, מלאכי א', ב'–ג')
בעל ה'בן איש חי' זיע"א מבאר את הויכוח שהיה בין עשיו ליעקב. אומר עשו ליעקב: כתוב (שמות כ', י"ב) "כבד את אביך ואת אמך" – ודרשו חז"ל (כתובות ק"ג ע"א): "ואת" –לרבות אחיך הגדול, אם כן אתה חייב בכבודי והבכורה מגיעה לי! עונה לו יעקב אבינו: כתוב (דברים ו', י"ג) "את ה' אלוקיך תירא", ודרשו חז"ל (קדושין נ"ז ע"א) "את" - לרבות תלמידי חכמים, ואם כן אתה חייב בכבודי!
וזהו שכתוב (בראשית כ"ה, כ"ב) "ותלך לדרוש את ה'", רבקה שואלת איזה "את" גובר, האם "את" - לרבות תלמידי חכמים שאומר יעקב, או "את" - לרבות אחיך הגדול, שאומר עשו. וה' עונה לה (בראשית כ"ה, כ"ג): "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וכו' ורב יעבד צעיר" - הגדול יעבוד את הקטן, כלומר "את ה' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים, חשוב יותר. וכן אנו אומרים בהפטרה "ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי" – אומר הקב"ה, ואוהב את הדרשה מהמילה "את" שמביא יעקב אבינו, אבל את הדרשה שמביא עשו מהמילה "את", שנאתי.

כמונה מרגליות – באור פניך
סיפר הרב ששאל אותו רבי יעקב מוצפי מתי מתחילים אצלם את תפילת שחרית של שבת קודש, והשיב לו הרב, שעה לפני הנץ החמה. התפלא רבי יעקב ואמר לרב: תספיקו להגיע בהנץ החמה רק ל"ברוך שאמר". ובאמת כך הייתה תפילתו, מילה במילה בכוונה מרובה.
וסיפר עליו הרב, שהיה עורך רבי יעקב תיקון חצות מדי לילה בדמעות שליש ומנגבן בתכריכים מבד פשתן שקנה לעצמו לאריכות ימים.

הרחב פיך ואמלאהו
היה אומר הרב משמו: כשאדם מתפלל לה' לא יקמץ בבקשותיו ולא יוותר מלהתפלל על כל מיני דברים, הרי אתה מתפלל לה' שהכול שלו ויכול לעשות הכול, אז "הרחב פיך", תבקש ברחבות, "ואמלאהו" וכלשונו, "וכי ממאן דלית ליה את בעי".

כסף הכיפורים
הרב ישב בבית דין, והרב הציע פשרה בעניין הנידון, אך רבי יעקב טען בנחרצות ואמר: במקרה זה הנתבע חייב לשלם הכול בוודאות גמורה ולא ללכת לפשרה! והתעקש עד שאותו אדם אכן שילם את הכול. לאחר כמה ימים נסע אותו אדם לירושלים, ובירידה של מוצא התהפך רכבו והוא ניצל בנס ובא לרב להודות לו על שחייבו לשלם, כי הרגיש שבזכות זה ניצל. אמר לו הרב: זה לא אני, לך לחכם יעקב, תודה לו ותבקש ממנו סליחה, כי הוא זה שהתעקש שתשלם הכול ואת נפשך מילטת והצלת.

רבי בחכמה, תלמידי שקיימת דברי
כשהרב ישב "שבעה" על אמו, קרע את החולצה בין הכפתורים טפח מאוזן ואח"כ טפח מאונך לכיוון הלב, ליד הכיס של החולצה. כשבא רבי יעקב מוצפי לנחמו, אמר לרב שלא קרע כדין, כי צריך לקרוע מבית הצוואר כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן ש"מ). הרב קם וקרע שנית מבית הצוואר כדברי רבי יעקב. כשהרב התיישב הסביר לרבי יעקב למה בראשונה לא קרע כך, כי כל הדין זה לקרוע משפת הבגד, אז בזמנם היה זה רק מבית הצוואר, אך עכשיו שהבגד מחולק לשניים, גם מקום הכפתורים שפיר דמי למיחשב לשפת הבגד ויכול לקרוע משם. שאל רבי יעקב את הרב: אם כך, למה לא אמרת לי וקרעת שוב? ענה לו הרב: כי מצווה לשמוע לדברי חכמים!

בבית גנזי
הרב ישב ועמל רבות להוציא לאור ספר מעין "קיצור בן איש חי", היינו הלכות נטו בלי דרשות ודברי קבלה, ועם תוספת הלכות מהספרים "רב פעלים" ו"עוד יוסף חי". אך מחמת שרבי יעקב מוצפי לא נחה דעתו מרעיון הספר, בין השאר שמא ילמדו פחות בן איש חי, הרב גנז את הספר ואת כל העותקים שהודפסו.

דפים של ספר הדבוקים
לפעמים נדבקים דפים של ספר זה לזה על ידי ריבה ודבש, האם מותר לפותחם בשבת? אומר המגן אברהם ס"ק י"ח ושו"ע ר"ז ס"ק י"ז שמותר לפתוח את הדפים, כיון שהדבקה זו לא נעשתה לקיום ולא מתכוון להדביק. לעומת זאת שעוה שנפלה על ספר תורה אסור להוציאה בשבת. שפעם כשהיו רוצים להעביר ס"ת ממקום למקום ולא היו עשרה אנשים, היו מטפטפים שעוה כהה על אות אחת וכך היה הספר נפסל, ומעבירים ממקום למקום. ובמקום השני היו מוציאים את השעוה והיה חוזר לכשרותו. ונשאלה שאלה מה יהיה אם שכחו להמיס השעוה ביום חול האם מותר להוציאה בשבת? כי י"א שיש בזה דין כותב או מוחק עיין כה"ח ס"ק כ"ב וביאור להלכה שם. וצריך לומר שהחילוק הוא כי בספר שנפל עליו ריבה או דבש או אפילו שעוה - לא כיונת להדביק, ולכן מותר להוציאו. לעומת שעוה שכיוונת לכסות האותיות ולכן כשמוציא השעוה הוי "כותב". וכשמפרידים דפים הדבוקים בריבה או דבש יש להפריד הדף בעדינות כדי שלא יקרעו אותיות. ואע"פ שאין כווונתו "למחוק על מנת לכתוב", אע"פ כן דבר זה אסור מדרבנן, למחוק גם שלא על מנת לכתוב ועיין מש"ב שם ס"ק י' וביאור להלכה שם. וכה"ח ס"ק צ, צא, לט. ותוספתא המוזכרת ברא"ש פ"ז ס' ט'.

עובר לעשייתה – אביהם של ישראל
סיפר הרב אלעד אליהו, נכדו של הרב זצ"ל: כשהייתי נער רציתי מאוד לנסוע בטרמפים, כמו נערים אחרים בגילי. אבל הוריי לא הרשו לי לעשות כן. הלכתי לסבי הרב זצ"ל ושאלתי אותו מה נכון לעשות. סבא הקשיב לי בקשב רב ואחר השיב: אגיד לך תשובה הלכתית ותשובה איך לנהוג. מבחינה הלכתית אתה לא חייב לשמוע להורים בעניין הזה, כי זה דבר שנוגע אליך. אז הנכון הוא לא לספר להם ולא לצער אותם.
אחר כך הכניס סבא את ידו לכיס, הוציא שטר כסף, נתן לי אותו ואמר: ואם אתה שואל אותי איך לנהוג, קח את הכסף הזה, סע באוטובוס ותימנע מלנסוע בטרמפים. כך קיבלתי מסבא גם תשובה מה אומרת ההלכה, וגם סיוע איך לנהוג בדרך שגם לא תצער את ההורים שלי וגם שאגיע בבטחה.

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ
סיפר דרור כהן מרבבה: פעם הרב הביט בי וסימן לי עם האצבע לגשת אליו. כולי חיל ורעדה, פחדתי שאולי לא נהגתי בו בכבוד. אלא שהרב הצביע לי על החולצה שלי ושאל אותי: מה זה? לא הבנתי למה הרב מתכוון. הרב רמז לי שיש בלבוש שלי בעיה של שתי וערב. לבשתי ציצית צמר עם פסים שחורים, ועל חולצתי הלבנה הייתה דוגמה של פסים לבנים מלמעלה למטה. ביחד זה יצר דוגמה של צלב.
הרב הסביר לי: דע לך שיש אפשרות או ללכת עם פסים לבנים בציצית, או חולצה לבנה בלי דוגמה. הכול כדי למנוע צורה של שתי וערב. עד היום אני מסתובב בגאון ואומר שזכיתי שהרב זצ"ל יוכיח אותי.
עוד בנושא תולדות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il