בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוות לימוד תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

משנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק

"וכל תורה שאין עמה מלאכה"

היבט לעולם הסוד; עומק צערו של הראי"ה על המבזים השתדלות טבעית בהשגת ישועת ישראל; מעלת תורה עם דרך ארץ; דברי רמב"ם ודברי גדולי האחרונים בשבח לימוד אומנות, ומעלתה בארץ ישראל; עוז רוחו של הראי"ה נגד מתקיפיו ומתנגדיו; תכנית בעניין הישיבה המרכזית העולמית.

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

כג תשרי, תשס"ו
23 דק' קריאה
דברי מבוא
למדנו במשנה "יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות, ב). אבל בזמננו הוקמו מוסדות בשם "כולל אברכים" על ידיהם הציבור תומך בלומדי תורה גם לאחר נישואיהם, וממילא אינם זקוקים לפרנס את עצמם. עם כל השבח שיש בתמיכה ציבורית זו בלומדי תורה, בכל זאת נתהווה אצל כמה בדורנו יחס של התנשאות נגד עושי מלאכה. אצל קצת מבני דורנו יש תחושה שהמתפרנסים ע"י מלאכתם הפסידו ממדרגתם הרוחנית. יתרה מזאת, כמה מהמחנכים בדורנו מזהירים שאפילו העוסק בתורה, אם ילמד אומנות עושה בכך בניגוד לדעת התורה. גם מזהירים בנות בבי"ס "בית יעקב" שלא לקבל הצעות "שידוכים" מבחור הנחשד בכך. מה הייתה דעתו של מרן הראי"ה בנידון זה?

הרב שוואב, מחשובי רבני גרמניה בשנת תרצ"ג, פנה אז לשאול את חוות דעתם של ארבעה מגדולי הדור האם מותר לבן תורה ללמוד אומנות, וכן אם מותר לו לקבל "השכלה כללית" באוניברסיטאות (כדרכם אז בגרמניה). התשובות לשאלתו נדפסו בסוף ספר "שערי תלמוד תורה" (מהד' סיון, תשמ"ז) של הרב יהודה לוי, רקטור (אז) של מכון לב בירושלים, וכן בכתב עת "מעיין" (ניסן, תשל"ו). הגדולים היו הג"ר אברהם יצחק בלוך (טלז), הג"ר אלחנן וסרמן ("קובץ שיעורים", ח"ב סי' מז), הג"ר ברוך דב לייבוביץ, תלמיד מהר"ח מבריסק ("ברכת שמואל", ח"א סוף מסכת קידושין), והג"ר יוסף רוזין מרוגוצ'וב. כולם נקטו את השיטה הליטאית המפורסמת השוללת לימודים אלו. אמנם הרא"י בלוך סייג דבריו שהדברים ניתנים להבנה שונה לפי דעת רבנים שונים "כי תלויים הרבה מאד עם מזג האדם, ודרכו המיוחד וג"כ תלויים בתנאי הזמן והמקום והמצב והסביבה" עכ"ל. והוא בתשובתו התייחס אך ורק ללימודים כלליים, ולא ללימודי אומנות. והג"ר ר' יוסף רוזין התיר למוסד ציבורי ללמד אומנות רפואה וחכמת תקופות, והאב יכול ללמד לבנו שאר חכמות. ואמנם כולם לא ציטטו רוב מאמרי חז"ל והראשונים (לעניין לימוד אומנות) שיובאו להלן במאמרנו. ואנו נשתדל בזה לבסס דעתו של מרן הראי"ה. במאמרנו זה נעסוק אך ורק לעניין לימוד אומנות, ואין אנו מתייחסים כאן לשאלת לימודי "השכלה כללית".

עלינו להקדים כי ודאי אי אפשר שכל הציבור יהיו "תורתם אומנותם" כל ימי חייהם. הרי חז"ל הגדירו:
"אלף בני אדם נכנסין (ללמוד) מקרא, יוצא מהן מאה למשנה, (ומהם) עשרה לתלמוד, ו(מהם) אחד להוראה" (מדרש ויק"ר ב, א).

במשך הזמן יש נשירה טבעית באוכלוסיית הלומדים. וכן חז"ל קבעו (ויק"ר טו, ב) "יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש להגדה. ויש זוכה לכולן". כלומר לא כל אחד ניחון בנטיה אינטלקטואלית לויכוחים הלכתיים שבגמרא, למרות שבכל זאת כל אחד אוהב מקצוע מסויים בתורה, והוא חלקו בחיים. ויש מי שגם זה לא קיים אצלו, ועליו מוטל לתמוך בממונו באחרים הלומדים תורה.

ולכן המחנכים לכך שעל כל אחד מעם ישראל להיות מסור לחיי לימוד כל ימי חייו, ובלי עיסוק בחיי המעשה, הרי הם מטיפים לאידיאל שלא יכול להיות בר מימוש לעם שלם. פשוט הוא שהתורה לא תבקש דבר שהוא בלתי אפשרי.

המחנכים להתמסרות טוטאלית לחיי לימוד תורה צודקים בדבריהם. אבל בכל זאת לא אמרו את כל האמת, כיון שנמנעים הם מלדבר על אידיאל אחר אשר גם הוא קדוש ונשגב. ומה הוא? להיות מעורב בחיי המעשה המקודשים ע"י קיום ציווי התורה. מושג זה התפרסם בתקופה לפני כמאה שנה ע"י הגאון רבי שמשון רפאל הירש בשם החינוכי: "תורה עם דרך ארץ". והנה חז"ל עצמם חינכו לזאת (אבות, תחילת פ"ב). כאשר רבנים ומחנכים בזמננו ממעיטים בערך של "דרך ארץ" בהיותם חושבים שישיגו בכך מטרה של העלאת העם וקידושו, הם דורכים ב"דרך קצרה וארוכה". עת אשר מרן הראי"ה ואחרים שבשיטתו הלכו ב"דרך שהיא ארוכה וקצרה" כדי להשיג אותה המטרה. (להבנת המושג, עיין עירובין נג ע"ב שם מסופר על מי שהזדרז לקחת דרך הנראית לו לכאורה קצרה, אבל הדברים הסתבכו והתעכב זמן רב. ויש האוחז בדרך "ארוכה", והיא באמת קצרה להשיג יעד שלו, מול הדרך הראשונה). ולהלן נבסס את ההוכחות לכך. (הראי"ה השתמש במשל זה. עיין "אוצרות הראי"ה", מהד' קמא עמ' 1074, ומהד' ב' ח"ב דף 248).

היבט לעולם הסוד
כידוע, ע"י עשר ספירות הקב"ה מנהיג את עולמנו. אחרון שבהן היא "מלכות", כלומר "עולם העשייה". אבל תשע ספירות עליונות מייצגות עולם המחשבה, עולם התורה. וכבר נאמר בתיקוני זהר (מהד' מוסד הרב קוק, עמ' קיז ע"ב) שהנוטל מלכות בלי ט' עליונות, הוא קוצץ בנטיעות. והנוטל ט' ספירות בלי מלכות, הוא כופר בעיקר (עיי"ש מפרשים). וזה הוזכר ע"י מרן הראי"ה כאשר דן על המנתקים בין עולם הטבע לעולם האידיאלים ("קבצים", קובץ ז תחילת קכ"א). וביתר הרחבה מחה על פירוד זה ב"עין איה" (שבת, פ"א פסקא עג) באומרו "ומרשיעי ברית כאלה פשטו יד בנטיעות המעשיות לבטלן". וברור כי כוונתו לכתות נוצריות המשבחות חיי אידיאל ומגנות את העוסקים בחיי המעשה.

עומק צערו של הראי"ה על המבזים השתדלות טבעית בהשגת ישועת ישראל
בזה מובן צערו של הראי"ה כאשר בימיו ראשי ארגון "אגודת ישראל" (בשנת תרע"ח!) הגישו מסמך לממשלת אנגליה על התנגדותם לייסודה של "מדינת ישראל" בא"י. מחה אז הראי"ה, וזו לשונו:
"ועל יסודות של יראת שמים מזוייפת כזאת בונה היא המינות (כלומר הנצרות) וההמרה המגועלה את קינה" (אגרות, ח"ג עמ' קסג).

והרי צ"ע מה מצא הרב בדברי התנגדותם לטעוון שיש בזה ניצוץ של מינות?

ולכן נביא כאן (עיקרי) יתר דבריו שם. "המתימרים להיות מנהיגי 'אגודת ישראל', אשר לא ישימו אל לב למעשה ה' הנורא אשר הוא עושה בכל מערכות המאורעות על גוי (כלומר ישראל) ועל אדם (כלומר האומות כולן) יחד, להוציא על ידו לאור עולם את הצביון השלם של חיי האדם הכללי וכו' וכו'. ובלא חרדת לב, ובאפס התעמקות חודרת, ישיתו פיהם לדבר גבוהות במרום ובנשגב, להחשיך מלים נגד חזון הפלאות אשר עינינו רואות על דבר צמיחת הישועה, ההולכת וצומחת מני אז ע"י קיבוץ נדחים אל הררי קודש" וכו' וכו'.

(ואח"כ ממשיך):
"כי יש כאן יציאה מן הכח אל הפועל טינה ישנה שבלב, של כתה ידועה המתחסדת בחסידות ארסית שאינה יכולה לסבול כל תנועה של חיים לאומיים, בייחוד ביחס לישראל בארץ ישראל" עכ"ל לעניננו.

צירוף מלים הללו "חסידות ארסית" בא לתאר יחס של סלידה מהחיים הארציים, מפעולות חומריות, ואפילו בנוגע לבנין א"י, ועוד תובעים על זה שכר רוחני כאילו נהגו בכך "חסידות". וידוע שבשנים תר"ס-תרס"ה היו חצרות אדמורי"ם שהתנגדו לעלייתם ארצה של כל מי שאיננו עוסק בתורה ובתפלה כל היום. ולפי דעת מרן הראי"ה, יש בכך קלקול של "מקצץ בנטיעות" כי הפרידו בין חיי המעשה לחיי האידיאל.

חזר על כך הראי"ה, כאשר שיבח מלכות בית דוד. מובא במדרש ("ילקוט שמעוני" שמו"א ח, קמז ק"ו, פסוק "לא אותך מאסו") שמפני שהעם מאס בבית דוד, לכן אין רואים סימן גאולה. ומבאר מרן הראי"ה:
"מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות. ובא יעקב איש יושב אהלים ונתן סימן שהוא מתקן (שבת לג ע"ב) גם מטבע, שווקים ומרחצאות" (אגרות, ח"ג עמ' ו-ז).

כלומר צו ה' הוא כי בן תורה יהא מעורב בתיקון הכלל, גם בענינים חומריים. וזו היא שלימותו.

האמורא רב היה מסיים תפילתו בכל יום שה' יחוננהו "חיים שיש 'בהם' יראת חטא" (ברכות טז.) ומבאר הראי"ה:
"שתהיה יראת חטא מעורבת עם החיים (המעשיים). ישנם אנשים שיש בהם יראת חטא אבל אינה חזקה אצלם. על כן בהיותם מתרחקים מהמון החיים והמונם יהיו יראי חטא. וכיון שיבואו בחברת החיים (המעשיים), להתעסק במסחרים גדולים ובמדעים שונים, תסור מהם יראת חטא, מפני שאין יראת חטאם מגודלת יחד עם חייהם. על כן בקש (רב) על חלק טוב זה, 'חיים שיש בהם יראת חטא', בתוך החיים (המעשיים) עצמם. וכעניין (שאמרו חז"ל על הפסוק) 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים' (תהלים קטז, ט) זה מקום שווקים" (יומא עא.). ("עין איה", ברכות פ"ב פסקא לג)

הראי"ה מפרש מלת "חיים" ככינוי למשלוח יד האדם כדי להתפרנס, וזאת ע"פ סגנון חז"ל שפירשו "בית חייהם", זו אומנות (ב"מ ל: עיי"ש רש"י).

הערת ביניים
ואמנם בימינו יש חשש כבד כי בן תורה העוזב חיי ישיבה ומתחיל בחיי המעשה, בסביבה חילונית, יתקלקל ושמירת התורה תנזק אצלו. זאת בימינו מפני ב' סיבות. ראשית, פשוט שהיחיד השומר תורה ונמצא בסביבה של רבים המנוכרים ממנה, יתקשה לא להיות מושפע מהם. אבל אנו מדברים כאן על הקמת מסגרת של ציבור שומרי תורה שהם בקהילה אחת, אשר ע"י מסגרת הרבים לא ינזקו ע"י קשריהם עם ציבור חילוני. ועוד הבדל יש, שאילו היו כל בני הישיבות מתחנכים בתחילתם כתיקון חז"ל, זאת אומרת היו יודעים היטב מקרא, וגם משנה, וגם בקיאות הגונה בתלמוד, וידיעת ההלכה למעשה, וגם מקבלים חינוך מעמיק ויסודי בספרי מחשבת ישראל של קדמונינו, אין ספק שהיו מחוסנים יותר מפני כל השפעה זרה. אבל לצערנו שהגליות קלקלו לנו סדרי החינוך, ובישיבות לומדים אך ורק גמרא, וגם זאת לא בבקיאות הגונה כי אם עיון וחקירות בשש או שבע מסכתות בודדות (וגם שם לומדים רק כחמישית כל מסכת), מה נתמה שהבחור חלוש ביכולתו להתמודד בסביבה מנוכרת לתורה וערכיה? כי גם כשלומדים (ברוב הישיבות בזמננו) בשאר מקצועות הנ"ל, זה רק בצורה ארעית, בלתי מסודרת ובלתי ערוכה "מתודית" לקלוט עיקרי האמונה. ועל זה נאריך באחד מהמאמרים הבאים, בעז"ה.
עד כאן ההערה.

על מעלת תורה עם דרך ארץ
הראי"ה כתב שאין פגם במה שת"ח עוסק למען פרנסתו בכל עת הצורך, ולא מתכוין כדי להתעשר.
"כיון שבכל עת פנאי הוא שב לתורתו, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמג, שזהו עיקר המעלה ע"פ האידיאל התורי (התורה) להיות עוסק בתורה ודרך ארץ, כמ"ש במשנה באבות פרק ב'". ("אגרות", ח"ג עמ' צא).

וגם כאשר הראי"ה התייחס למצב החינוך בדורו לגיל הצעיר בא"י, כתב: "אל נא נאחר את המועד. אל נא ניתן את הרומסים (החינוך החילוני) לרמוס כל היונקים, שרשי צמח ה' העולים על אדמת הקודש. אחינו היקרים, שלומי אמוני בני אשכנז (גרמניה) ההולכים בעקבות גדול הדעה, נזיר אלקים המרומם הגאון ר' שמשון רפאל הירש ז"ל, אשר הציל בגבורות ישע ימינו את שארית ישראל המערבית, ע"י אשר למד והורה לאחוז בכל תכסיסי החיים במילואם, לכונן על ידם את עמדת היהדות הנאמנה. רק בתנאים אחרים, בפרטים משתנים, אבל ברוח אחד, הננו נקראים לעבוד כן בארץ ישראל עתה בימינו" ("אגרות" ח"א עמ' קפב). (ובספרי "אוצרות רש"ר הירש" ביררתי כי טעה ר' יעקב רוזנהיים כשטען כי שיטת רש"ר הייתה בדיעבד, ורק אמורה לדורו ולמקומו. אלא הגר"י ברויאר ואחרים מוכיחים מכתבי רש"ר שדעתו הייתה שזו לכתחילה ממש, לכל הדורות ולכל המקומות).

כאשר הראי"ה ייסד מוסד ישיבת "שערי תורה" בהיותו ביפו (שנת תרס"ח) זה היה פשוט בעיניו שצריכים להקים בה מגמה ללמד מקצוע, בהם יתפרנסו החניכים בצאתם מהישיבה. וכך כתב:
"אינני קובע מסמרות בדבר שיהיו חניכי הישיבה, אפילו המצויינים, דוקא רבנים. אדרבה, כל חפצי הוא שיהיו מהם מתלמדים במשך שנות לימודם חלק הגון מידיעות שמושיות. ואותם שיש להם נטיה למלאכה, יתלמדו איזה שעות ביום בבית המלאכה וכו' וכו'. עד שיצאו לנו ג"כ גדולי תורה שיהיו בעלי אומנות, המתפרנסים מיגיע כפם, או אנשים מוכשרים לכל עסקי החיים (כלומר, מסחר ופקידות) ותהיה התורה נלמדת דוקא 'לשמה', משום תכלית החיים שבהגיון התורה וחיבתה" ("אגרות", ח"א עמ' קפז).

וממשיך דבריו:
"ודוקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת 'אדם כי ימות באהל' (עיין ברכות סג:). אדם חי, המטה את תשוקותיו וכחותיו וכו' כו'. אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיום, הוא לא יוכל להיות 'אדם אשר ימות באהל" עכ"ל ("אגרות", ח"א עמ' קפז).

אל מה התכווין הראי"ה בביטוי "הרגשת החיים וזיום"? נראה כי ענינו המעורב בחיי השעה, הנהנה והמתמודד עם העלאת החומריות אל רום הקודש, ע"י קידוש מעשה המצוות. והגר"י ויינברג, במאמרו בספר "רש"ר הירש, משנתו ושיטתו" (ירושלים, עמ' תשכ"ב) הביא לכך סיוע רעיוני ממה שבחג השבועות "כולי עלמא מודי דבעינן נמי לכם" (פסחים סח:) כי הרי זו היא מטרת התורה, לקדש את החיים הארציים. וכן בעניין קרבן שני הלחם בחג שבועות. הרי תמיד כל המנחות הקריבו מצה, וכאן הקריבו חמץ? אלא שהתורה מלמדת אותנו כיצד להשתמש גם ב"שאור שבעיסה" (יצה"ר, ברכות יז.) למען עבודתו ית'. וכל זה לא שייך במי שפורש מהחיים.

הרי לכך התכוין האריז"ל, כאשר נימק קדושת ל"ט אבות מלאכות האסורות בימי שבת, ושהן מצוות בעשייתן בימי חול. "והנה בימי החול, אז אנו מבררים את אלו המלכים ע"י המצוות המעשיות שאנו מקיימים ע"י מלאכה, מה שאין כן ביום השבת" ("שער המצוות", פ' בהר, דפו"ח דף ס').

וממשיך האר"י ז"ל דבריו שם (בסוף העמוד):
"ולכן כל עניני העוה"ז השפלים, שהם מן הבירורים הגרועים, אינם יכולים להתברר אלא אחר כמה מלאכות ותיקונים, וכל זה ע"י המצוות שעושים בני אדם בהם, כנודע שאין שום מלאכה בעולם הזה שאין בה קיום מצוות! וכו' בסוד 'בכל דרכיך דעהו' וכו'. (ושם ממשיך בעמ' סא) הנה בימי החול אז הותרו כל המלאכות כולם, כי הם מוכרחות, כדי לברר" עכ"ל.

וראוי לצרף כאן מאמר חז"ל:
"כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה (בששת הימים)" (מכילתא דר' שמעוון בר יוחי, מהד' עזרא מלמד, עמ' 149, יתרו (כ, ט) עיי"ש ההמשך. ושמא יש ראיה נוספת ע"פ הפסוק בשמות כג, יב).

הראי"ה בקש שיסדרו במוסדות החינוך מחלקה ללימוד אומנות ועמל כפים ("אגרות", עמ' סו, קפב, רפח). הוא בקש ע"י כך למנוע מצב של קיטוב קיצוני כמו שאנו עדים לו בזמננו, שהרבה מן "הלומדים" מתרחקים מכל חיי מעשה, ולעומתם אלו שלא הגיעו לשום מעמד תורני, שונאים את הלומדים. כמו שהתבטא הראי"ה במעלת מחלקה כזו:
"בהמשך הימים ישא את פריו, שיהיו לנו על ידו המון בעלי מלאכה ואנשי השוק, שלא יביטו על היהדות כ'גויים גמורים', כפי שהדבר עלול להיות מתהלך (בהמשך הזמן) אם לא יקורב החינוך המעשי של אנשי השוק למחיצה שבה ת"ח שרויים ומתהלכים עכ"פ" ("אגרות", ח"א עמ' סז).
"עלינו לדעת כי להציל את ההמונים מטמיון רוחני, אפשר רק ע"י חינוך של מלאכה תחת השגחה הגונה בעניני היהדות, להריחם בריח תורה וקדושת ישראל" ("אגרות", ח"ג עמ' רג).

וכתב:
"ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר. והם אינם אשמים כלל, כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה, בחיבור קדושת התורה והאמונה עם החיים (המעשיים). ועל כן הם הולכים ומתפקרים" ("אגרות", ח"א דף שיא).

וע"ע מכתב הרב על מעלותיו של מוסד כזה ("אוצרות הראי"ה", מהד' ב', ח"א עמ' 381). שם כותב:
"בהוספת של איזה ידיעות נדרשות לצרכי החיים, לכבוד הבריות ולהרחבת הדעת, כי בזה נאסור מלחמת חובה ומצוה וכו' נגד המהרסים" עכ"ל.

אמנם לא שמענו על נסיון הראי"ה לממש שיטה חינוכית זו בעת שייסד את ישיבתו בירושלים אחרי מלחמת העולם הראשונה. אפשר שנטש את מימוש הרעיון כי לא מצא לו תומכים וגיבוי ציבורי. בדומה לכך, לפני עלייתו ארצה חלם הרב לייסד סנהדרין (עיין על כך "אוצרות הראי"ה" מהד' ב', ח"ב עמ' 235 ואילך) ואח"כ שתק מלהזכיר יוזמתו זאת (עיין על כך מאמרנו ב"תחומין", כרך י"ח עמ' 457-461). אבל נוכל לכל הפחות ללמוד מדבריו מה הוא ראוי להיות לכתחילה, כדי שנכוין דרכינו להתקרב לכך כמה שנוכל. ואף אותם מוסדות שהוקמו בדורנו, ויש לפעמים אכזבות מחלק מתלמידיהם, שמא הסיבה היא מפני שלא נתבססו המוסדות על עקרון שלימוד התורה הוא עיקר חיי האדם, ולימוד אומנות הוא רק בדין "תוספת". וכיון שהתלמידים לא ייחסו ללימוד תורה חשיבות עליונה, לא נתחסנו כל צרכם. וחבל.

(בעניין פעילות הראי"ה בשדה החינוך, עוד עיין דברי דר. יהושע בארי בספרו "אוהב ישראל בקדושה", ח"א עמ' 41-96)).

ויש להדגיש כאן כי הראי"ה היה מודע לכך כי גדולי תורה ויודעיה באמת, יצמחו לנו דוקא במוסדות חינוך שהם במתכונת הישנה, ללא תוספת מקצועות. וכך לשונו (בשנת תרע"ג):
"והנני מעיד נאמנה שתקוה להעמיד לנו דור של ת"ח יראי ה' וחושבי שמו, דבקים באהבת תורה ויראת שמים, חריפים ושנונים, כימי עולם, דוקא מהמוסד הקדוש נשקפה לנו. ודוקא מצורתו המסורתית הקדושה ההולכת בעקבות שלמי אמונת עם ה' גדולי התורה היראה מעולם. והחיל הזה אשר נגע ה' בלבבם לעולם יהיה המנצח הפנימי בחיי האומה. ודוקא מבית המדרש העתיק וממתמידיו תצא תורה ואורה לישראל, גם בעת אשר רבים יפנו אחר דרכים שונים, פונים לכמה סגנונים" ("אגרות", ח"ב עמ' רז).

ושם הוסיף:
"חורבן נורא הוא לישראל, חלילה, אם יאפסו ח"ו החדרים, בתי תלמוד תורה והישיבות ע"פ צביונם העתיק, אפילו אם יבואו תחתיהם בתי ספר וגימנסיות מרופדות ברפידות של אמונה ויראת שמים. אין אנו בטוחים בכל המכונות המורכבות" (שם).

וזה בא אחרי שראה שהמוסד "תחכמוני" בימיו, אשר תלה בו תקוות, לא השביע רצונו.
"יש במוסד מעט תורה, מעט יראת שמים, מעט השכלה. אבל רוח חיים כלליים, חיי קודש מקוריים, שיפעם בחזקה באומץ לבב וכו' זה חסר. ומרחוק (כלומר שהראי"ה לא היה מעורב בניהול המוסד) אי אפשר להשלים את חסרון הנשמה" ("אגרות, ח"ב עמ' קסג).

(כלומר, לא הצליחו המחנכים להקנות בסיס איתן לחיי קדושה, אלא מסרו "ידיעות" בלבד).

כאן עלינו ליישב את הסתירה בין הציטטות שבתחילת דברינו להסתייגות של הרב כאן? אלא ששניהם אמת. להציל את הדור כולו, יש לצרף יחד לימוד תורה ואומנות. אבל להכין מומחים בתורה, מעמיקים ובקיאים, זה יבוא רק לאותם המתמסרים לכך כל היום כולו. ולכן נראה לי לסכם שצירוף לימודי אומנות ללימודי תורה יתחיל רק בגילאי 19-20 ואילך כאשר כבר ניכר לתלמיד מה הם כשרונותיו ולאן פניו מועדות. ועל זה אני קורא מאמר חז"ל "אלף בני אדם נכנסין (ללמוד) מקרא, יוצא מהן מאה למשנה, (ומהם) עשרה לתלמוד, ו(מהם) אחד להוראה" (מדרש ויק"ר ב, א). ולא שייך כאן מעשה שחז"ל הביאו בעניין אלישע אחר (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, וכאן מובא בתרגום) "כאשר היה עולה לבית ועד וראה נערים לומדים בספר, טען "מה אלו עושים פה? ילכו לאומנותם! זה יהיה נגר וזה יהיה צייד וזה יהיה חייט". וכיון ששמעו כן פסקו מלימודם עכ"ל. הענינים שונים מכאן כי שם "טליא" הוא כבן 16 (ב"ב צא ע"ב). ועוד הפסיקם כליל מלימודם, ובעניננו לא מדובר בכך כלל.

שבח המלאכה
הראי"ה שיבח את המלאכה גם מבחינה אחרת.:
"אבל מי הוא זה החפץ לקחת טוב בלא עבודה וטורח בתחילה? רק עצל ומוג לב אשר לא ידע דרכי השם, אשר נתן את עולמו 'לעובדה ולשומרה' וכו' בעמל המנעים את החיים" ("אגרות", ח"א עמ' רעט, ודבריו מבוססים על אבות דר' נתן, פרק י"א).

הרחיב בזה הרב בפירושו לסידור.

ובמקום אחר כתב:
"ההרגשה של ההנאה מיגיע כפו יש לה מעלה מיוחדת על גבי שאר ההרגשות המוסריות שבאדם. כי מצד ההרגשה של יראת שמים בעצמה, אע"פ שתמריצהו להחזיק בעבודת ה', יוכל להסתפק במיעוט השתדלות... אבל לרוממות מעלה יותר מזה, יובילהו הכח המוסרי ... שלא ישב בחיבוק ידיים, לסמוך על מה שאחרים יעשו לו. וגם על מתת ההשגחה העליונה לא יסמוך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. ובזה יודרך להשתוקק להשתלם בתורה, בחכמה ובמעשים טובים, להיות גם בהם נהנה מיגיעו, ולא מהניזונים בצדקה מנהמא דכסופא... ומה יקר ונכבד הוא האיש שקנה מדה זו לנפשו גם מראשית התחלותיה, לפרנס גופו ונפשות ביתו מעמל נפשו בצדק ובמישרים" ("עולת ראי"ה", ח"ב עמ' קנג-קנד).

במבט מפוקח הבין הראי"ה כי ע"י פתיחת אפשרות לאלו מבני הישיבה אשר במשך השנים לא מצאו את מקומם בשקידת לימוד התורה ונועמה, יוכלו למצוא אפיקים חיוביים בחיי המעשה; ובזה ייטיבו גם לציבור וייטיבו גם לעצמם ולבני משפחתם. ולכן כאשר דרש מבעלי ההון בדורו לקחת לעבודתם רק "עבודה עברית" ולא לשכור ולפרנס בני נכר, בין דבריו הוא אמר:
"לשכלל פועלים מבני א"י מיושבי הערים, ביחוד מהנכשלים שביושבי הישיבות, (אלו) שאינם בכלל ת"ח באמת כי אם מפני דוחקם הם נדחקים לקבל איזה פרס חודשי, שהם היותר אומללים בחיים" ("אגרות", ח"ב עמ' סד).

הרב צפה מצב, שלדאבוננו מצוי גם בדורנו, אשר אדם שלא הכשיר את עצמו ללמוד שום מקצוע, וממשיך ב"כולל" למרות שאותו האיש איננו מוצא שום טעם וחשק בלימודו, והוא נשאר במצבו שם בעיקר מפני הקצבה החודשית. חלק מהיושבים בטל סובלים הרגשת מסכנות כי אינם רואים פרי להויית חייהם. (מדובר כאן במי שאינו לומד כלל, אע"פ שהוא רשום במוסד). וברור שהראי"ה איננו חשוד בחוסר אהבת לימוד תורה, אלא התנגד למצב וירטואלי של "כאילו".

דברי רמב"ם בשבח לימוד אומנות
כתב הרמב"ם הלכות דעות, ושם בפרק חמישי מייחד דבריו להנהגת תלמיד חכם (כמו שכתב בתחילת הלכה א'). ושם בהלכה י"א כותב:
"דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה. ואח"כ יקנה בית דירה. ואח"כ ישא אשה. שנאמר וכו' וכו'. אבל הטפשים מתחילים לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית. ואח"כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכו' כלומר יהיו מעשיך הפוכים כדי שלא תצליח את דרכך" עכ"ל.

דברי גדולי האחרונים בשבח לימוד אומנות
א. כתב ספר "שנות אליהו" (על פאה פ"א מ"א ד"ה ותלמוד תורה) ששמע מפי הגר"א:
"לכך נאמר 'והגית בו יומם ולילה' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ (פרנסה) שהיא ג"כ מצוה, אזי הוא פוטר עצמו (מחיוב הלימוד) בתיבה אחת (שלומד) וכו' מפני שכל תיבה ותיבה בפני עצמה היא מצוה גדולה" עכ"ל.

הרי שהעסק ב"דרך ארץ" הוא עצמו מצוה.

ב. נביא כאן דברי "ספר הברית" (של הג"ר ר' פנחס אליהו, מגדולי עולם בדורו של הגר"א) ח"ב מאמר יב פרק י', הכותב בשבח לימוד אומנות:
"להתפרנס בו מיגיע כפיו ולא יצטרך לבריות וכו' ולא יתערב בו תקוה (לקבל גמול) מהבריות ולא יתייפה להם ולא יחניף אותם ולא יירא מהם. וכו' וכו' כאשר אמרו חז"ל 'כשם שחייב האב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין כט.). ורע עלי המעשה והמנהג של גסות רוח בדורות הללו שרוב בני אדם אינם רוצים ללמד אומנות לבניהם וכו' רק העסק במשא ומתן ומסחר. ולבסוף כשלא יצליח המה מחוסרי לחם ועוברים כמה עבירות" (כמו שאמרו חז"ל "כאילו מלמדו לסטות!").

(ואח"כ ממשיך שם:)
"ויותר חרה לי על תלמידי חכמים שלא רוצים ללמד לבניהם אומנות רק תורה לבד, וסומכים עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים. ולא רבים יחכמו (להשיג דרגה זו) עד שיגיעו להיות מורי הוראה בישראל, ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן ונעשים מלמדי תינוקות. ומשרבו בעלי זאת הדעת רבו המלמדים יותר מן התלמידים, ועל כן אינם מגיעים לחצי פרנסתם וכו' וכו'. והנה האבות עשו זה לשם שמים וסמכו עצמם על דברי ר' נהוראי (קידושין פב.) שאמר 'מניח אני כל האומניות ואיני מלמד בני אלא תורה'. ולא ידעו שאין זה דעת ר' נהוראי כלל כמו שכתב שם מהרש"א וזו לשונו: 'ודאי דלא פליג (על מאמר חז"ל בדף כט. כי אם כן חולק, מדוע הגמרא לא הקשתה על הברייתא שם מדברי ר' נהוראי במשנה כאן?) וצריך כל אדם ללמוד אומנות, אלא דהכי קאמר 'מניח אני הקביעות של כל אומנות ואני מלמדו תורה בקבע' (כמו שאמרו בברכות לה ע"ב שתהיה מלאכתו ארעי ותורתו קבע) עכ"ל. וכן כתב "ארחות צדיקים" (שער ט', ד"ה המחשבה השביעית, "לייחד שעות מיוחדות לעבודת התורה, ולעבודת עולם הזה").

ג. וכן כתב מהר"י עמדין, בביאורו ל"פרק שירה" (בסידורו, מהד' אשכול, ח"א עמ' סט, ד"ה יגיע כפיך):
"והוא שאמרו רבותינו ז"ל 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים' (ברכות ח.) גדול הנהנה מיגיע כפו (אף שהוא) בלתי טהור, (הוא) יותר מירא שמים הטהור ואינו עוסק בדרך ארץ (מלאכה) ומטיל משאו על בשר ודם, ליהנות מהבריות" עכ"ל.

ד. ובאמת, הקדים אותו רדב"ז (בגליונו על הרמב"ם, סוף הל' שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג) על לשון הרמב"ם: "ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו" הוסיף: "שהקב"ה יספיק לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור. ועיין במה שכתב (הרמב"ם) בפירוש משנת 'ולא קרדום לחפור בה' (אבות פ"ד) עכ"ל. והרי מכאן דבר ברור כי בני "כולל אברכים" המתפרנסים מתמיכת הקהל אינם מקיימים דברי גדולי עולם הנ"ל שהעדיפו לימוד אומנות.

ה. וכן כתב הנצי"ב "והגיע (אדם הראשון) לעבוד את האדמה, ובזה נתקן תכלית הבריאה"(!) ("העמק דבר", בראשית ב, ד). וכך כתב מהר"י עמדין "כי מאז והלאה רצה הקב"ה שישכים אדם לעבודתו להביא טרף לביתו" ("לחם שמים", אבות פ"ג מי"ז). ודבריהם מבוססים על דברי חז"ל באבות דר' נתן, פי"א.

חז"ל ציוו לנו ללמד לצאצאינו אומנות (קידושין כט.) ועוד קראו לכך "בית חייהם" (ב"מ ל: עיי"ש רש"י). וכתב הראי"ה:
"ואנו חייבים ללכת בדרכי חיים באמת, וישובו מדרכי חושך (האוהבים כספי "חלוקה") שהם ההיפך מהדרך אשר ציוה ה' אלוקינו אותנו "ללכת בה" (ב"מ ל:); לבחור בחיים (עיין רש"י על קוהלת ט, ט) של כבוד וכשרון. "ומאן ספין" (כלומר מי הוא בעל סמכות בדורותינו) לגזור איסור על מצוה גדולה כזאת, שמותר לדבר (בגינה) (בגללה) דברי חפץ בשבת?" ("אגרות" ח"א, עמ' קע).

והוסיף:
"הגיע הזמן שכל החרדים באמת לאהבת שם ד'... בהיותם עמוסים בדרך ארץ ויגיע כפים, המנעימים את החיים ומבריאים את הגוף ואת הנשמה ביחד" (אגרות ח"א, קעב).

מעלת מעשה אומנות בארץ ישראל
אבל במיוחד בארץ ישראל יש היבט אחר נוסף. הגאון "חתם סופר" בדעה שכאשר עוסקים באומנות התורמת ליישוב הארץ, מקיימים בזאת מצוה כמו מעשה הנחת תפילין. בעניין המחלוקת בין ר' ישמעאל (ברכות לה ע"ב) המלמד "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ובין רשב"י הסבור שהאדם יתן כל זמנו אך ורק ללימוד התורה, מבאר "חתם סופר":
"רבי ישמעאל לא אמר המקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל, ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע מצוה משום ישוב א"י, ולהוציא פירותיה הקדושים. ובועז ("גדול הדור", מדרש רות, סוף פרשה ה) היה זורה גורן השעורים בלילה (רות ג, ב) משום מצוה. (והטוען שיש בכך ביטול תורה, איננו צודק) וכאילו תאמר 'לא אניח תפילין מפני שאני עסוק בתורה'. הכי נמי לא יאמר 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה'. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם, הכל בכלל מצוה" (חידושיו למסכת סוכה, לו ע"א, ד"ה דומה לכושי).

וחזר על דבריו בביאורו לתורה "תורת משה" (מהד' קמא, דברים דף לו, פ' שופטים ד"ה מי האיש).
"ונ"ל בזמן שישראל שרוים על אדמתם, מצוה לאסוף דגנך. לא לצורך פרנסתו וכו' אלא משום ישוב ארץ ישראל. ומשום הכי בועז זורה גורן השעורים, ואלישע שנים עשה צמדים (בקר) לפניו. ולא לבד עבודת קרקע, אלא לימוד כל אומנות משום ישוב וכבוד א"י. שלא יאמרו 'לא נמצא בכל א"י סנדלר ובנאי וכדומה' ויביאום מארצות רחוקים" עכ"ל.

ושמא מקורו בדברי הגר"י עמדין הכותב:
"כי אין ספק שהאדם נברא לעמל לעסוק בצרכי הגוף כדי לקיים הנפש ולהחזיקה במשכנה, ואדם לעמל יולד וכו' וכו' ומשולש בכתובים 'הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים' (קהלת ב, ד) וכו' ובארץ ישראל היא כמו מצוה עלינו, כמ"ש רז"ל על הפסוק 'ונטעתם כל עץ מאכל' שיהא אדם זהיר בנטיעה, אף אתם כשאתם נכנסים לא"י לא תתעסקו אלא במטע תחילה!" ("מגדל עוז", עליית הבנין, פרק יא).

וכן משמעות דברי מחבר "אור שמח" בספרו "משך חכמה" (על דברים לב, מז):
"ייתכן לפרש דקיימא לן כר' ישמעאל (ברכות לה ע"ב) דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, לכן אמר 'ובדבר הזה' שתתרוקנו (מלימוד התורה) בעת חרישה וזריעה, 'תאריכו ימים על האדמה אשר אתם באים שם לרשתה'. אבל לעסוק במסחרים ובחרישה בארצות הרחוקות (כלומר בהיותנו לא בארץ ישראל) זה אסור לבטל (תורה) עבור מותרות ותענוגות בני אדם" עכ"ל.

וממשמעות דבריו כי להרבות בהשגת רווחים עבור "מותרות ותענוגות" בא"י, מותר ומצוה משום ישוב א"י! וזאת למרות שבעצם משך שעות העיסוק, האדם מתרוקן משקידת לימוד תורה.

וזה נותן משנה סיוע לדברי מרן הראי"ה, כי דברי השוללים לימוד אומנות נאמרו בהיותם בחו"ל. וראוי להזכיר כאן דברי מרן הראי"ה: "הקדושה שבטבע היא קדושת א"י. והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלימה" ("אורות", עמ' עז).

חוץ מראשי הישיבות, כל אישי חז"ל התפרנסו מעמל כפיהם
בספר "בשולי גליוני" (של הגאון ר' משה לייטר, עמ' תקפ"ז ואילך) מביא מקורות שחז"ל היו כמעט כולם מתפרנסים בעמל כפיהם. הלל היה חוטב עצים (פי' הרמב"ם, על אבות פ"ד מ"ה) שמאי עסק בבנאות (שבת לא.) אבא שאול היה גבל (פסחים לד.) וקובר מתים (נדה כד:) ר' יהודה היה נחתום (ב"ב קלב.) חוניא היה חופר שיחין (ב"ב קסד:) ר' יהודה היה חייט (ב"ב קסד:) ר' אבין היה נגר (שבת כג:) אבא אושיעא היה כובס (ירוש' ב"ק פ"י ה"ב) ר' יצחק היה נפח (קידושין נט.) ר' חנינא היה סנדלר (פסחים קיג:) ועוד עיי"ש כמה עשרות דוגמאות. וע"ע הקדמה כללית לספר "תו יהושע" לר' יהושע בריסקין (מן אדעס, נדפס בעיר ורשא, תרנ"ה). וע"ע רשימה ב"אוצר האגדה" להרב משה גרוס (מהד' מוסד הרב קוק, ערך: אומנים).

וכל זה חוץ מן עצם הסוגיא שחז"ל עצמם דנו בנושא זה, אם עדיף לאדם ללמוד כל הזמן או לעסוק באומנותו ("דרך ארץ"). זה מחלוקת בין רשב"י ור' ישמעאל. ומסכמת הגמרא כי גם אביי וגם רבא ייעצו לתלמידיהם לעשות כדברי ר' ישמעאל. וגם פשט משמעות הירושלמי (פאה פ"א ה"א) הוא שהלומד אומנות אינו עובר על מצוות "והגית בו יומם ולילה". ודברי "ברכת שמואל" תמוהים בזה.

ונביא להלן כמה ממאמרי חז"ל בשבח כללי של ת"ח העוסקים ג"כ במלאכה המפרנסת אותם:
א. גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים (ברכות ח.)
ב. ובחרת בחיים, זו אומנות (ירוש' פאה א, א)
ג. האב חייב בבנו ללמדו אומנות. כל שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו לסטות (קידושין כט.) "כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין ל:)
ד. חביבה מלאכה מזכות אבות (ב"ר פרשה עד, ע"ע תנחומא ויצא, יג)
ה. טוב לגבר כי ישא עול. עול תורה, עול מלאכה (מדרש איכ"ר ג)
ו. ילמד אדם אומנות, והקב"ה מפרנסו (קוה"ר ו)
ז. קנה לך אומנות עם התורה (קוה"ר ט)
ח. לא השרה הקב"ה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה (אבות דר' נתן, י"א עיי"ש עוד)
ט. כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית (שם)
י. כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה בששת הימים" (מכילתא דר' שמעוון בר יוחי, מהד' עזרא מלמד, שמות כ, ט)
י"א. 'ראה חיים' (קהלת ט, ט) זו תורה. 'עם אשה', זו אומנות (ע"ע קידושין ל:). נקראת 'עדה קדושה' שהיו משלשין את היום. שליש לתורה, שליש לתפלה, ושליש למלאכה (ילק"ש קהלת, תתקפ"ט)

בראותנו כמה מרובים הם המקורות בדברי חז"ל ובגדולי האחרונים לעמדה הנ"ל, כמה תמוה הדבר שיש המאשימים את הראי"ה שהיה "מחדש" שינויים ביהדות. ודאי כי בנושא זה שלפנינו הוא עצמו לא חידש מאומה, אלא החזיר עטרה ליושנה, שנחזור להיות כמו דרישות חז"ל. לעומת זאת דוקא המושג של תמיכה כספית ע"י "כולל אברכים", הוא מן החדשנות בישראל.

מכל המקורות הנ"ל לומדים אנו שאין לאדם פחיתות במה שמפרנס את עצמו ע"י מלאכה. אותו חינוך קיצוני בימינו שמבזים בו ולועגים לכל מי שמפני סיבות משפחתיות נאלץ לעזוב לימודיו לעסוק בפרנסת עצמו, חינוך זה עצמו גורם למוסכמה כללית שמי שאינו מוסר כל שעותיו לתורה הוא בהכרח ירוד ושפל כ"בעל הבית". ומפני זה עצמו מושפע ציבור זה להיות מרוקן מלימוד התורה, כי החדירו בהם שהפסידוה. בו בזמן שאדרבה, היה ראוי לחנך שגם אלו וגם אלו יעסקו בתורה כל ימות חייהם, בכל שעה הפנויה להם, איש איש לפי תחום התעניינותו.

עוז רוחו של הראי"ה נגד מתקיפיו ומתנגדיו
אמנם הראי"ה ידע כי כמה מרבני הדור יתנגדו לתכניתו זאת והצעותיו, וירצו להמשיך בנוהג הישן. וזאת למרות האכזבות והכשלונות שראו בהתרחקות רוב בני הדור מהתורה. ענה להם הרב:
"חלילה לנו לגרע ממטרותינו מאומה. ולא לנו למלא בזה את רצונם של חביבנו היותר יקרים, בני תורה שאנו מקושרים אתם בקשר של אהבה שאינה תלויה בדבר, מפני תורת ה' ויראתו אשר בלבם, כי הם הולכים בעניין זה אחר ההרגל ואינם רוצים לפקח את עיניהם לראות מה ה' שואל מאתנו כעת" ("אגרות", ח"א עמ' רלט).

וכתב:
"כי קשה לי מאד לבוא לעמק השוה עם רוב גדולי הזמן, ה' ישמרם, שהם חפצים ללכת רק במסלול הישן, להתרחק מכל כשרון ומכל תנועה של חיים. מה שהיא לדעתי ברור נגד דרך ה' לגמרי, ובזה נותנים יד לפריצים ומחזיקים ידי מריעים. ואוי לנו מענוותנותם של אלה, אע"פ שכוונתם רצויה. ואין לי דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים (המעשיים), והמדריך את הילדים ברוח צהלת החיים וכו' (עיי"ש עוד, "אגרות", ח"א עמ' שיא).

ובעוז ה', בבטחונו בתורת ה', ענה הרב "שלא לסור מדרך הקודש מפני התבטלות נגד שום אדם בעולם" ("אגרות", ח"ב עמ' רכו).

תכנית בעניין הישיבה המרכזית העולמית
נאמן לשיטתו זאת אנו מוצאים פרטים מענינים בתכנית ל"ישיבה גדולה ומרכזית" שהראי"ה יזם להקים ("מאמרי הראי"ה", עמ' 344-349). להלן נביא מקצתם.

א.
"הישיבה תקבל אל תוכה צעירים מבני שש עשרה שנה עד עשרים ושתים שנה. וכו' וכו' וחלק עליון מהישיבה יהיה מיוחד למגודלי הישיבה, תלמידי חכמים שגמרו חק לימודם והם ראוים להיות עוסקים ביצירות תורניות, שהם יעבדו במחלקה מיוחדת ליצירה של ספרים וחבורים הנחוצים לדור, בכל מקצועותיה של תורה" (עמ' 348).

כלומר הרב חשב כי בהגיעם לגיל 22 אותם תלמידים שאינם מצויינים בלימוד תורה יעברו לחיי מעשה, להקים משפחות ולפרנסם וכו'. רק המצויינים בלימוד ימשיכו בין כתלי הישיבה.

ב.
"אל תוך הישיבה המרכזית בירושלים, על משך השנים שהם צריכים להשתלם עד כדי לצאת ממנה בתור תלמידי חכמים חשובים בישראל, בין שיהיו רבנים מורי הוראה, דיינים, מגידים (דרשנים), שובי"ם ומורים, בין שיהיו בעלי בתים, בעלי מסחר או בעלי מדע ואמנות, מכל הסוגים השונים" (שם, עמ' 349).

(ובודאי תוכן השיעורים, סגנון השיעורים ויעוד השיעורים בישיבה כזאת, צריכים להיות מותאמים למגמה זו).

הרב צפה מראש את מצבנו כעת שיש קיטוב והקצנה, אשר בני תורה מתבצרים בלימודיהם, "ועמא דארעא אזלא ודלדלה" (סוף מסכת סוטה). אבל ע"י חינוך יותר רחב, להגדיל את כמות ציבור התלמידים, ויוכללו ביניהם גם המעמד של "בעלי בתים" אשר הם ימשיכו את לימודיהם (דף היומי, עין יעקב, ושיעור בשו"ע) גם אחרי צאתם מכותלי הישיבה כדי להקים בתי אבות, וברור כי הם לא יביטו על "תורה" כנחלת המיעוט שבעמנו.

כותב הרב:
"מעולם לא יעלה על דעתי שתכלית הישיבות בישראל היא רק להעמיד רבנים... (אלא צריכים) המון רב כפי האפשרי של בעלי בתים תלמידי חכמים הגונים, צריכה להיות המגמה הראשית בכונניותן של הישיבות" (אגרות ח"א דף קפד).

רואים אנו מכאן שהראי"ה צפה בעין חזונו שצריכים להקים דור שלם האמון על ברכי תורה. אמנם הם עסוקים בכל צרכי החיים, בין בעסקי הפרט ובין בעסקי הציבור, אבל הם שתולים בבית ה' ובעלי ידיעה רחבה ועמוקה בתורה. אילו היה זה מתקיים, לא היינו סובלים מהניכור הנורא בזמננו, שהלומדים הסתגרו תוך ד' אמות של התורה, וכאילו נמצאים בעולם מבודד ומנותק מכל הבעיות הלאומיות ודבר אין להם עם בעיות הדור, בין בעניני שמירה מהאויב, בין בעניני כלכלה, בין בעניני צמצום הפשע ועוד בעיות (בהסתמכם על זרועות החילוניות בחושבם: "שהם כבר יטפלו"). ומצד שני, הציבור הרחב החילוני מתרחק משומרי תורה, בהרגישם את הלא-איכפתיות המוזרה הזאת, ומייחסים להם מדרגה של אזרח סוג ב'. ממילא, השפעת התורה הולכת ומצטמצמת. מה שאין כן אילו היו בני התורה מעורים בבעיות הדור וצרכי הציבור, לא היינו סובלים מן השנאה הנוראה שנוצרה. זאת הייתה תועלת גדולה מאד, אילו קיימנו דברי חז"ל על "תורה עם דרך ארץ" (אבות, ב).

סיום הדברים
כתב הרב:
"לכל מגמה עליונה שבעליונות, צריכים להשתמש בכל האמצעים, ולשלב את כל הדרכים יחד, לזווגם זה עם זה, באופן שכל דבר יוסיף לחברו אומץ וחיים. אמנות ומלאכה, כשרון מסחר ועז אמת, שירה ויופי... הכל בחוברת והכל בסידור, הכל בהבלטה והכל בהתאמה ... זאת ויותר מזאת היא תמיד צפייתם של גדולי הנשמה. כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים אור חיים עליונים בעסקי החול הללו ומקדשים אותם בעד כל העולם כולו, קל וחומר בעד עצמם" (אוה"ק ח"ב רצ: קבצים, קו"ב, ו-ז)

תוספת דברים
נקודות לזהירות:
פשוט הדבר שלפי מצבנו הציבורי היום, בחור בודד העוסק בלימוד אומנות כאשר הוא נמצא בסביבה עוינת לקיום תורה ומצוות, ע"פ רוב הוא עצמו ייחלש משמירת התורה. והיו מקרים שחלק מהלומדים אומנות אף נהיו חילוניים. אמנם תיאוריה של הראי"ה היא מוצדקת ונודה שהיא ע"פ התורה. אבל אם למעשה יש חשש סכנה רוחנית, הא כיצד נקיימה בפועל?

ונראה שיש להציב לדבר חמשה תנאים מוקדמים, ומבלעדיהם צריכים לחכות עד מימוש ציפיותינו.
א. מדובר בבחור ישיבה אשר בגיל שש עשרה כבר רכש לעצמו ידיעה הגונה במקראות קודש, ובסדרי משנה, ויודע להבין כמה סוגיות בתלמוד. כמפורט בדברי הראי"ה ("מאמרי הראי"ה", עמ' 63-64). אם הוא רק מתחיל לללמוד את אלו כאשר נכנס לישיבה, מצבו חלש.

ב. מדובר בהצעתנו שלא יתחיל בלימוד אומנות עד הגיעו לגיל עשרים ושתים (כלומר אחרי שש שנות לימוד תורה באינטנסיביות). ובימינו שהרבה מבחורי ישיבות ההסדר משרתים בצבא כשנה וחצי, יש להוסיף שילמד בישיבה עד 23-24 ורק אח"כ יפנה לבקש אומנות.

ג. מדובר שהחניך הורגל בהיותו בישיבה ללמוד בכל יום ויום שיעורים קבועים במקרא, במשנה ותלמוד, כנפסק ב"משנה ברורה" (סי' קנה ס"ק ג). ברור כי לימודי "הלכה למעשה" נכלל במשנה. ויתקיים בעז"ה "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). כלומר יקנה הרגל לעשות כך כל שאר ימות חייו. וזאת רק עם ילמד רוב שיעוריו בציבור, או לכל הפחות עם חברותא בכל יום ויום. וחלילה שיסתפק בלימוד בספרים בהיותו גלמוד. ולפי ההשערה, על כל "בעל בית" לקבוע לפחות שעתיים בכל יום ללימוד תורה, חוץ משבתות בו יוסיף יותר.

ד. גם הלומד חכמות נוספות, בל יעסוק בלימודים הומאניים, כי אם במקצועות ריאליים (וככל שחילק מהר"ל, ב"נתיבות עולם", תורה, פי"ד, עמ' ס).

ה. גם אותם שהוסיפו ללימודם בתורה את לימוד האומנות, זאת תהיה רק במסגרת ממוסדת ובהשגחה תורנית, בדוגמת מכון לב (ירושלים).
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il