ה. ^ 1.שמות כג, ח; דברים טז, יט; דברים כז, כה; שמואל א ח, ג; ישעיהו ה, כג; מיכה ג, יא; עמוס ב, ו; תהלים טו, ה; תהלים כו, י; משלי יז, כג; משלי כא, יד, ועוד. הימנעות מלקיחת שוחד מצוינת כהידמות למידות הקב"ה - דברים י, יז, ורמב"ן שם; נדה ע, ב. החזון איש, אמונה ובטחון, פרק ג, ל, כתב: "השוחד הוא מן הגנויות במוחלט שהתורה תעבתו ...והנה אין אזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החוקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טיפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלויים בו, והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול".
ו. ^ 2.כך פסקו גם בטור ובשולחן ערוך חושן משפט סי' ט, א. הרמב"ם בהל' תשובה ד, ג כתב שהלוקח שוחד מחטיא גם את הנותן.
ז. ^ 3.במנחת חינוך מצוה פג, ב כתב שגם בפחות משווה פרוטה עובר על הלאו, אך יש להשיב רק משווה פרוטה. וראה שם באות א שדן מה המקור לכך שצריך להחזיר.
ח. ^ 4.התומים סי' לד, יח, פסק שכל עזרה שמותר להגיש למודר הנאה, כהשבת אבדה, מותר להגיש לדיין, ואין זה בגדר שוחד. אולם בשו"ת חלקת יעקב, חושן משפט סי' א דן על בעל דין שהשיב אבדה למי שעתיד לישב בדינו אם מותר לו להיות דיין, ותשובתו שעל הדיין לפסול עצמו מעיקר הדין ולא רק ממידת חסידות, כי בהשבת אבדה יש קירוב דעת גדולה. לטענתו, דברי התומים נכונים לאחר הכרעת הדין בלבד. ראה עוד: שו"ת שואל ונשאל, חלק ב, חו"מ סי' לה.
^ 5.לסיכום סוגיית איסור מתן שוחד לדיין, ראה: הלכה פסוקה - הלכות דיינים, עמ' קעב-קפד; יעקב בזק, "טוהר השיפוט במשפט העברי - עיונים בסוגית השוחד", ספר יובל לכבוד הרי"ד סולוביצ'יק, עמ' תשיז-תשלא; הנ"ל, בתוככי ירושלים (תשנ"ג), עמ' 178-164. ראה גם: פרופ' רון קליינמן, "מאוּלמו של הדיין לעוֹלמו של עובד הציבור: שלושה דגמים לפתרון מצבים של ניגוד עניינים", בתוך: עיונים במשפט עברי ובהלכה: דיין ודיון (עורכים: יעקב חבה ועמיחי רדזינר), הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ז, עמ' 187-159. במאמרו הוא דן בניגוד אינטרסים של דיין, בעיקר כשהוא דן את מקרוביו, בני משפחתו, בני עירו וכד'. הוא תיאר שלוש אפשרויות העומדות לפני הדיין. להסתלק מהדין, להיסמך על חקיקה המאפשרת לדון, או להיסמך על אישור מיוחד של גוף שיפוטי או מנהלי; ראה עוד: הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "שוחד של דיינים ועובדי ציבור", שערי צדק, טז (תשע"ו), עמ' 110-95; הרב ישראל רוזן, "דיין גיור שקבל תשלום בגין התהליך", שערי צדק, טז (תשע"ו), עמ' 119-111.
ט.
י. ^ 6.מהרמב"ם בהל' דעות ו, ב משמע שפרקמטיא עם ת"ח פירושה קשרים עסקיים עם ת"ח ולא כרש"י שפירש לסחור בשבילו. ראה: הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, או"ח ג סי' לו.
יא. ^ 7.פלפולא חריפתא, מסכת סנהדרין פרק ג אות ש; ערוך השולחן, חושן משפט סי' ט, א; הרב זלמן נחמיה גולדברג, משפט ערוך, סי' לד ס"ק מח, עמ' 225, ועוד. ייתכן שהמקור לכך נמצא כבר בירושלמי פאה ח, ו, שבו השוו בין גבאי צדקה לדיינים, שכשם שדין הוא בשלושה דיינים, כך גם הצדקה נגבית בשלושה דיינים. במאמרים המצוינים להלן, נאספו ונידונו המקורות העוסקים בענין. ראה: הרב אברהם צבי שינפלד, "נתינת שוחד לעובד ציבור", תחומין, ה, עמ' 341-322, אם כי עיקר המאמר עוסק במתן שוחד לגוי; הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "טובת הנאה לעובד מאחר - לו או למעביד"?, תחומין, יז, עמ' 298-297; הרב מיכאל בלייכר, "מתנות למנהלי חברות", קובץ חידושי תורה, ב (תשנ"ט), עמ' 49-45; הרב לוי גרוסברד, "דין שוחד בדיינים ובממונים", אורחות מתנה, מודיעין עילית תשס"ג, עמ' רצה-שיז; הרב שלמה זעפרני, "נתינת תמלוגים לעובד ציבור עבור הכרעותיו היא שוחד", אור תורה, תלב (תשס"ד), עמ' ט-יג; הרב מנחם מנדל שפרן, "שוחד לאנשי ציבור, לעובדים ולפקידים", הישר והטוב, ב (תשס"ו), עמ' כד-כו. לפיו, עובד בחברה שלוקח שוחד ומעדיף העדפה לא ראויה, מלבד איסור שוחד, עובר גם על איסור גזל, מאחר שהוא גוזל את מעבידו; הרב עדו רכניץ, "שוחד בחירות", מדינת הלכה דמוקרטית - עיון בסוגיות נבחרות, עפרה: מכון משפטי ארץ, תשס"ה, עמ' 45-29; הרב שלמה אישון, "טובת הנאה לפקיד ממשלתי", תחומין, כו (תשס"ו), עמ' 340-335; הנ"ל, כתר, ו (תשס"ח), עמ' 250-244; הרב מנשה מלכה, "איסור נתינת שוחד לגוף הבוחר דיינים ורבנים בישראל", שערי צדק, טז (תשע"ו), עמ' 92-85.
יב. ^ 8.בסעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 נקבע כי: "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים..." וסעיף 291 קובע שגם מתן שוחד הוא עבירה פלילית.
יג. ^ 9.גם אם אדם שימש רק שליח ומתווך להעביר כסף או מתנה לדיין או למנהיג, והוא עצמו לא נתן מכספו ומרכושו דבר, אין זה משנה, ויש לבחון את הדברים ע"פ העקרונות שהוצגו כאן באותו האופן. כך פסקו: הר"ש וואזנר, שו"ת שבט הלוי, ד סי' קפד; אמרי אברהם סי' נב.
יד. ^ 10.באוצר הגאונים לסנהדרין סי' קמח עמ' סה.
טו. ^ 11.כך כתבו: ספר העיטור אות ב' - בירורין דף ב עמ' א בשם רב האי גאון; תוס' כתובות קה ע"ב ד"ה ד"ה לא, תוס' רא"ש, ריטב"א בשם הרמ"ה, נמוקי יוסף; תוס' רא"ש סנהדרין ח, א; פסקי הרי"ד, סנהדרין פרק א, סי' לד; סמ"ג לאוין רח; מרדכי סנהדרין סי' תרפג; ספר חוקות הדיינים סי' לב; ספר אור זרוע ח"ד פסקי סנהדרין סימן מז; האגודה סנהדרין ז, ב; שו"ת מהרי"ק סי' טז, כא; הגהות מימוניות הל' סנהדרין כג, ג, ורדב"ז שם הל' ו. ראה בברכי יוסף, חו"מ שם ס"ק ד. ראה בספר המפתח ברמב"ם מהד' הר"ש פרנקל, הפניה למקורות נוספים הדנים המחלוקת הראשונים זו.
טז. ^ 12.כדברי התוס' בסנהדרין ח ע"א כתבו גם: הר"ן, ורבינו יונה שם. ראה גם בגר"א שו"ע חו"מ סי' ט ס"ק א.
יז. ^ 13.כך פירשו את הרמב"ם: הכסף משנה שם, ובבית יוסף חושן משפט סי' ט; רדב"ז שם הל' ו; מאירי ומהרש"א כתובות שם. הראי"ה קוק, באר אליהו, חלק א, עמ' עט-פא, צ. פוסקים נוספים הסוברים ששוחד דברים אסור מעיקר הדין: שאלתות דרב אחאי, שאילתא קמט; רי"ף סנהדרין ב ע"ב; רא"ש סנהדרין א, י; אורחות חיים הלכות דיינים אות א; חינוך מצוה פג; מנורת המאור פרק יג - הדין והדיין עמוד 207. שולחן ערוך חו"מ סי' ט. סיכום השיטות ודיון בהם: שו"ת מר ואהלות חלק חושן משפט סי' ח.
יח. ^ 14.כך פירש הרב אליהו רקובר, ברכת אליהו, חושן משפט חלק א, עמ' פז-צ. ראה גם: הרב אברהם דורי, שו"ת אדרת תפארת, חלק א סי' לה.
יט. ^ 15.הר"מ קליין, שו"ת משנה הלכות חלק ד סי' ריא, דן האם יש לפסול דיין שדר בביתו של אחד הצדדים בחינם מספר שנים. בתשובתו הוא אסר, בשל העובדה שגם בעת הדיון הוא דר בבית אחד הצדדים בחנם, ויוצא שגם כעת הוא מהנה אותו. בנוסף, לפיו גם הדבר שמואל יודה כאן, מאחר שרופא מקיים מצווה כשמרפא, והוא חייב לעשות זאת, "אבל הדר בחצר חבירו חנם, דאינו מחויב מהתורה לתת לו דירה חנם, אם כן ודאי דזה ענין של הנאה יתירה ויש לו דין של שוחד אפילו להדברי שמואל דודאי שיהפך בזכותו בשביל זה... על כן נראה פשוט דכה"ג אסור לדונו מדינא". הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סי' ד, דן במסופר על הרי"ף (בשו"ת הר"י מגאש סי' רב) שלא רצה לדון בעל מרחץ ממידת חסידות מפני שנהנה ממנו.
כ. ^ 16.דברי הדבר שמואל והברכי יוסף הובאו בפתחי תשובה חו"מ סי' ט ס"ק ה. בפתחי תשובה חו"מ סי' ט ס"ק ו הביא את מחלוקת הב"ח והט"ז וציין לדברי הברכי יוסף חו"מ סי' ט אות יד, שכתב שזו מתנה מוקדמת, וזה רק מידת חסידות לדיין לפרוש אם התקרבה דעתו לבעל הדין, ואם לא אין בזה מידת חסידות. הרב עוזיאל לחאייך, בספר משכנות ברועים, מערכה ד אות לח, הביא את דברי שו"ת דבר שמואל, והוסיף שאם הדיין הוא אחד מבין שלושה דיינים שדנים, אזי אין הוא יכול לדון.
כא. ^ 17.בשו"ת פעולת צדיק חלק ג סי' רסג, כתב על דברי הגאון, שבמקום שלא מפורסם שיש תביעה בין בעלי דינים, שמי מהם שלח מתנה לדיין, "אפילו מדת חסידות ליכא וכן מעשים ראינו בקדמונים שבאה להם מנחה ולאחר ימים באו לדין ולא ראינו מהם מי שסלק עצמו מהדין והוא מהאי טעמא דהא נשכח מהם ענין המתנה ולא קריבה הנייתה".
כב. ^ 18.דברים דומים כתב גם הרב מרדכי צבי אדלר, בשו"ת עיר המבצר סי' מה.
כג. ^ 19.הרב שמואל וואזנר, שו"ת שבט הלוי, ד סי' קפד כתב שאם "נותן מתנה לדיין לפני הדין מבלי לפרש לו שתמורת זה יזכה אותו בדין אינו בגדר שוחד דאורייתא וזה דעת תשובת הגאון בטור סי' ט, ו". להבנתנו אין זו כוונת הגאון, ויהיה זה שוחד דאורייתא, מאחר שלנותן השוחד ברור שהוא מהנה את הדיין בשל הדין הצפוי.
כד. ^ 20.ראה בספרי: "פרנסת תלמידי חכמים מכספי ציבור", שבות יהודה וישראל, עמ' 436-421.
כה. ^ 21.בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' ב כתב שמקובל שדיינים מקבלים שכרם מקופת הקהילה, ואין זה מונע מהם לדון בדיני תורה בין אנשים מהקהל. גם לדיינים שלא מקבלים שכר "אך אין ספק כי כבוד ותועלת גדול הוא לו להיות ממונה וראש על הקהל ההוא", בכל זאת דנים.
^ 22.ראה בספרי: "חסינות משפטית לנבחרי ציבור בישראל", מלכות יהודה וישראל, עמ' 244-233.

צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 107-91